מנהג נתינת מזון לציפורים בעש"ק בשלח

[עשוי לנחת]

באשכול סמוך הובא דרך שחוק ורמז מנהג חלוקת מזון לציפורים בער"ש בשלח.
[באשכול זה הובא ברמיזה ע"י טפח אך כיסה טפחיים... viewtopic.php?f=7&t=8024&p=72312#p72312]
ומקובל לומר שהוא לזכר דתן ואבירם שיצאו לפזר מן בער"ש כדי להראות זלזול נגד דברי משה רבינו ובסוף אכלום הציפורים.
האם דיברו כבר פעם על מנהג זה ומקורותיו [ומקורות שולליו אאל"ט]?
[אני כעת לא מוצא בפורום]
והמנהג כיום?

[חיים]

המנהג נזכר בפוסקים.
הטעם משום דתן ואבירם מובא באחד הספרים משמו של החוזה מלובלין. ברור שזהו בדרך דרוש, ולא עליו נתייסד המנהג.

[חכם באשי]

בספר פרדס יוסף, בפרשתנו, דן אם מותר או אסור להאכיל את הציפורים (שהרי אין מזונן עליך), והוא מביא שם כמה וכמה מ"מ.

[גוראריה]

ובלוח דבר בעתו מביא פתרון יצירתי.

[איש_ספר]

אסופת דברי הפוסקים בזה

נפש כל חי.PDF

(411.18 KiB) הורד 536 פעמים

[ישבב הסופר]

למה אי אפשר להגיד שהמנהג הוא להזכיר הנס שהכילנו המן במדבר, כמה דאיתא שאחרי שנמס המן אכלוהו בהמות חיות ועופות?
גם אולי יש במנהג משום זכר לפסוק 'ותעל שכבת השלו'...

[שבטיישראל]

המנהג נזכר בפוסקים.
הטעם משום דתן ואבירם מובא באחד הספרים משמו של החוזה מלובלין. ברור שזהו בדרך דרוש, ולא עליו נתייסד המנהג.

הכוונה להרה"ק מוהרמ"מ מרימינוב זיע"א ולא להחוזה זיע"א

[חיס]

המנהג קדום ראה כאן בספר "אור פני משה" פרשת בשלח

[משה ששון]

שמעתי שהאריך בזה בספר מנהגי ישראל הנשכחים חלק ב'
ואיני יודע איך משיגים את הספר הזה

סליחה ממי שקרא כבר הודעה זו
אבל 'ספר' זה התחבר (הומצא) בשנים האחרונות...

[נוטר הכרמים]

המנהג קדום ראה כאן בספר "אור פני משה" פרשת בשלח

טעם זה בשם אור פני משה וכן הטעמים הנוספים הובאו בספר טעמי המנהגים חלק ליקוטים ענינים שונים אותיות צז - צט (בהוצ' אשכול עמ' תקלא). צחוק עשה לנו כאשר כתב 'אור פני משה להגאון הקדוש בעל חת"ס זצוק"ל'

[שבטיישראל]

המנהג קדום ראה כאן בספר "אור פני משה" פרשת בשלח

טעם זה בשם אור פני משה וכן הטעמים הנוספים הובאו בספר טעמי המנהגים חלק ליקוטים ענינים שונים אותיות צז - צט (בהוצ' אשכול עמ' תקלא). צחוק עשה לנו כאשר כתב 'אור פני משה להגאון הקדוש בעל חת"ס זצוק"ל'

לא נורא כבר הקדימו המזייף החרסונית
כשהצמיד את השם אברהם !!

[עשוי לנחת]

הקפצה

[הכהן]

...

[בקרו טלה]

הטעם משום דתן ואבירם מובא באחד הספרים משמו של החוזה מלובלין.

אכן כן הביא בנפלאות הרבי בשם שער בת רבים

[ברוך ברגר]

בקשר לשבת שירה

קול יעקב
שבת פרשת בשלח, נקראת שבת שירה. וברש"י מבואר (יד, ה) "ליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכך אנו קורין השירה ביום השביעי" עכ"ל.
לכאורה קשה, מדוע נקראת שבת בשלח "שבת שירה", הרי אמרו שירה בזמן אחר לגמרי? ותירץ הרבי מרוזין זי"ע, ע"פ מה דאיתא במסכת ברכות (ט:) מאימתי קורין שמע בשחרית וכו' עד סוף שלוש שעות, והקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. וביאר הדבר, דהיות שיש זמנים שהם מסוגלים לדברים שונים, כדאיתא (בר"ה יא.) בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, היינו דחודש ניסן הוא זמן המסוגל ביותר לגאולה, וכן בתענית (כט:) דחודש אדר יש בו סגולה דאדם שיש לו דין עם עכו"ם ידון עמו באדר שאז תקיף מזליה. והסגולה והכוחות הללו מתעוררים ג"כ ע"י מה שקוראים בתורה באותו הזמן, לכן כאשר קוראין בתורה ענין יציאת מצרים מתעורר כח הגאולה שיש בזמן הזה, דהקריאה מעוררת את הזמן. ועפי"ז יובן כוונת המשנה דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, היינו כמו אדם הקורא בתורה שמעורר הזמן, כן הקורא ק"ש מכאן ואילך אף שלא בזמן קבלת עול מלכות שמים לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. ומעתה מכיון שבפרשת בשלח אנו קוראין בעניני יציאת מצרים וקריעת הים, וע"כ ראוי לעורר על עניני דיומא אלו, ולכן נקראת שבת זו שבת שירה.

