הודעהעל ידי מבקש תורה » א' פברואר 02, 2014 6:35 pm
"דמעת תלמיד"
קול נהי נשמע בציון,
בכיה וזעקה, בישיבת חברון.
עמדנו שם יחדיו, הרבנים, בחורים, ואברכים,
וכולנו, כולנו יחד פשוט בוכים.
הנשמע כזאת, הזכורה כזו לוייה?
קול נהי ובכי, תאניה ואניה.
לבבות שבורים, קרועים וגזורים,
אוי, מי ירפא לך, מי יאחה השברים?
ועלה הבכי, מילא חללו של אולם,
ועלו הדמעות, לפני בורא העולם.
והקב"ה סופרן ומשמרן בבית גנזיו,
דמעות על 'אדם כשר', באו עדיו.
אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, מה?
שחולת אהבה אני, אהבה תמימה.
כי כמים הפנים לפנים, כך הוא הלב,
מרגיש הוא - מי אותו אוהב.
ואהבתו של ר' יצחק, לא ידעה גבולות,
חשב על כולנו, בימים ובלילות.
בפקחותו, מסירותו, וחכמתו כי רבה,
הביא אותנו, תלמידיו, לחיי העולם הבא!
-
ועולים הזכרונות, צפים ההרהורים,
בשיעורו היומי אנו נזכרים,
כיצד התלהטו הלבבות, נשמעו הצעקות ממרחק,
עת בצילו ישבנו, ופריו לחיכנו כה מתק.
כי שיעורו היומי – היה שדה מלחמה,
צעקות ורעש, ממש מהומה...
והוא, בראש הקרב ניצב כמצביא,
את כולנו לליבם של הסוגיות, הביא.
והיו הדברים מתוקים ומאירים,
קילורין לעיניים - דברים ברורים.
לימד הוא אותנו – כיצד לומדים,
שזאת תורתנו – היא תורת חיים!
-
ופתאום, לפתע, הגעתנו בשורה נוראה,
בגופו הטהור של ר' יצחק, מקננת חלה נוראה.
התפללנו כולנו – שופכים לב כמים,
והגיעו התפילות - ליושב בשמיים.
אולם, אבא שבשמיים, הטוב והמטיב,
לבסוף בחר אותו, ל'עקידת יצחק' להקריב,
נותרנו כולנו, שוברים והמומים,
איננו יודעים, כיצד, כיצד ייאספו השברים.
-
וכאשר הורם המסך, מעל אשר הסתיר,
הוא, אשר חשבנו שאותו כל א' מכיר...
חשבנו שנבין לבד את גודל האבידה,
אבל אט אט, הופכת דמותו בעיננו – לאגדה!
אגדה של מי, שראשו וליבו בגובהי מרומים,
אולם כאן בעולמנו, הילך ב'צידי הדרכים',
כל מעשיו בטבעיות, בהסתר, בצניעות אמיתית,
ומעשיך, רבינו, יישארו כך, נצחית!
-
קשה עלינו פרידתך – מורינו האהוב!
רוחך וזיכרונך בלב כולנו נשאר צרוב.
זאת נוכל לומר – שביבי נחמה,
עבודתך, ר' יצחק, לא הסתיימה!
הנרות שהדלקת – נפשות התלמידים,
ימשיכו ויבערו – ייהפכו ללפידים.
וכולנו נמשיך בדרך שלנו התווית,
אהבת המקום והבריות, שלובים בצוותא.
דמותך האצילית, העדינה, מלאת החום והאהבה,
תעמוד לכולנו, בעז"ה, גם להבא,
אנו ננסה להמשיך בדרכך, באמת ובתמים,
עד אשר תעמוד לגורלך, בקץ הימים.
{נכתב ע"י י.ל. 0527638636}