מכוון שלא לצאת לכו"ע אינו יוצא - בקשת מקור

[כתונת_פסים]

המכוון שלא לצאת ידי חובתו הדין הוא שאינו יוצא ואפילו למ"ד מצוות אין צריכות כוונת. - האם יש לה מקור מדברי הגמ', ואם משום הקורא להתלמד וכדו' כבר פירשו הראשונים משום דהוי כמתעסק.

ומסברא הייתי אומר שיצא ידי חובתו למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה, שהרי לא חסר כלום בעשיית המצווה. - ומה איכפת לי שחושב להדיא שלא לצאת.

[זרע הארץ]

יש ל זה בית יוסף בשם הרא"ה (אולי בסי' ס')

[כתונת_פסים]

לא מצאתי בב"י שם, ועיין תוס' סוכה ל"ט לענין ברכת לולב מהא מדאגבהי' נפק ול"ה עובר לעשייתו. ותי' דמתכוין שלא לצאת עד אחר הברכה, ואע"ג דמצות אין צריכות כונה. ע"ש. ובטו"א בסוגיא דר"ה מביא ראיות אלימתות נגד שיטת הר"ש ותוס' ע"ש.

בכל אופן דבר זה הוא חידושם של הראשונים הר"ן התוס' ועוד, ועדיין אני מתחבט בזה, אם מצוות אינם צריכות כוונה, מכוח מה בכוחו לעכב את המצווה על ידי זה שמכריז שאינו רוצה לצאת ידי חובתו סוף סוף אין כל פגם במצווה שעשה. וצ"ב.

[דניאל]

כשם שכפאו שד ואכל מצה אינו יוצא יד"ח אפי' אם מצוות אין צריכות כוונה, כן אינו יוצא אם אינו רוצה לצאת דאין סברא שמי שיש לו כוונה שלילית יהיה עדיף ממי שאין לו דעת כלל.

[כתונת_פסים]

כפאו שד הריהו שוטה לכל דבר, והוא גרע ממתעסק שאינו יודע מימינו ושמאלו, משא"כ כאן, הרי יודע שהוא עושה מעשה מצווה ומדוע אנו שומעים לו כשהוא אומר שאינו רוצה לצאת, ולא גרע מטבילה לדעת כמה ראשונים ושחיטה שגם אם נפל למקווה ונשחט שלא בכוונה הרי זה מועיל.

[דניאל]

כפאו שד הריהו שוטה לכל דבר, והוא גרע ממתעסק שאינו יודע מימינו ושמאלו, משא"כ כאן, הרי יודע שהוא עושה מעשה מצווה ומדוע אנו שומעים לו כשהוא אומר שאינו רוצה לצאת, ולא גרע מטבילה לדעת כמה ראשונים ושחיטה שגם אם נפל למקווה ונשחט שלא בכוונה הרי זה מועיל.

הדברים תמוהים ואיני יודע ליישבם:
א. מה שהבאת מטבילה לא ממש קשור לעניינינו דהתם אף כפאו שד וטבל עלתה לו טבילה כמבואר בגמרא שמטבילים קטנים ושוטים.
ב. מה שכתבת שהרי הוא יודע שעושה מעשה מצווה וכו' גם זה תמוה דלמ"ד מצוות אין צריכות כוונה לא צריך לדעת שעושה מצווה, והטעם בשוטה הוא דכיוון שאין עושה את המעשה מרצונו כלל אין נחשב כמעשה שלו וכן במי שאינו רוצה לצאת א"א להחשיב כעושה מצווה נגד רצונו וכ"ש הוא. ואף אם יש לדחות ולחלק מ"מ נ"ל שזה מקור טוב לדברי הראשונים.

[ברזילי]

הרא"ה דווקא חולק על חידוש זה (שרבינו יונה (ברכות יב פתח בחמרא וכו) ועוד הביאו בשם הרשב"ם) וסובר שאף בצווח שאינו רוצה לצאת יצא יד"ח, והובאו שתי הדעות בב"י תקפ"ט
רבינו שמואל הוכיח סברתו מהא דשומעים הבדלה בביהכנ"ס וחוזרים ומבדילים בבית

[כתונת_פסים]

ב. מה שכתבת שהרי הוא יודע שעושה מעשה מצווה וכו' גם זה תמוה דלמ"ד מצוות אין צריכות כוונה לא צריך לדעת שעושה מצווה, והטעם בשוטה הוא דכיוון שאין עושה את המעשה מרצונו כלל אין נחשב כמעשה שלו וכן במי שאינו רוצה לצאת א"א להחשיב כעושה מצווה נגד רצונו וכ"ש הוא. ואף אם יש לדחות ולחלק מ"מ נ"ל שזה מקור טוב לדברי הראשונים.