[צונאמי]

מן הגנוז עמדי:
דעות האוסרים והמתירים והשוללים
המגן אברהם בסי' שכד סק''ז כתב, יש נוהגים לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון, שהרי אין מזונותיהם עליך, וכן פסק בשו''ע הרב. וכבר העירו רבים על המג''א מדבריו בהל' יו''ט סי' תצ''ז ס''ב, שהאיסור לתת מזונות לפני עופות ודגים הוא לפניהם ממש, אבל אם נותן בריחוק קצת מהם והם באים מעצמם ואוכלים מותר, וא''כ מדוע דחה המג''א מנהג זה. וכתב הדגול מרבבה, כי דברי המג"א לחלק בין נותן לפניהם ממש או נותן בריחוק מקום, הוא דוקא בעופות שמזונותיהם עליך, ומהטעם המוזכר שם, אולם בעופות דעלמא שאין מזונותן עליך, אין חילוק זה, ולכן אסור לתת להם, לא לפניהם ולא בריחוק מקום. והנה הלבוש התיר, וכתב שבימות החורף שאין מצוי מזון לעופות בשדה, שפיר נחשבים מזונותיהם עליר, וכיון ששבת זו שבת שירה היא בימות החורף, יש להתיר לתת גם לפני העופות דעלמא פירורים.
הגאון רבי יעקב עמדין זצ''ל כתב בסידורו "בית יעקב", מה שנהגו לשטוח חיטים לפני העופות, שטות ואסור הוא.
בספר "עלינו לשבח" מביא שסיפר הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א על אביו הקהילות יעקב, שהיה מניח פירורים בשבת, עד שגיסו מרן החזו''א הורה לו שלא ימשיך במנהגו, ואכן הפסיק כן והניחם במוצ''ש, ומסיים הגר"י זילברשטיין, ונראה שמוצאי שבת קודש עדיין שבת עליה עד גמר "מלוה מלכה", ויש חולקים בדבר.
כתב בספר "שמירת שבת כהלכתה (החדש, פרק כ"ז דין כא), מותר ליתן בשבת מזונות לפני הבהמה והעופות שמזונותיהם עליו, ולאו דוקא הבעלים אלא גם כל אדם אחר מותר בזה. ואם אין מזונותיהם על האדם אסור להאכילם, אפילו אם אין כוונתו אלא כדי להנות את בריותיו של הקב''ה. ולפי זה, לא יפה עושים אלה שמפזרים גרגירי חטים או שיירי פשטידה לצפורים בשבת בשלח-שירה אך מותר לנער מפה מן הפירורים שעליה במקום שיש בו עירוב, הגם שצפורים תאכלנה אותם.
כתב החוות יאיר בספרו מקור חיים סי' שכ''ד, כתב במג''א שאין לתת חטים בשבת שירה לפני העופות. לי נראה דלא נאסר רק בשנותן לפניהם, דמינכר לכל שטורח בשבילם, וכאן דמניח לפני החלון מאי קעביד.
בערוך השולחן כתב, יש מתערמים על מה שהמנהג בשבת שירה לזרוק חטין לפני העופות, והרי אין מזונותן עליך. אבל נ''ל דמנהג ישראל תורה, שהרי אין אנו טורחין בשבילם אלא בשבילנו, דמרגלא בפי ההמון שהעופות אמרו שירה על הים, ולכן אנו מחזיקין להם טובה, וא''כ הכוונה כדי לזכור שמחת שירת היום ולית לן בה, ויש מי שכתב כיון דכוונתינו לשם מצוה מותר.
באשל אברהם להרב מבוטשאטש סי' שכ''ד כתב, דשיריים של מאכלו שממילא יזרקנו לאשפה מותר לכו''ע לזרקו לפני העופות, ובסי' קס''ז כתב דבשבת שירה נהג לשלוח ע''י קטן לתת לפני העופות ואין קפידה בכך.
בציץ אליעזר (חי''ד סי' כ''ח) מסיק להתיר, וכתב בדבר הנחה לעופות בחצרות ובגגות בשבת פרשת שירה, כך הוא מנהגן של שראל, וזכרוני ממנהג זה מילדותי, ונהגו ככה בבתים של תלמידי חכמים יראים ושלמים באין פוצה פה מצפצף ומפקפק, ואין מקום לבוא ולהתריע על כך, ומנהגן של ישראל תורה היא.
