גם זו לטובה כתב:הגרש"א- מצוות דרבנן אין עיקרם אלא בטעמיהם
ראיתי מביאים [הר"ע קיסטר מוריה ניסן עה] בשם הגרש"א – "ידוע שיש הבדל בין מצוות דאוריתא למצוות דרבנן, ביחס שבן המצוה עצמה לטעמי המצוה, דבמצות התורה עיקר עשייתם הוא לקים רצון ה' וציוויו, ומה שאנו יכולים להבין בטעמי המצוות אינו אלא מעט מן העט, וכמש"כ בנפה"ח שאף למרע"ה לא נתגלו טעמי המצוות עד תומם, וזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג מתשובה אע"ג דתקיעת שופר גזה"כ רמז יש בו וכו' אך במצוה דרבנן אינו כן ואין עיקרם אלא בטעמיהם וכו' "
אלי כהן כתב:גם זו לטובה כתב:הגרש"א- מצוות דרבנן אין עיקרם אלא בטעמיהם
ראיתי מביאים [הר"ע קיסטר מוריה ניסן עה] בשם הגרש"א – "ידוע שיש הבדל בין מצוות דאוריתא למצוות דרבנן, ביחס שבן המצוה עצמה לטעמי המצוה, דבמצות התורה עיקר עשייתם הוא לקים רצון ה' וציוויו, ומה שאנו יכולים להבין בטעמי המצוות אינו אלא מעט מן העט, וכמש"כ בנפה"ח שאף למרע"ה לא נתגלו טעמי המצוות עד תומם, וזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג מתשובה אע"ג דתקיעת שופר גזה"כ רמז יש בו וכו' אך במצוה דרבנן אינו כן ואין עיקרם אלא בטעמיהם וכו' "
ולפי זה כתבו הפוסקים, דהיינו טעמא ד"האידנא לא קפדינן אגילוי" (כמובא בשו"ע או"ח רעב א), משום דטעם תקנת חכמים היה - שמא נחש הטיל ארס במים המגולים, והא האידנא לא שייך טעם זה. אלמא, עיקר מצוות דרבנן הוא הטעם - וכשהתבטל הטעם התבטלה התקנה.
וצ"ע בכמה מצוות מדרבנן שטעמיהן אינם שייכים היום (כגון חזרת בש"ץ שעיקרה נתקן עבור מי שאינו בקי וכגון ברכה מעין שבע שעיקרה נתקן בגלל שבזמנם בית הכנסת היה מחוץ למקום ישוב והיה חשש סכנה אם המאחרים יחזרו מבית הכנסת בגפם), ואעפ"כ אנו מצוּוִים לעשותן.
עדיאל ברויאר כתב:אלי כהן כתב:גם זו לטובה כתב:הגרש"א- מצוות דרבנן אין עיקרם אלא בטעמיהם
ראיתי מביאים [הר"ע קיסטר מוריה ניסן עה] בשם הגרש"א – "ידוע שיש הבדל בין מצוות דאוריתא למצוות דרבנן, ביחס שבן המצוה עצמה לטעמי המצוה, דבמצות התורה עיקר עשייתם הוא לקים רצון ה' וציוויו, ומה שאנו יכולים להבין בטעמי המצוות אינו אלא מעט מן העט, וכמש"כ בנפה"ח שאף למרע"ה לא נתגלו טעמי המצוות עד תומם, וזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג מתשובה אע"ג דתקיעת שופר גזה"כ רמז יש בו וכו' אך במצוה דרבנן אינו כן ואין עיקרם אלא בטעמיהם וכו' "
ולפי זה כתבו הפוסקים, דהיינו טעמא ד"האידנא לא קפדינן אגילוי" (כמובא בשו"ע או"ח רעב א), משום דטעם תקנת חכמים היה - שמא נחש הטיל ארס במים המגולים, והא האידנא לא שייך טעם זה. אלמא, עיקר מצוות דרבנן הוא הטעם - וכשהתבטל הטעם התבטלה התקנה.
וצ"ע בכמה מצוות מדרבנן שטעמיהן אינם שייכים היום (כגון חזרת בש"ץ שעיקרה נתקן עבור מי שאינו בקי וכגון ברכה מעין שבע שעיקרה נתקן בגלל שבזמנם בית הכנסת היה מחוץ למקום ישוב והיה חשש סכנה אם המאחרים יחזרו מבית הכנסת בגפם), ואעפ"כ אנו מצוּוִים לעשותן.