א. ברור שגם למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה צריך שיידע שעתה הוא מקיים מצווה, ודבר זה ציווה השי"ת לעשות, ועל כל פנים חייב להיות מודע למעשיו, ונחלקו, אם צריך לחשוב, אני עושה כך וכך כדי לקיים את המצווה [כמו אמירת לשם ייחוד וכו' ועיין נו"ב] - למ"ד אין צריך כוונה, יוצא ידי חובתו גם אם אינו מכוון לעשותו כי כך ציווה מלכו של עולם. ולמ"ד צריך כוונה, עליו לחשוב שאני עושה דבר זה כי כך ציוני הבורא. ועיין מ"ב סימן ס' [כמדומני] שהסביר שם בטוב טעם.
אך לכו"ע צריך שיהא מודע למעשיו, וכפי שכתבתי, גם למ"ד אין צריך כוונה צריך שיהא מודע למעשיו.

ב. ההבדל בין שוטה שאינו מודע למעשיו לבין אחד הצווח שאינו רוצה לצאת ידי חובה ברור, וכבודו בעצמו הוקשה לו בטעם זה וכפי שכתב ...מ"מ נ"ל וכו'.

הרא"ה דווקא חולק על חידוש זה (שרבינו יונה (ברכות יב פתח בחמרא וכו) ועוד הביאו בשם הרשב"ם) וסובר שאף בצווח שאינו רוצה לצאת יצא יד"ח, והובאו שתי הדעות בב"י תקפ"ט
רבינו שמואל הוכיח סברתו מהא דשומעים הבדלה בביהכנ"ס וחוזרים ומבדילים בבית

ידעתי ואולי גם הזכרתי דבר זה לעיל, שהראשונים חידשו דבר זה. בקשתי: א. מה טעם יש בה, שהרי אם מצוות אין צריכות כוונה, מה איכפת לי שצווח ועומד שאינו רוצה לצאת, והרי אין כל חיוב של רצון לצאת ידי חובה. ב. מדוע תפסו כל הפוסקים כדעת הראשונים שגם למ"ד אינו צריכה כוונה אם צווח ועומד שאינו רוצה לצאת אינו יוצא.

אבקש להוסיף בזה.

שבזמנו ראיתי במועדים וזמנים חלק א' סימן כ"ו שכתב לדון בזה, ולדעתי עירוב פרשיות יש שם, ומה שאמרו אצל בל תוסיף שאם אין זה בזמנו אינו עובר במידה וצווח שאינו מתכוון לשם מצווה, שאני התם אצל בל תוסיף שאם אינו מתכוון לעשותו לשם מצווה לא עשה ולא כלום.

[דניאל]

א. ברור שגם למ"ד מצוות אינם צריכות כוונה צריך שיידע שעתה הוא מקיים מצווה, ודבר זה ציווה השי"ת לעשות, ועל כל פנים חייב להיות מודע למעשיו,

אכן לא ידעתי את דברי הביאור הלכה בשעה שכתבתי את התגובה הראשונה, אבל המעיין בסי' תע"ה ס"ד יראה שזו מחלוקת ראשונים ואחרונים אם צריך לדעת שעושה מצוה או לא.
מ"מ אני חוזר על טענתי שמכפאו שד ואכל מצה וכן מהדין שהבאת ממ"ב שצריך שיידע מה הוא עושה רואים שגם למ"ד מצוות א"צ כונה אין מספיק עצם המעשה אלא צריך לדעת מה הוא עושה וצריך המעשה להתייחס אליו, ולכן אם הוא אינו רוצה לקיים מצוה לא יוצא בעל כרחו. ובזה מתבארת גם סברת הראשונים.

מקור הראשונים מהש"ס הוא מהגמרא בברכות האי מאן דנקיט כסא דשיכרא בידיה וכסבור דחמרא היא וכו' שרואים שאם כוונתו לברכה אחרת אינו יוצא יד"ח.
הסיבה שהפוסקים נקטו כן היא שזו דעת רוב הראשונים (ולא ברור לי מה התכוונת לשאול).

[עושה חדשות]

בטעם הדבר שהמכוון שלא לצאת אינו יוצא אפי' אם מצוות אי"צ כוונה, ידוע מה שחידשו רבותינו ראשי הישיבות הגר"ש הימן והגר"נ טרופ והגר"א וסרמן וכו'. וכ"כ החזו"א, א"י כעת מקומו, דאין הטעם בזה מצד חיסרון איזה ענין של כוונה מ"מ, אלא הוי הלכה בפנ"ע שאין קיום מצווה בעל כרחו. ונפק"מ לענין לעבור עליו בבל תוסיף דאינו דומה חיסרון כוונה למ"ד צריכות כוונה למכוין שלא לצאת למ"ד אי"צ כוונה. וצע"ק ממש"כ הפוס' דלמ"ד אי"צ כוונה וכיון להדיא שלא לצאת, גם השומעים אינם יוצאים. וצ"ע בזה.

