הרחמים המתעוררים בשילוח הקן

[אליהו בן עמרם]

איתא ברבינו בחיי בפרשתנו "כי תצא" בענין מצות שילוח הקן (בתמצית הדברים, ויעו"ש באריכות):
אם הגוזלים ששולחה מקינה מתאבלת על חורבן קינה ורוצה לאבד עצמה מחמת זה.
ומחמת צערה הבא לפני בורא העולם, מתעוררים רחמים כלליים בעולם, עליה ועל כל הנצרכים לרחמים.

ולכאורה קשה:
א. אם העוף (האם של הגוזלים) מצטער, סימן הוא שנהגו בו באכזריות, והלא לפי דעת חלק מהראשונים (עיין ברמב"ן על אתר) הטעם למצות שילוח הקן הוא כדי שירכוש האדם את מידת הרחמנות. כלומר מעשה השילוח איננו אכזריות אלא להפך.
ב. מדוע מתעוררים רחמים על כל הנצרכים לרחמים? אם עד השתא לא נתעוררו הרחמים עליהם למרות צערם - גדול ככל שיהיה, מה הביא עוף זה בצערו הגדול - כמה שיהיה, לעורר רחמים גם עליהם?
ג. האם מי שהוא נזקק גדול לישועה ורחמים, ורוצה לקיים מצות שילוח הקן - על מנת לעורר רחמים על עצמו, האם יכול להיות דבר זה? והלא אם העוף מצטער - סימן הוא שהמשלח נהג בו באכזריות, וא"כ היתכן שמי שבעצמו נהג כלפי אותו עוף ב"אכזריות" שציערה אותו, אותו עוף בעצמו יגרום לעורר רחמים על ה"מתאכזר" כלפיו?

(הערה: יש שציינו את דברי הזוהר חדש במדרש רות בדומה לזה - כמקור נוסף לדברי רבינו בחיי הנ"ל, אך לכאורה נראה שרבינו בחיי דרך אחרת לו)

[עקביה]

א. לפי הרמב"ן, הרמב"ם וסיעתם אכן אין מקום לדברים אלה של רבינו בחיי (וגם של הזוהר חדש רות). כל מצות שילוח הקן לא נאמרה כי אם עבור מי שיש לו צורך בבנים, והזהירה אותו התורה שלא יקח האם על הבנים. מי שמהלך לדרכו ורואה קן ציפור ומטריד את האם ממנוחתה ללא צורך אינו מקיים מצוה אלא ההיפך. כך עולה מדברי החתם סופר (שו"ת, או"ח סי' ק). אמנם יש מהאחרונים שסוברים שיש מצוה בשילוח ללא צורך (חכ"צ, חו"י, רע"א).
ב. גם אני מצטרף לתמיהתך.
ג. לשיטת הראשונים הנ"ל ודאי שאין מקום לכך. אדרבה, אם הוא רואה אם רובצת על הבנים ונזהר שלא להטרידה, אולי בזה הוא מעורר עליו רחמים, שהרי אמרו - כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מהשמים.

[אליהו בן עמרם]

אולי ניתן להציע תירוץ כזה, ואדרבה דווקא לפי שיטת הרמב"ן.
אמנם העוף מצטער מאד מפאת חורבן קינו, אך אין זה אלא כמו השור שנשחט, שלמרות שנהגנו בו במידת הרחמים בשחיטתו ולא בעריפתו, אך הוא לעצמו וודאי מצטער על שאינו בין החיים.
ואין זו אכזריות מצידנו, כי כל בעלי החיים נבראו לשימוש האדם, ורק האדם מצווה לנהוג בשימושו זה בדרך הרחמים על מנת לתקן את מידותיו, וכדאיתא באריכות ברמב"ן בפרשתנו כי תצא.
וא"כ, העוף הזה שמצטער מעורר לבדוק מדוע הוא מצטער, והנה מסתבר שצערו נובע ממי ששילח את הקן כדין, ולמעשה עשה אותו משלח כפי שנצטווה, לרכוש בשילוחו את מידת הרחמים.
וא"כ נתקיים רצונו של הבורא שבני האנוש יהיו רחמנים וירכשו את מידת הרחמים, ולכן מידה כנגד מידה, זכאים הם לרחמים.

ואם במידה כנגד מידה עסקינן, אולי הבאור בזה, שכל הציווי על האדם לנהוג ברחמים ולרכוש את מידת הרחמים, אינו אלא במטרה להשיג את ידיעת השם בהתגלותו אלינו במידת הרחמים. כי רק מי שרחמן בעצמו יכול להשיג מידה זו באופן הטוב ביותר, וגם להבין עד כמה טוב יש בה. ואם כן, אם האדם רחמן בעצמו, וזה נתגלה בשילוחו את הקן כדין, זוכה הוא להתגלות כבודו יתברך במידת הרחמים.

[עקביה]

אם כוונתך להסביר מה קורה כאשר הוא משלח את האם בזמן שיש לו צורך בבנים - לחיי. אך אם אין לו צורך בבנים והוא משלח, לפי הרמב"ן, לא נראה שזה מעורר רחמים.