בספר "ארחות חיים" (ספינקא) כתב לדמותו למש''כ האליה רבה סימן של''ו, מה שנוהגים בשמחת תורה לפזר פירות והנערים מלקטים אותו, אסור לעשות כן משום עובדא דחול, אך היום שעושים הכל למטרת שמחה לא הקפידו, ולכן גם בנתינת חיטים לעופות יש ליישב המנהג. אולם בספר נמוקי או"ח כתב להעיר ע''ז דאינו דומה לשם, דמה שנותנים לתינוקות הפירות לסלים, מובן לכל כי אין זה שום ענין ודרך משא ומתן, ואין התינוקות סוחרים רק עושים זה לשחוק, וא''כ בעצם אינו עובדא דחול רק שנראה כעובדא דחול, וכיון שעושין למטרת שמחת יו''ט א''כ אינו עובדא דחול כלל. משא''כ לגבי נתינת חיטים לעופות, אם נאמר דאסור ליתן לפני הציפורים כיון שאין מזוונתן עליך, אין שמחת יו''ט או שבת שייך בזה.
הגר"י זילברשטיין שליט"א מציע לקיים מנהג זה לכ''ע, ע''י שיניח מלפני השבת בחוץ בצלחת ויניח ע''ג צלחת נוספת, ובשבת בבוקר יטול את הצלחת העליונה לצורך הסעודה, וכך לא יתבטל מנהג ותיקין זה.
הטעמים לזריקה
מנהג ישראל בשבת שירה בבקר להשליך פירורי אוכל לצפרים. וזה על פי המדרש, בשעה שאמר משה לישראל ליקטו ביום הששי לחם משנה כי השבת לא יהיה בו מן, מה עשו דתן ואבירם? הלכו בלאט בבקר בשבת למקומות שהמן היה יורד שמה, ופזרו מן המן שהיה להם מחוץ למחנה בכדי להראות לישראל שלא כנים הם דברי בן עמרם השואף להוכיח לעם ישראל כי השבת מקודשת היא מעצם בריאת העולם ומהלך הטבעיים שבעולם. כמש''כ במדרש רבה על הפסוק ראו כי ה' נתן לכם את השבת, ולמה לא אמר משה דעו לכם כי ה' נתן את השבת? כי חפץ להוכיח לישראל ולהראות להם במראה עינים, שמקודשת היא השבת שהמן אינו יורד בו. אבל דתן ואבירם התנכלו ושאפו לחתור תחת משה, ולהבאישו בעיני העם שהוא חלילה שיקר ותורתו שקר, ולכך פיזרו את המן ביום השבת. מה עשו הצפרים בכדי להפר את מזימות דתן ואבירם? היו באות להקות להקות ואוכלות את פירורי המן. נמצא, שקדושת השבת נתאמתה והוכחה שוב כדבר משה רבינו. ובתור תגמול והכרת תודה לציפרים, נוהגים לפזר להן פירורים בכל שבת שירה.
ויש לתת עוד טעם אחר, עפ''י מה דאיתא במדרש על הפסוק "ימינו כצל עובר", לא כצלו של אילן, ולא כצלו של כותל, אלא כצל עוף הפורח. ויש לומר בדרך דרש, שהדגשת המדרש כאן הוא להבליט את עיקר תפקידו של האדם בחיים. שאל יחשוב האדם, שחייו אינם אלא בשביל תיקון וציור כתלי ביתו בצבעים נאים ורהיטים נאים, שזהו עיקר גדול כאן במדינתנו (-אמריקע), ולא כצלו של אילן, כפי שחושבים הרבה שהעיקר הוא לעשות חיל והון בכדי שתהיה האפשרות להתענג ולהתדשן בימות הקיץ בצלם של אילנות בקיטניות (קייטנות, קעמפ) בהרים ולשחק בקלפים, ובימות החורף לנסוע למקומות המרגוע החמים ולהתענג על הצגות של השדים והשדות. אלא, עיקר תפקידו של האדם הוא שחייו יהיו ממולאים תוכן של געגועים ותשוקות רוחניות שמימיות, כצלו של אותו העוף הפורח. צפור זו, בשעה שפורחת באוויר וכנפיה שטוחות ונעות, פיה מלא שירה ומנגינה, וכל מי שיש לו אוזן קשבת ולב מרגיש, מקשיב ושומע לשירה השמימית הבלתי פוסקת של הצפורים. כן צריכים חיי האדם להיות כאן עלי חלד, ודו''ק. ובשבת שירה, משתפים אנו את הצפרים בהרגשת השראת השכינה כבתוכנו, וכמו שנאמר בשירת הים, זה א-לי ואנווהו, שהיו שרים ומראים באצבע, ואפילו עוברים שבמעי אמן ראו ואמרו כן. ובמדרש, זה אלי, עכשיו אומדים זה אלי, אבל לעתיד יאמרו הנה אלוהינו זה נגילה ונשמחה בישועתו.
