תופעה שראיתי היום: כמה שהגיעו מטיסה מעבר לים, היו במנין. שניים מהם ניגשו לס"ת כדי לברך הגומל. היו שעודדו, בנעימות, את חברם השלישי (כנראה מפניו שאינו כזה דתי כמו חבריו), שגם הוא ייגש לתורה ויברך הגומל, אך מענתו בפיהו: שסידר עם א' החברים שלפניו, שהלה יכוון עליו בברכתו. וחבירו, מצידו, לא עשה תעמולה שאכן יברך. לא הי' למי מהמתפללים במנין ההוא - הכרעה/ידיעה הלכתית בענין, ובזה נסתיים הענין, ועשו הגבהה.
השאלה, האם יש מקור בהלכה לכוון על משנהו בהגומל? מובן שייתכן שהלה החליט שצדק בדבר אגב תמימותו, אך מהי עמדת ההלכה בכ"ז.
ואוסיף עוד צדדים כפי ידיעותיי הדלים בעניין: אמנם בדבר ששניהם חייבים בו - לכאו' מועיל הכוונה. אכן לא ראינו שהדבר ייעשה (אבל שוב - לא ראינו אינו ראי'). גם - יש רבנים (אני מכיר עכ"פ מחסידויות הגדולים, כשהמון אורחים מגיעים ובאם כל א' ייגש לס"ת לברך - יהי' בזה משום "טרחא דצבורא") שפסקו שמירבית הנוסעים יברכו הגומל במקומם שבביהכ"נ, ועשרה מסביבם יענו אמן לברכתם. ובאם נגיד שיש צד הלכתי ל"כוון" - למה שלא יציעו כנ"ל?
(אמנם יש גם הצד שמי שזקוק לטבילת עזרא ועוד לא טבל - שיתחמק (ובפרט להמחמירים) מלגשת לספר טרם שיטבול במקוה. אך פשוט הדבר שיכול לחכות בברכה זו עד שיטבול, בעוד כמה ימים אחרי שנחת).
ואודה מראש למסייעים עם הפניות ומ"מ!