[פרי יהושע]

הרב אליהו בן עמרם צלל במים עמוקים.., כמדומני הצירוף שרציתם לעשות בין הטעמים לא עולה יפה, וכמו שהעיר מר עקביה, אולם הלא טעמים כאלו הם ע"ד אחרת לחלוטין מטעמים הפשוטים של רחמים אנושים, הם גם לא נועדו לבאר את התורה ברמה הפשוטה שנועדה ללמד אותנו רחמים וחמלה על כל חי, ומהבחינה הזו הם גם מתאים יותר לפשיטות המשנה בברכות האומר על קן וכו', הגישה שלהם שהמצות נועדו לתיקון העולם ושהאנשים צרכים לשאוף במצות אלו ולכוון בהן כדי לתקן ולרומם את העולם שיגיע לשלמות ולייחוד העליון, וכמובן שנצא מהגלות ומההסתר שאנו שרויים בו. וטעם זה בא לבאר שהרחמים העליונים נגרמים דווקא מכוח היללה של אותו עוף פצוע, שעי"כ יתעוררו הרחמים על אב שהגלה בניו וכו', ואם תאמר מה עם האכזריות וצעב"ח של העוף, על כך נאמר קודם זו מצווה, ושגם כיון וזה נועד לשלמות העולם, שווה צערו של העוף, וכי השעיר המסכן לא מתגלגל מהסלע ונשברים עצמותיו, ואם כן האיך נלין על טעם זה אף שאין אנו אוהבים אותו כ"כ.

[עקביה]

קודם זו מצווה, ושגם כיון וזה נועד לשלמות העולם, שווה צערו של העוף, וכי השעיר המסכן לא מתגלגל מהסלע ונשברים עצמותיו, ואם כן האיך נלין על טעם זה אף שאין אנו אוהבים אותו כ"כ.

כמובן שלדעות החולקות זו אינה מצוה (כשאינו צריך את הבנים) כי אם צעב"ח.
השעיר המסכן הוא קרבן. בד"כ בהמה אינה ששה להישחט, ובכל זאת דבר זה מותר לצורך האדם, כשרוצה לאוכלה, וכן לקרבנות.
אילו מצות שילוח הקן הייתה כתובה בין הקרבנות היה קל יותר לקבל שאף לה יש תכלית כזו, ושאין זה קשור לצורך של האדם בבנים. כעת, כשהיא כתובה בין מצוות עשה שמעיות [=הגיוניות], קשה יותר לקבל זאת.

[פרי יהושע]

קודם זו מצווה, ושגם כיון וזה נועד לשלמות העולם, שווה צערו של העוף, וכי השעיר המסכן לא מתגלגל מהסלע ונשברים עצמותיו, ואם כן האיך נלין על טעם זה אף שאין אנו אוהבים אותו כ"כ.

כמובן שלדעות החולקות זו אינה מצוה (כשאינו צריך את הבנים) כי אם צעב"ח.
השעיר המסכן הוא קרבן. בד"כ בהמה אינה ששה להישחט, ובכל זאת דבר זה מותר לצורך האדם, כשרוצה לאוכלה, וכן לקרבנות.
אילו מצות שילוח הקן הייתה כתובה בין הקרבנות היה קל יותר לקבל שאף לה יש תכלית כזו, ושאין זה קשור לצורך של האדם בבנים. כעת, כשהיא כתובה בין מצוות עשה שמעיות [=הגיוניות], קשה יותר לקבל זאת.

מהכי תיתי לך שהיא מצווה שמעית??, [דווקא נראה שאינה כן שהרי נא' בה שלוחי מצווה בסוף חולין וקידושין, משא"כ במצוה דכיבוד אב כמש"נ שם, שמצוה שאפשר להבינה מהשכל אינה בכלל שלחוי מצוה שגם בלא המצווה היה עושה אותה ואין כאן "שליח מצווה"]

[עקביה]

קודם זו מצווה, ושגם כיון וזה נועד לשלמות העולם, שווה צערו של העוף, וכי השעיר המסכן לא מתגלגל מהסלע ונשברים עצמותיו, ואם כן האיך נלין על טעם זה אף שאין אנו אוהבים אותו כ"כ.

כמובן שלדעות החולקות זו אינה מצוה (כשאינו צריך את הבנים) כי אם צעב"ח.
השעיר המסכן הוא קרבן. בד"כ בהמה אינה ששה להישחט, ובכל זאת דבר זה מותר לצורך האדם, כשרוצה לאוכלה, וכן לקרבנות.
אילו מצות שילוח הקן הייתה כתובה בין הקרבנות היה קל יותר לקבל שאף לה יש תכלית כזו, ושאין זה קשור לצורך של האדם בבנים. כעת, כשהיא כתובה בין מצוות עשה שמעיות [=הגיוניות], קשה יותר לקבל זאת.