[עדיאל ברויאר]

הרא"ה דווקא חולק על חידוש זה (שרבינו יונה (ברכות יב פתח בחמרא וכו) ועוד הביאו בשם הרשב"ם) וסובר שאף בצווח שאינו רוצה לצאת יצא יד"ח, והובאו שתי הדעות בב"י תקפ"ט
רבינו שמואל הוכיח סברתו מהא דשומעים הבדלה בביהכנ"ס וחוזרים ומבדילים בבית

ידעתי ואולי גם הזכרתי דבר זה לעיל, שהראשונים חידשו דבר זה. בקשתי: א. מה טעם יש בה, שהרי אם מצוות אין צריכות כוונה, מה איכפת לי שצווח ועומד שאינו רוצה לצאת, והרי אין כל חיוב של רצון לצאת ידי חובה. ב. מדוע תפסו כל הפוסקים כדעת הראשונים שגם למ"ד אינו צריכה כוונה אם צווח ועומד שאינו רוצה לצאת אינו יוצא.

לגבי ב' - כנראה בגלל שהרא"ה הוא דעת יחיד (דברי רשב"ם הובאו אצל ראשונים רבים, ונראה שהסכימו עמו. והראבי"ה פוסק כמותו בפירוש. לרא"ה לא מצאתי חבר לפי שעה).

[החתן סופר]

בקובץ יסודות וחקירות (מצוות צריכות כוונה) הביא שהברכת אברהם (סוכה לו, ב סי׳ אגד שלא במינו) חקר בטעם הדבר אי הווי מתעסק כלומר שלא עושה מעשה כלל, או שעושה מעשה אבל לא יוצא י״ח כיון שלא יכול לזכות בע״כ.

[עושה חדשות]

לגבי ב' - כנראה בגלל שהרא"ה הוא דעת יחיד (דברי רשב"ם הובאו אצל ראשונים רבים, ונראה שהסכימו עמו. והראבי"ה פוסק כמותו בפירוש. לרא"ה לא מצאתי חבר לפי שעה).

אולי גם התורא"ש סובר כרא"ה?

פסחים קטו.png (12.88 KiB) נצפה 3533 פעמים

[הצעיר באלפי]

רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף ו עמוד א בתו"ד :
ורבינו שמואל ז"ל סובר שאע"פ שמצות אין צריכות כוונה ויצא בדיעבד זהו כשעושה המצוה בסתם אבל כשמתכוין בידיעה שלא לצאת ודאי אינו יוצא

[אליהו בן עמרם]

בטעם הדבר שהמכוון שלא לצאת אינו יוצא אפי' אם מצוות אי"צ כוונה, ידוע מה שחידשו רבותינו ראשי הישיבות הגר"ש הימן והגר"נ טרופ והגר"א וסרמן וכו'. וכ"כ החזו"א, א"י כעת מקומו, דאין הטעם בזה מצד חיסרון איזה ענין של כוונה מ"מ, אלא הוי הלכה בפנ"ע שאין קיום מצווה בעל כרחו. ונפק"מ לענין לעבור עליו בבל תוסיף דאינו דומה חיסרון כוונה למ"ד צריכות כוונה למכוין שלא לצאת למ"ד אי"צ כוונה. וצע"ק ממש"כ הפוס' דלמ"ד אי"צ כוונה וכיון להדיא שלא לצאת, גם השומעים אינם יוצאים. וצ"ע בזה.

האם צריך את הסברא הזאת ש"אין קיום מצוה בעל כרחו" בכל אופן של קיום?
לדוגמא: מי שנותן כסף לעני, ולמעשה נתכוונו שניהם (הנותן והמקבל) להלוואה, אך מבחינת ה"מעשה" זה נראה בדיוק כמו מתן צדקה. האם גם אז צריך את הסברא הזאת כדי לבאר למה לא קיים מצוות צדקה? זה לכאורה לא נראה לענ"ד.
האם למ"ד אי"צ כוונה, אין אדם יכול להימלט מקיום המצוה גם אם עושה מעשה שניתן לפרשו ל- 2 כוונות, והוא מכוון במפורש לכוונה האחרת - שלא לשם מצוה, אלא לשם עשיית מעשה אחר לגמרי? האם לפי מ"ד זה אדם איננו יכול להחליט לייעד מעשהו למשהו אחר לגמרי? זה תימה גדולה מאד.
אולי, כל מה שצריך סברא זו, רק כשא"א לפרש מעשהו למעשה שאיננו מצוה (או שהוא לא פירש כוונתו לשם משהו אחר), וכל מה שחסר - זה רק את הכוונה של העושה לעשות לשם מצוה, ואז ה"מעשה" מדבר בעד עצמו, וצריך סברא למה יכול להוציא מפירושו של המעשה עצמו - כפי שהוא נראה - רק ע"י כוונה הופכית.