לכאורה ה'צ"ע' תלוי בשאלה מתי אומרים בתקנות חז"ל "זיל בתר טעמא" ומתי אומרים "לא פלוג".
לפני מספר שנים למדתי את הסוגיה של קומקומוס של חמין בשבת (מ' ע"ב), ואת משמעותה לעניין בקבוק חם (וורם-פלאש, בלשון הפוסקים, אם אני זוכר נכון). ונטיתי להקל בשופי (המשנה ברורה מתיר רק בצורך גדול. יתכן שאיני מדייק בהגדרה של דבריו), אלא שהסתבכתי עם דברי הסטייפלר בקהילות יעקב החדשים, שכתב שאפשר שלא פלוג רבנן ואז לחשוש גם בכלי סגור היטב.
נגשתי למו"ר הרב טל, ושאלתי אותו מתי אומרים לא פלוג ומתי לא. ואמר לי שאם חז"ל עצמם הגבילו את הגזירה, אז "זיל בתר טעמא" גם במקום שלא התייחסו לעניין שאתה דן בו. ולאידך גיסא, אם גזרו בצורה חותכת ומוחלטת, עליך לומר "לא פלוג". כששאלתי מה עושים בסתם מקום שחז"ל פשוט גזרו גזירה ולא ניכר האם היא מסוייגת או מוחלטת (וכמו בקומקומוס), אז הוא אמר שזה תלוי בנטיית ליבו של הפוסק - לפעמים אומרים ולפעמים לא.
אם נתאים את הדברים לדברי הגר"ש (משום שאין סיבה לומר שהם חולקים בזה, על אף שאין הכרח שמסכימים) - עקרונית בדברי חז"ל הולכים בתר טעמא. אולם הגר"ש לא התייחס למצבים שניכר מדברי חז"ל שהם עצמם גזרו את הגזירה באופן מוחלט, שגם כשבטל טעם לא בטלה תקנה, מקרים שכאלו דומים יותר לדאורייתא.
וע"ז כ' הגר"ע קיסטר לבאר עפ"ד הגר"ש.מנהגי מהרי"ל סדר ההגדה כתב:והא דלא מברכינן שעשה נסים איציאת מצרים, אמר מהר"י סג"ל משום דמצוה הכתובה בתורה היא, ואין מברכין שעשה נסים אלא אמצוה דרבנן, כגון חנוכה ופורים דתיקנו הברכה משום הנס, מצות ופסח דאורייתא גם אם לא הנס.
עדיאל ברויאר כתב:לכאורה ה'צ"ע' תלוי בשאלה מתי אומרים בתקנות חז"ל "זיל בתר טעמא" ומתי אומרים "לא פלוג".
גם זו לטובה כתב:הגרש"א- מצוות דרבנן אין עיקרם אלא בטעמיהם
ראיתי מביאים [הר"ע קיסטר מוריה ניסן עה] בשם הגרש"א – "ידוע שיש הבדל בין מצוות דאוריתא למצוות דרבנן, ביחס שבן המצוה עצמה לטעמי המצוה, דבמצות התורה עיקר עשייתם הוא לקים רצון ה' וציוויו, ומה שאנו יכולים להבין בטעמי המצוות אינו אלא מעט מן העט, וכמש"כ בנפה"ח שאף למרע"ה לא נתגלו טעמי המצוות עד תומם, וזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג מתשובה אע"ג דתקיעת שופר גזה"כ רמז יש בו וכו' אך במצוה דרבנן אינו כן ואין עיקרם אלא בטעמיהם וכו' "
יושב סתר כתב:א. אני מניח ש"הגרש"א" הכוונה לר' שמואל אליעזר שטרן, אז נא לציין זאת.
ב. הגר"א חולק באופן יסודי על שאר הפוסקים כמובא במע"ר ולד' כל תקנות חז"ל יש לקיים כפשוטם אפ' אם בטל הטעם, הדוגמא לגילוי היא אחת מיני רבות, ידוע המעשה שאמר לבחורים לאכול שום בער"ש ולפליאת תלמידיו אמר דאל"כ לא יהיה מילה בשמיני, וסתם דבריו, ופירשם המפרש דמילה בשמיני הוא שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים וכהיום זה לא קיים לפי שמדרבנן נאסר דם טוהר. ה"נ באכילת שום לא נת' חילוק בין נשואים לרווקים וא"כ הטעם שמרבה הזרע הוא טעם אחד מתוך רבים.