מהכי תיתי לך שהיא מצווה שמעית??, [דווקא נראה שאינה כן שהרי נא' בה שלוחי מצווה בסוף חולין וקידושין, משא"כ במצוה דכיבוד אב כמש"נ שם, שמצוה שאפשר להבינה מהשכל אינה בכלל שלחוי מצוה שגם בלא המצווה היה עושה אותה ואין כאן "שליח מצווה"]

היות והיא כתובה בין מצוות שמעיות, וכפי שמסבירים אותה הראשונים היא אכן כזו, לכן קשה לקבל שהיא בעצם מן סוג של קרבן [לא הבנתי מה כתבת בסוגריים. שמא תבאר יותר עם מ"מ מדויקים?].

[פרי יהושע]

היות והיא כתובה בין מצוות שמעיות, וכפי שמסבירים אותה הראשונים היא אכן כזו, לכן קשה לקבל שהיא בעצם מן סוג של קרבן [לא הבנתי מה כתבת בסוגריים. שמא תבאר יותר עם מ"מ מדויקים?].

.

דרשינן סמוכים במשנה תורה?, אלו ראשונים מבארים כך ובאיזה הקשר, האם כדי להצדיק את חיפוש הטעם?, בברור במשנה ומדרשים שילוח הקן היא מכלל החוקים!.

ומה שכתבתי בסוגרים כתבתי רק לרכך ולהוסיף נימא פרשנית לגמרא סוף חולין העלומה עם המעשה הידוע על אותו אחד שבקש ממנו אביו שיביא גוזלות ועלה וירד ונפל ומת, ושואלת הגמ' הרי היה עסוק בשילוח הקן ושלוחי מצוה אינן ניזוקין ואומרת הגמ' חזירתן שאני וכו', וקשה סו"ס מה עם המצווה של כיבוד אב של חזרתו למה לא הגנה עליו, וכתבתי שיתכן לחלק בין מצוות שמעיות לחוקתיות, שאין שליח מצווה אלא מי שאינו עושה את המצווה אלא משום ציווי הבורא, אבל מי שעושה המצווה גם מדעתו אף שדעתו כדעת הבורא וכך נברא עפ"י הציווי אבל לא נחשב "שליח מצווה", ולכן המצוה של כיבוד אב שגם גויים מקיימים אותה בהידור אינה נחשבת להגן עליו, משא"כ שילוח הקן, שגם אחר כל הטעמים בו, "הגבלת הציד ודרכיו" כלשון הרמב"ם בספרו הגדול עי' שם, רחמים עליונים ותחתונים, היא לא מצווה שאעשה אותה מצד עצמי, אלא אחר הציווי אני יכול לגלות שורש המצווה וכוונת המחוקק [כביכול], לכן זו מצווה שמגוננת עליך שזו סגולה רק בחוק שהוא קודם הבריאה ושייך יותר לשורש העניין, וגם שהוא אכן שליח שלה בלבד, האם כעת כתבתי ברור יותר?.

[עקביה]

היות והיא כתובה בין מצוות שמעיות, וכפי שמסבירים אותה הראשונים היא אכן כזו, לכן קשה לקבל שהיא בעצם מן סוג של קרבן [לא הבנתי מה כתבת בסוגריים. שמא תבאר יותר עם מ"מ מדויקים?].

.

דרשינן סמוכים במשנה תורה?, אלו ראשונים מבארים כך ובאיזה הקשר, האם כדי להצדיק את חיפוש הטעם?, בברור במשנה ומדרשים שילוח הקן היא מכלל החוקים!.

ומה שכתבתי בסוגרים כתבתי רק לרכך ולהוסיף נימא פרשנית לגמרא סוף חולין העלומה עם המעשה הידוע על אותו אחד שבקש ממנו אביו שיביא גוזלות ועלה וירד ונפל ומת, ושואלת הגמ' הרי היה עסוק בשילוח הקן ושלוחי מצוה אינן ניזוקין ואומרת הגמ' חזירתן שאני וכו', וקשה סו"ס מה עם המצווה של כיבוד אב של חזרתו למה לא הגנה עליו, וכתבתי שיתכן לחלק בין מצוות שמעיות לחוקתיות, שאין שליח מצווה אלא מי שאינו עושה את המצווה אלא משום ציווי הבורא, אבל מי שעושה המצווה גם מדעתו אף שדעתו כדעת הבורא וכך נברא עפ"י הציווי אבל לא נחשב "שליח מצווה", ולכן המצוה של כיבוד אב שגם גויים מקיימים אותה בהידור אינה נחשבת להגן עליו, משא"כ שילוח הקן, שגם אחר כל הטעמים בו, "הגבלת הציד ודרכיו" כלשון הרמב"ם בספרו הגדול עי' שם, רחמים עליונים ותחתונים, היא לא מצווה שאעשה אותה מצד עצמי, אלא אחר הציווי אני יכול לגלות שורש המצווה וכוונת המחוקק [כביכול], לכן זו מצווה שמגוננת עליך שזו סגולה רק בחוק שהוא קודם הבריאה ושייך יותר לשורש העניין, וגם שהוא אכן שליח שלה בלבד, האם כעת כתבתי ברור יותר?.