וגדולה באמת התמיהה, איך הסכילו עשו ולא השכילו עמוד והתקיים אף לילה אחד בגדלותם ורוממות נשמתם, אחרי ראותם במו עיניהם את כל הנסים והנפלאות של גילוי השכינה על הים, ואחרי שפיהם ענה בהם והעיד ברינה עצומה כל כך "זה א-לי ואנווהו"? אבל מצינו להלן באותה הפרשה, ויקרא שם המקום מסה ומריבה וגו', ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. ובמדרש ישנה הארה נפלאה על המלה "בקרבנו". שטענו, "אם יודע ה' מה שבקרבנו נעבדנו, ואם לאו לא נעבדנו". מבוטאת כאן כל הפילוסופיה העתיקה והמודרנית, של כל אלה החפשיים בדיעות שבתוכנו מאז ומקדם, וגם בימינו אנו שישנם השואפים להשתחרר מעול המצוות המעשיות, ולהסתפק רק במחשבה טובה בלבד של אמונה מופשטת באלוקים ללא חובת מעשים, והסתפקות ב"לב יהודי חם וטוב" בלבד, די להם שה' יודע מה שבקרבנו, שהרי בקרבנו – בלבבנו, אנו יהודים טובים! ובידיעה כזאת נעבדנו, ומה מאד שכיחה ומצוייה השקפה מוטעית זאת ר''ל בקרב המונות בית ישראל שבמדינתנו, שמסתפקים בלב בבחינת חולת אהבה אני, כל היהדות מתרכזת בלב, ואין פלא איפוא שהלב אחרי מעמסה כבדה כזו נעשה חולה אנוש. ובדרך הלצה: לפנים בישראל, כל עול התורה והמצוות היה מסודר ומחולק על כל חלקי גופו של האדם מישראל. הידים להנחת תפלין ולנתינת צדקה, טלית וציצית, הרגלים להליכה לבית הכנסת ולבית המדרש, הראש לתפלין של ראש ולעיון בד''ת וכן הלאה, כל האיברים נטלו חלקן בקיום מצוות התורה. ובימינו, שכל האיברים השתחררו מעול המצוות, והטילו את כל המעמסה על הלב בלבד, וכי מן התימה היא שרבו כ''כ ומחלות הלב שבמדינתנו. (רבי שמואל סאלצינע רב ברונקס ניו יורק לפני כחמישים שנה, בספרו חזון שמואל)
בספר אור פני משה (לר' משה סופר מפשעוורסק, לא החתם סופר), מביא רמז מהפסוק "למען יראו את הלחם", היינו למען ידעו ויראו הדורות איך אשר בוטחים בישועתו ית' בלב שלם, והוא ממציא מזון להם כאשר המציא לישראל במדבר וידוע מאמר חז"ל שישראל נמשלו לציפור, ועתה בעונותינו חרב בית המקדש ונגנזה צלוחית המן, לכך נהגו שבשבת שירה אשר בה קוראים את פרשת המן, זורקים מזונות לציפורים, להורות שאם ישראל הנמשלים לציפור יפנו את עצמם מעסקיהם ויעסקו בתורה ובמצוות, ימציא להם השי''ת מזונות בלי עמל ויגיעה, כמו לציפורים שמוצאים את מזונותיהם נזרקים למעלה על גגותיהם.
מספרים בשם המהר''ל מפראג שבשבת קודש פר' בשלח היה מורה לכל מלמדי התינוקות ולכל ההורים לילדים קטנים לקבץ את הילדים בשבת זו בחצר בית הכנסת אלט נוי שוהל, ולספר להם את סיפור קריעת ים סוף, כיצד שרו הציפורים וצפצפו בשעה שמשה ובני ישראל אנשים ונשים שרו את שירת "אז ישיר'', ולזכר שירת הציפורים וריקודן בעת קריעת ים סוף תיקנו שהילדים יאכילו את הציפורים בגרגרי חיטה, ולאחמ''כ בירך המהר''ל את הילדים ואת הוריהם שיזכו לחנכם ולגדלם לתורה ויר''ש ולמעש"ט. אולם לא מצאתי מקור נאמן לסיפור הנחמד הזה, וכ"ש שבספרי מהר"ל אין איזכור לכך, וכבר הובא אצלנו בעבר כי תלו בוקי סריקי על המהר"ל כגון הגולם והגדת מהר"ל הידועה...