כמו"כ בהקדמה לספד"צ מובא שהתארח באכסניא והביאו לפניו הרבה אוכל מה שלא היה דרכו, ואכל והקיא פעמים רבות דאין לזוז מד' חז"ל כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה.
לעומקו של דבר כתב:יושב סתר כתב:א. אני מניח ש"הגרש"א" הכוונה לר' שמואל אליעזר שטרן, אז נא לציין זאת.
ב. הגר"א חולק באופן יסודי על שאר הפוסקים כמובא במע"ר ולד' כל תקנות חז"ל יש לקיים כפשוטם אפ' אם בטל הטעם, הדוגמא לגילוי היא אחת מיני רבות, ידוע המעשה שאמר לבחורים לאכול שום בער"ש ולפליאת תלמידיו אמר דאל"כ לא יהיה מילה בשמיני, וסתם דבריו, ופירשם המפרש דמילה בשמיני הוא שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים וכהיום זה לא קיים לפי שמדרבנן נאסר דם טוהר. ה"נ באכילת שום לא נת' חילוק בין נשואים לרווקים וא"כ הטעם שמרבה הזרע הוא טעם אחד מתוך רבים.
כמו"כ בהקדמה לספד"צ מובא שהתארח באכסניא והביאו לפניו הרבה אוכל מה שלא היה דרכו, ואכל והקיא פעמים רבות דאין לזוז מד' חז"ל כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה.
א. למה צריך לציין, הבנת והכל בסדר.
ב. הסיפור על מה שאומר לך בע"ב לא קשור לחלוטין. אלא רק למסירות נפש על קיום מצווה.
עכשיו אני שם לב שמה שהבאת גבי שום, הוא אכן לכאורה היפך דברי הגרש"א, כי אדרבא הגר"א הביא ראיה מדאורייתא לדרבנן.
מ"מ עניין שום הוא אכן פלאי בפנ"ע, למה לא חייש להאכיל בחורים בזה.
יושב סתר כתב:א. אני מניח ש"הגרש"א" הכוונה לר' שמואל אליעזר שטרן, אז נא לציין זאת.
יושב סתר כתב:לעומקו של דבר כתב:יושב סתר כתב:א. אני מניח ש"הגרש"א" הכוונה לר' שמואל אליעזר שטרן, אז נא לציין זאת.
ב. הגר"א חולק באופן יסודי על שאר הפוסקים כמובא במע"ר ולד' כל תקנות חז"ל יש לקיים כפשוטם אפ' אם בטל הטעם, הדוגמא לגילוי היא אחת מיני רבות, ידוע המעשה שאמר לבחורים לאכול שום בער"ש ולפליאת תלמידיו אמר דאל"כ לא יהיה מילה בשמיני, וסתם דבריו, ופירשם המפרש דמילה בשמיני הוא שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים וכהיום זה לא קיים לפי שמדרבנן נאסר דם טוהר. ה"נ באכילת שום לא נת' חילוק בין נשואים לרווקים וא"כ הטעם שמרבה הזרע הוא טעם אחד מתוך רבים.
כמו"כ בהקדמה לספד"צ מובא שהתארח באכסניא והביאו לפניו הרבה אוכל מה שלא היה דרכו, ואכל והקיא פעמים רבות דאין לזוז מד' חז"ל כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה.
א. למה צריך לציין, הבנת והכל בסדר.
ב. הסיפור על מה שאומר לך בע"ב לא קשור לחלוטין. אלא רק למסירות נפש על קיום מצווה.
עכשיו אני שם לב שמה שהבאת גבי שום, הוא אכן לכאורה היפך דברי הגרש"א, כי אדרבא הגר"א הביא ראיה מדאורייתא לדרבנן.
מ"מ עניין שום הוא אכן פלאי בפנ"ע, למה לא חייש להאכיל בחורים בזה.
הסיפור של האכסניה בא להמחיש שאין דברי חז"ל אמורים בדווקא בהתאם לנסיבות אלא יש לקיימם בכל מצב, וכן לא מובן מה הפלא על הוראתו לבחורים לאכול שום בער"ש, הן הן הדברים שאם לא נתפרש חילוק בין בחור לנשוי אלא רק טעמא דמילתא אז תקנת חז"ל [עזרא במקרה דנן] מחייבת את כולם. עד כמה שידוע לי בישיבת אדרת אליהו מוגש בליל שבת שום צלוי לקיים תקנת עזרא.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 76 אורחים