אינני תנא או אמורא שאדרוש סמוכים, ולא לעניין לימוד דין כלשהו עסקינן, אלא מסתבר שיש היגיון בסדר ובסמיכות בהם כתובות המצוות (כפי שכותב הרבה פעמים רש"י ע"פ חז"ל), ולכן שמצוה הכתובה בין מצוות שמעיות אף היא שמעית.

לפי הסבר הרמב"ם והרמב"ן למצוה זו, היא שמעית. ראה חינוך, מצוה תקמה, שהביא דבריהם והאריך. גם את המשנה בברכות מבאר החינוך.

חושבני שהבנתי את דבריך, אך בעניותי איני מסכים שמי שעושה מצוה שמעית אינו שליח מצוה. כמדומני שאומרים על יעקב ששלח את יוסף לדרוש בשלום אחיו והתכוון שיהיה שליח מצוה של כיבוד אב.

[איתן]

עיינו גם במאמרו של פרופ' זהר עמר "טעמה של מצוות שילוח הקן: ביאור היסטורי וריאלי" בתוך ספרו "מסורת העוף", עמ' 222-246. הוא מציין גם למאמרו של יוסף תבורי בתוך "מחקרים בהלכה ובמחשבת ישראל" (עמ' 121-141), רמת גן, תשנד. המאמר האחרון לא קראתי.

מחלוקת פוסקים האם יש חובה לעשות שילוח הקן גם אם אינך מעוניין בבנים גם כן קשורה לנושא. דעה שזה מצווה חיובית הרבה יותר נוחה לפי פירושו של רבינו בחיי. אך הפירוש עצמו מחודש ביותר.
ואילו לפי פירושים אחרים אולי אפילו עדיף להמנע ולהשאיר קן כמות שהוא.

[פרי יהושע]

היות והיא כתובה בין מצוות שמעיות, וכפי שמסבירים אותה הראשונים היא אכן כזו, לכן קשה לקבל שהיא בעצם מן סוג של קרבן [לא הבנתי מה כתבת בסוגריים. שמא תבאר יותר עם מ"מ מדויקים?].

.

דרשינן סמוכים במשנה תורה?, אלו ראשונים מבארים כך ובאיזה הקשר, האם כדי להצדיק את חיפוש הטעם?, בברור במשנה ומדרשים שילוח הקן היא מכלל החוקים!.

ומה שכתבתי בסוגרים כתבתי רק לרכך ולהוסיף נימא פרשנית לגמרא סוף חולין העלומה עם המעשה הידוע על אותו אחד שבקש ממנו אביו שיביא גוזלות ועלה וירד ונפל ומת, ושואלת הגמ' הרי היה עסוק בשילוח הקן ושלוחי מצוה אינן ניזוקין ואומרת הגמ' חזירתן שאני וכו', וקשה סו"ס מה עם המצווה של כיבוד אב של חזרתו למה לא הגנה עליו, וכתבתי שיתכן לחלק בין מצוות שמעיות לחוקתיות, שאין שליח מצווה אלא מי שאינו עושה את המצווה אלא משום ציווי הבורא, אבל מי שעושה המצווה גם מדעתו אף שדעתו כדעת הבורא וכך נברא עפ"י הציווי אבל לא נחשב "שליח מצווה", ולכן המצוה של כיבוד אב שגם גויים מקיימים אותה בהידור אינה נחשבת להגן עליו, משא"כ שילוח הקן, שגם אחר כל הטעמים בו, "הגבלת הציד ודרכיו" כלשון הרמב"ם בספרו הגדול עי' שם, רחמים עליונים ותחתונים, היא לא מצווה שאעשה אותה מצד עצמי, אלא אחר הציווי אני יכול לגלות שורש המצווה וכוונת המחוקק [כביכול], לכן זו מצווה שמגוננת עליך שזו סגולה רק בחוק שהוא קודם הבריאה ושייך יותר לשורש העניין, וגם שהוא אכן שליח שלה בלבד, האם כעת כתבתי ברור יותר?.

אינני תנא או אמורא שאדרוש סמוכים, ולא לעניין לימוד דין כלשהו עסקינן, אלא מסתבר שיש היגיון בסדר ובסמיכות בהם כתובות המצוות (כפי שכותב הרבה פעמים רש"י ע"פ חז"ל), ולכן שמצוה הכתובה בין מצוות שמעיות אף היא שמעית.

לפי הסבר הרמב"ם והרמב"ן למצוה זו, היא שמעית. ראה חינוך, מצוה תקמה, שהביא דבריהם והאריך. גם את המשנה בברכות מבאר החינוך.

חושבני שהבנתי את דבריך, אך בעניותי איני מסכים שמי שעושה מצוה שמעית אינו שליח מצוה. כמדומני שאומרים על יעקב ששלח את יוסף לדרוש בשלום אחיו והתכוון שיהיה שליח מצוה של כיבוד אב.

