ענין לא לבייש עוברי עבירה שוגגין

[גאולה בקרוב]

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א:
ר' יצחק פתר קרייה במלחמת מדין, את מוצא בשעה שהלכו ישראל למלחמת מדין היו נכנסין זוגות זוגות אצל האשה והיה אחד מהן מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה והיא אומרת להם אין אנו מבריותיו של הקדוש ברוך הוא שאתם עושים לנו כן, והיו ישראל אומרים להם לא דייכם שנטלנו שלנו מתחת ידיכם הה"ד (במדבר כה) ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש.

ומבואר שבמקום שרשעיות במזיד, ודאי שמותר לביישם, ואפילו לפחם פניה.
השאלה מה קורה ב"תינוקות שנשבו".
ומהמעשה באחד מגדולי ישראל (כמדומה הגרשז"א זצ"ל) באוטוובוס, שהתיישבה לידו אשה לא צנועה ולא רצה לביישה אלא ירד מיד בתחנה, משמע שאם אפשר לא לביישה יותר טוב. והטעם, מצד שככה הרגלן וחינוכן מקטנות, רח"ל, ואין הן מזידות.

[מה שנכון נכון]

ממדין אין ראיה.
היכן נצטוינו שלא לבזות גוי עע"ז.
ובפרט במקום שבא להחטיא במזיד, והוא לתועלת שלא יעלה זממו בידו.
ובפרט כשחיבים מיתה על העבר, ואף בישראל מצינו קולא ביוצא ליהרג לענין הכאתו וקללתו, [אמנם היינו לאחר שנגמר דינו, וכאן עוד לא דנום ראשי העם וי"ל].

וגדרי הדינים בישראל מבוארים בחפץ חיים כללים ז,ח.
תינוקות שנשבו, לכשנמצאם נדון בהם.

[גאולה בקרוב]

עד כדי כך, "לכשנמצאם"?
אני מכיר את הנידון הידוע מאד, ולחזון איש (ע"פ הגדרת הרמב"ם) נראה שכיום רובא דרובא הם כך!
וכבר כתבתי בזמנו בפורום הסברא הפשוטה בזה, מצד שהיום צורת כלל-ישראל, רוב מנין, השתנתה, וממילא לגדלים על ברכי הכפירה נדמה שכך הוא הרגיל והנורמלי, והדתיים והחרדים הם המיעוט המוזר.

[מה שנכון נכון]

אני לא רוצה כ"כ להאריך בנושא, אך כמעט כל הצבור הספרדי [המסורתי, שמכבד רבנים וכו...] ודאי שאינו בכלל.
והצבור האחר בד"כ גם אינו מקיים שבע מצוות בני נח ולא שייך לומר ע"ז תנוק שנשבה, וכל מה שמצינו ענין זה הוא במצוות המיוחדות לישראל כשבת, אך לא במה שגם ב"נ מצווים. ולנקודה זו כמדומני שלא נתנו מספיק את הדעת.

מלבד הענין שלא שייך היום לומר שאינם יודעים, ואם יחפש מר ימצא [שמטענה זו עכ"פ] דעת רוב ככל הפוסקים כיום שכמעט של"ש דין זה.

[אי אפשר להמציא מהלב מה נקרא אנוס ומה לא, ואם כל הראיה היא מהגמרא שבת, אין לנו בו אלא חדושו].

ברמב"ם ממרים ג,ג [שעליו בונים הכל] מסיים בה "ולא ימהר אדם להורגן". שמע מינה שאחר שהודיעום ולא הועיל עוברים לשלב הבא. [וראה עוד במל"מ מלוה ולוה ה,ב ד"ה ולענין הקראים שכ"כ, ושכן דעת הרדב"ז והמבי"ט].

מ"מ לענין עיקר שאלתך דברי הח"ח שצינתי עונים גם עליהם, ולא כתבתי כן רק משום שעצור במילין וגו'.

[מבקש תורה]

אולי יש להוכיח מגמ' ברכות דף כ ע"א, 'כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה; אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. וכו'. ומדוע קפץ עליה לקרוע לה אולי היא שוגג ואינה יודעת שזה איסור, וע"כ שבדברים הללו של עבירה בפהרסיא אין כזה חשבון כלל.