כתב המ"ב (שעה"צ תעה,יב) ואפילו למאן דאמר לעיל סימן ר"י סעיף א דדבר חשוב כבריה מברכין ברכה אחרונה אפילו בדליכא כזית, הכא ליכא בריה אפילו אכלה עם השרשים, שהרי אין יוצאין בשרשים (וכדלעיל סימן תע"ג סעיף ה), ואם כן אתי שרשים דרשות ומבטלים מרור דמצוה [מחצית השקל] ועיין בחידושי ר' עקיבא איגר שפקפק בטעם זה. ולי נראה פשוט, דצווי התורה הוא לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם, ובפחות מכזית לא חשבה התורה לזכר, ואם כן מאי מהני שהוא בריה והוא חשוב הלא על כל פנים בכל שהוא ליכא זכר, והתם שאני דמשום חשיבות הבריה חשוב להודות לה':
דברי המ"ב צ"ת בסברא, וגם בפשטות אין נראה דהדין תלוי בטעמים, ובאמת מקור האי דינא ד"בריה במרור" הוא בתה"ד כו"פ רמה' וביאר להדיא דטעמא דמילתא דלא מהני הכא טעמא דבריה, משום דאין כל הבריה ראוי למצוה, דהא אין יוצאין בשרשים לדברי ר"ת, אבל לגבי ברכה אחרונה אפי' אם אין אוכל כל הבריה, כגון שמשמר הגרעיני צריך לברך אחריה משום דאכל כל מה שראוי לאכול, ואי בעי נמי אכיל כוליה, אבל הכא השרשים לא שייכי למצוה והרי הבריה חסירה בע"כ. עכ"ל ובטעם זה פלפולו האחרונים. [וביותר יש לתמוה על מ"ש המ"ב "ולי נראה פשוט"]