סלח לי אולי מצות שמעיות שלי ושלך ב' דברים או שמעולם לא עסקנו באותו מקצוע שנקרא טעמי המצות, כל העיסוק הזה הוא בראשונים בימי הבנים, וגם אם זה קרוב ללב, מכאן עד להפוך מצווה לשכלית כמו גזל וכדו' דבר שאדם נולד אתו את שילוח הקן שגם אם יש בה מצווה אינה מצוה שמעית נקודה. ובלי להכנס לפלפול על המשנה בברכות.
ואני אסביר ברור יותר שלא יהיה מקום לטעות, מצווה שמעית זה דבר שכל אחד יכול להבין כמו גזל ורציחה שכל אדם בעולם מבין ואנו אומרים שאדם נברא איתן, אף פעם לא ראיתי שאדם ישלח את הציפור בבואו לקחת את הביצים בעולם, להרוג זבוב יותר קשה לאנשים, מה שכתבתם זה פשוט בלבול מושגים ברמות, סלח לי באמת.

מה שכתבתם בעניין יוסף אם דרשה נדרש, וגם אני באתי לדרוש, אם זכות המצווה של כיבוד אב יכולה להגן בוודאי, אבל לא שליח מצווה לפירושי בגמרא הנ"ל, מה גם שבעני יותר נראה ששם לא רצה לתת לו זכות אלא רצה לאחד אותו עם האחים והם אכן נסעו מהאחווה, ויוסף נכנס בתמימותו ויופיו לתוך הבור שלהם.

אבל העיקר זה לא זה אלא החלוקה המושגית תבדוק זאת אנא ממך, זו שגיאה בסיסית מאד שאל לכל חכם שתרצה.

[עקביה]

אכן, גם לפירושי הראשונים שילוח הקן אינה מצוה שמעית כהשבת הגזילה. מה שהתכוונתי הוא שזו מצוה שיש בה טעם הגיוני המתיישב על לבו של כל אדם, משא"כ לפי הזוהר ורבינו בחיי, שהטעם אינו מובן לסתם בני אדם.

[פרי יהושע]

אכן, גם לפירושי הראשונים שילוח הקן אינה מצוה שמעית כהשבת הגזילה. מה שהתכוונתי הוא שזו מצוה שיש בה טעם הגיוני המתיישב על לבו של כל אדם, משא"כ לפי הזוהר ורבינו בחיי, שהטעם אינו מובן לסתם בני אדם.

אם כך זה בסדר, אבל החילוק בין קרבנות לכאן אינו מובן מאליו, גם קרבנות אם תרצה תוכל לשמוע טעמים פשוטים, ומה פתאום גם ששלוח הקן יופיע עם הקרבנות איזה רעיון מוזר, בפרשה כאן דווקא רוכזו הרבה מצות למצבים של כי תצא, ממש כך, מעין היומיום של החיים או במלחמה, לקראת בואם לארץ כל מיני מצבים לאו דווקא מושלמים אבל שהתורה צריכה לתת להם פתרון, וזה ההקשר של שילוח הקן לכאן, אני מבין שהטעם של הזוהר מדבר אליך פחות, ישנם הרבה כאלה, אולי זה בסדר...

[אליהו בן עמרם]

הרב אליהו בן עמרם צלל במים עמוקים.., כמדומני הצירוף שרציתם לעשות בין הטעמים לא עולה יפה, וכמו שהעיר מר עקביה, אולם הלא טעמים כאלו הם ע"ד אחרת לחלוטין מטעמים הפשוטים של רחמים אנושים, הם גם לא נועדו לבאר את התורה ברמה הפשוטה שנועדה ללמד אותנו רחמים וחמלה על כל חי, ומהבחינה הזו הם גם מתאים יותר לפשיטות המשנה בברכות האומר על קן וכו', הגישה שלהם שהמצות נועדו לתיקון העולם ושהאנשים צרכים לשאוף במצות אלו ולכוון בהן כדי לתקן ולרומם את העולם שיגיע לשלמות ולייחוד העליון, וכמובן שנצא מהגלות ומההסתר שאנו שרויים בו. וטעם זה בא לבאר שהרחמים העליונים נגרמים דווקא מכוח היללה של אותו עוף פצוע, שעי"כ יתעוררו הרחמים על אב שהגלה בניו וכו', ואם תאמר מה עם האכזריות וצעב"ח של העוף, על כך נאמר קודם זו מצווה, ושגם כיון וזה נועד לשלמות העולם, שווה צערו של העוף, וכי השעיר המסכן לא מתגלגל מהסלע ונשברים עצמותיו, ואם כן האיך נלין על טעם זה אף שאין אנו אוהבים אותו כ"כ.

המעיין בדברי רבינו בחיי בדקדוק יראה כי לא נתן טעם אחר או נוסף לשילוח הקן, אלא באר באור נוסף בשכר המצוה, וכפי שרצה לבאר שהרחמים המתעוררים - זה כוונת הכתוב ב"למען ייטב לך והארכת ימים".
לפיכך, אפשר בהחלט לטעון שטעם המצוה הינו כדעת הרמב"ן ללמד עצמו רחמים מהם, וא"כ אפשר עדיין לבאר שהרחמים המתקבלים כשכר לדברי רבינו בחיי הינם בבחינת מידה כנגד מידה.

[איתן]

לא לשכוח שיש עוד טעם למצווה - קיום המין. עיינו במאמר הנ"ל של זהר עמר. כמו כן אני מצרף פה עמוד מפירושו של אבארבנל למצוות שילוח הקן, שמבאר בדרך הזאת.
וכך גם הטעם השני של רמב"ן:

כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:

[פרי יהושע]

תודה לכל הנו"נ בדיון חשוב זה, הרב אליהו בן עמרם, אני עדין חולק עליך, רבינו בחיי לא היה מהין לשער את שכר המצווה בלא שהיה מפרש כך טעם המצווה, ובפרט ועיקר שנכתב כדרכו עפ"י המושרש אצלו לכתוב פשט דרש וסוד ודרך החכמה, כך שאיני חושב כמוך, אבל בכל זאת דבריך דברים של טעם הן.

[עושה חדשות]

מענין לענין,
הנה לש' הרמב"ם בהל' שחיטה פי"ג הוא - שלח את האם וחזר וצד אותה הרי זה מותר, לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא ילקחו שנאמר והאם רובצת על האפרוחים, אבל אם הוציאה מתחת ידו וחזר וצד אותה מותר, לכאו' הוא נותן כאן טעם בענין צער לקיחת האם, שצידת מי שאינו יכול לברוח זהו הדבר הנאסר כאן, (ולכאו' המכוון בזה הוא רק במי שאינו יכול לברוח משום מידת רחמיו, ודו"ק), וכלש' החת"ס בחולין "זה אינינו מדרך הישר שיארע להעוף מכשול ע"י פעולה טובה שלו שמגין על בניו". ואולי יש ללמוד מזה עוד בכה"ג...

וכמובן אין לשכוח את הסוג' בברכות, ומש"כ רש"י שם "והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו".

[איתן]

וכמובן אין לשכוח את הסוג' בברכות, ומש"כ רש"י שם "והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו".

עייו מה שהבאתי במאמרי "על טעמי המצוות" (נוסח 1.0):

על כן ציפור יגיעו רחמיך.
שנו רבותינו במשנה (ברכות ה:ג ומגילה ד:ט):

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו

ופירשו בירושלמי (העתקתי מברכות פ"ה ה"ג וכן הוא במגילה פ"ד ה"ט):

ר' פינחס בשם ר' סימון כקורא תיגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך
ר' יוסי בשם רבי סימון כנותן קיצבה למדותיו של הקדוש ברוך הוא עד קן ציפור הגיעו רחמיך
אית תניי תני על ואית תניי תני עד מאן דמר על מסייע לר' פינחס ומן דמר עד מסייע לרבי יוסי
א"ר יוסי בי ר' בון לא עבדין טבות שעושין למדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואילין דמתרגמין עמי בני ישראל כמה דאנא רחמן בשמים כך תהוון רחמנין בארעא תורתא או רחילה יתה וית ברה לא תיכסון תרויהון ביומא חד לא עבדין טבאות שהן עושין מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים.

ובבבלי פירשו ברכות לג: (וכן מגילה כה.):

אלא, על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? - פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות.

פירושו של ר' פנחס בשם ר' סימון מובא רק בירושלמי, והוא שכל הבעיה בהתרעמות על הקב"ה. לפי זה אין המשנה זאת קשורה לשאלה של טעמי המצוות. דעת ר' יוסי בשם רבי סימון גם כן לא קשורה לשאלה של טעמי המצוות אלא לזה שהוא מגביל רחמים של ה' רק עד קן ציפור. דעת ר' יוסי בר זבידא בבלי גם כן אינה רלוונטית לעניינו – הבעיה היא שמטיל קנאה - לומר: על אלה חס, ולא על שאר בריותיו (רש"י) .(ולכאורה היא היא הדעה של ר' יוסי בשם ר' סימון שבירושלמי. אך הפני משה פירש שזה הולך לפי דעה של ר' יוסי בר אבין שבשתי התלמודים).
ואילו דעה של ר' יוסי בר אבין שמובאת גם בבלי וגם בירושלמי לכאורה הולכת לפי שיטה שאין טעם למצוות התורה. וכמו שכתב רש"י (ועיין מה שכתבנו בדעת רש"י בתחילת המאמר):

מדותיו - מצותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצוה זו.

והרמב"ם ודאי הבין כך מו"נ ח"ג פמ"ח [21]:

ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני

הר"ן על הרי"ף מגילה טז. פירש שהטעם של מצווה הפרטית הזו הוא אינו משום רחמים:

וטעמא אחרינא נמי אמרינן בגמ' מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והם אינן אלא גזרות כלומר שאינו רחמים במקום הזה שהרי התיר הכתוב שחיטתן ואכילתן אלא גזירות כלומר שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן:

אבל הרמב"ן בפירושו לדברים כב:ו (וכך גם פירש המאירי בברכות ובמגילה שם) טען שאף לדעת ר' יוסי בר אבין יש טעם למצוות:

וכן מה שאמרו (ברכות לג ב) לפי שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקדוש ברוך הוא קבלתם מלכותי אנכי ה' א-להיך (שמות כ ב), קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג):

ועיין כלבו סקי"א (ובאורחות חיים דין שילוח הקן):

ומה שאמרו ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני שעשה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות, הענין כך הוא שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתברך אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנפלאות והנסים לדעת את ה'.

וכן המהר"ל בתפארת ישראל פ"ו (וכן בגור אריה על במדבר יט:ב ועיין גם בספר החינוך מצווה תקמה) ביאר באופן כזה שאין ר' יוסי בר אבין חולק שיש טעמים למצוות, ולכאורה הוא הוא הפשט של מאמר:

ולמאן דאמר 'שעושה מדותיו רחמים, ואינם אלא גזרות', פירוש שאין ראוי שיהיו מדות השם יתברך, אשר הוא מנהיג עולמו בתמידות, על ידי רחמים, רק בדין ובגזרה. כי הגזרה הוא לפי חכמתו יתברך, ודבר זה ראוי למלך אשר מולך על הכל, להנהיג באמת וביושר. אבל הרחמנות אין בו מדת אמת, כי מרחם אף שאינו ראוי. ועם כי הוא יתברך עושה בודאי רחמים עם הבריות, מכל מקום עיקר המדה שהיא בתמידות הוא מדת הדין, שבה מנהיג את עולמו. ולכך תמצא בכל מעשה בראשית (בראשית פרק א) שם "א-להים", לפי שבראו בדין, ומנהיגו בדין. רק ראה הוא יתברך שאי אפשר לעולם לעמוד בדין, שתף עם הדין מדת רחמים (רש"י בראשית א, א). ומכל מקום הנהגה התמידית היא דין, לפי שהוא יושר, ודבר זה ראוי. והאומר 'על קן צפור יגיעו רחמיך', הוא עושה מדותיו - שהוא יתברך מנהיג בהן עולמו - רחמים, שהוא מנהיג עולמו בתמידות ברחמים, ודבר זה הוא יציאה מן היושר, מה שאין ראוי.

תורה תמימה דברים כב הערה סח:

ועל מה שכתבנו דמטעם עיקר המצוה לא תקח האם על הבנים הוא שלא להתאכזר על האם וליקח ממנה בניה בעודה רבוצה עליהם אל תשיבני ממשנה דברכות ל"ג ב', האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ומפרש בגמרא משום שעושה מצות הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות, ומשמע מזה לכאורה דאין הטעם בזה משום רחמנות, דבאמת לא קשה כלל, דהכוונה שמחויבים אנו לשמוע מצות ה' רק כמו גזירת המלך ולא מפני הטעם הצפון בה לבד, משום דאם משום זה לבד אפשר לנטות מדרך האמת בחקר דעת כל איש לפי דעתו ורוחו, וכמ"ש כה"ג בסנהדרין כ"א ב' מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם [ע"ל פ' שופטים י"ז י"ז בפ' ולא יסור לבבו], ועיין במ"ר ובנמוקי רמב"ן כאן:

ויש עוד הרבה חכמים שדנים על זה, ונסתפק במה שהבאנו. עכ"פ דעת רבי אבין שנויה במחלוקת בגמרא, וגם כלל לא ברור שהיא אומרת שאין טעם למצוות.
[הערה 5] ועיין מו"נ ח"ג פמ"ח:

ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני

משנה תורה הלכות תפילה ונשיאת כפים פ"ט ה"ז:

מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר

פיה"מ לרמב"ם ברכות פ"ה מ"ג:

ענין אמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא שיאמר כשם שחסת על קן צפור ואמרת לא תקח האם על הבנים כך חוס עלינו, שהאומר כן משתקין אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו בגלל רחמי הקדוש ברוך הוא על העוף, ואינו כן, לפי שאלו היה דרך רחמים לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצוה שמעית שאין לה
טעם.

ועל סתירה פנימית רמב"ם בין משנה תורה למו"נ כאיזה דעה לפסוק עיין בספרו של י. לוינגר "הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק".
[הערה 21] ועיין לעיל הערה 5.

וראיתי עוד פירושים ב"פשוטה של משנה" של חנן גפני בעמ' 297-300.
הוא גם הפנה למאמרו בלועזית של מאיר ידית שלא קראתי. ( CCAR Journal 23,2 (1976) 47-56 ,Meir Ydit, Two much misunderstood Mishnot)

[עושה חדשות]

הרב איתן, תוסיף למאמר גם את זה:

ואבאר עוד הזכיות אשר אי אפשר שלא יבא עליהם גמול בעולם הזה, אפילו אם יכפור אדם. ואומר שהם שלשה, כבוד אב ואם, כמו שאמר (שמות כ' י"ב) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. והרחמים על בעלי חיים, כמו שאמר (דברים כ"ב ז') שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. ושיהיה משאו ומתנו באמונה, כמו שאמר (שם כ"ה ט"ו) אבן שלמה וצדק יהיה לך.

[איתן]

הרב איתן, תוסיף למאמר גם את זה:

ואבאר עוד הזכיות אשר אי אפשר שלא יבא עליהם גמול בעולם הזה, אפילו אם יכפור אדם. ואומר שהם שלשה, כבוד אב ואם, כמו שאמר (שמות כ' י"ב) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. והרחמים על בעלי חיים, כמו שאמר (דברים כ"ב ז') שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. ושיהיה משאו ומתנו באמונה, כמו שאמר (שם כ"ה ט"ו) אבן שלמה וצדק יהיה לך.

זה השתמט מזכרוני, ואע"פ שלמדתי את אמונ"ד כמה וכמה פעמים. למעשה זה היה ספר השקפה ראשון שלמדתי באופן שיטתי.

אמנם המאמר שלי כלל לא התעסק בטעם של מצוות שילוח הקן. המאמר התעסק בדרך הכללית שבה יש לדון על טעמי המצוות. המאמר דן האם יש טעמי המצוות, איזה סוג טעמים יש לחפש וכו'. דהיינו מבוא שיטתי לטעמי המצוות. הקטע שציטטתי רק בא לאפוקי מזה שממשנה הנ"ל משתמע בוודאות שמצוות הם גזירות גרידא ותו לא. אף שבמאמרי ציטוטים ממקורות תמיד תופסים מקום חשוב. אבל בקטע הזה הגזמתי יתר על המידה והוא מורכב כמעט כולו מציטוטים, ואילו דברי כמעט ואין בו. אך כלל לא תכננתי לאסוף את כל השיטות של הסברת הטעם של שילוח הקן.

אמנם אם באיזה שלב ארצה לכתוב על טעם שילוח הקן, אכן תהיה תועלת רבה למובאה מראש מדברים בכל מקום (כינוי של ראב"ע לרס"ג).

[עושה חדשות]

מענין לענין, (שלא באותו ענין כ"כ), הנה מתבאר שיש מעלה עצמית בחוקי התורה בהא גופא שאין בהם טעם, "להודיע שהם עבדיו". ואשאלה בזאת, א"כ מה הכוונה במה שנאמר על אברהם אבינו שנעשו שתי כליותיו כשני מעינות וכו' ולמד את התורה מעצמו, ולכאו' מבו' בזה שהאדם השלם והמתוקן מוצא את כל סדרי ותיקוני התורה מתוך התבוננות, והרי יש חוקים כאלו שיש בהם מטרה בפנ"ע בכך שהם נעשים ללא טעם? וכן רציתי לשאול האם אחרי מתן תורה ג"כ שייך מציאות כזו של ב' כליותיו וכו'? מקווה שהובנתי.

[בברכה המשולשת]

מענין לענין, (שלא באותו ענין כ"כ), הנה מתבאר שיש מעלה עצמית בחוקי התורה בהא גופא שאין בהם טעם, "להודיע שהם עבדיו". ואשאלה בזאת, א"כ מה הכוונה במה שנאמר על אברהם אבינו שנעשו שתי כליותיו כשני מעינות וכו' ולמד את התורה מעצמו, ולכאו' מבו' בזה שהאדם השלם והמתוקן מוצא את כל סדרי ותיקוני התורה מתוך התבוננות, והרי יש חוקים כאלו שיש בהם מטרה בפנ"ע בכך שהם נעשים ללא טעם? וכן רציתי לשאול האם אחרי מתן תורה ג"כ שייך מציאות כזו של ב' כליותיו וכו'? מקווה שהובנתי.

לכאורה קשור לדברי מרנא הגר"ח מוולוז'ין בנפה"ח בעניין עבודת האבות

[עושה חדשות]

ואולי קשור גם לכל הנימוקים שכ' בספר חובות הלבבות שער ג פרק ג.

[עושה חדשות]

מהר''ם חלאווה.png (160.55 KiB) נצפה 4953 פעמים

[עושה חדשות]

...סוג' בברכות, ומש"כ רש"י שם "והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו".

ראיתי כעת בדרשת ר"י אבן שועיב לפ' צו ושבת הגדול - ותועי רוח מאומתינו חושבים כי אין בעשיית המצוה, אלא שעושה מצות השם לבד ומורה על אדנותו ואין בעשייתן ענין אחר, וסמכו על ההוא מימרא מאי איכפת ליה להקדוש ברוך הוא לשוחט מן הצואר או מן העורף הא לא נתנו וכו'. עי"ש בכל הדרשה.

[עושה חדשות]

מה הדין במי שאומר "על העניים יגיעו רחמיך", משתקין אותו?
עי' תפארת ישראל למהר"ל פ"ו שנחלק בזה על הרמב"ן.