בן ירושלים כתב:ב"שבעה" על אמו הרבנית דבורה סיפר ר' שלמה שכבר בהיותם ילדים קטנים האבא ר' אהרן הנהיג חינוך מאד קפדני. בהיותם בגיל 5-6 כבר היו קמים לותיקין. הוא תיאר כדרכו בצבעים איך האבא וארבעת בניו צועדים בשורה לותיקין, מרחק הליכה ניכר ואפילו בימי שלג. היתה תקופה שהעיר אותם בגיל צעיר גם ל"תיקון חצות" ואחר כך שוב לותיקין, אך האמא התנגדה לזה ונשארה רק יקיצה אחת.
כל שבוע היו הילדים צריכים לדעת את הפרשה עם טעמיה (עד היום כשחסר בעל קורא, ר' שלמה ניגש לקרוא בלי הכנה מראש).
ר' אהרן הוציא מקצת מכתביו של אביו בספר קרבני לחמי (ובו כמה וכמה שטיקלאך גאוניים) עם הערות עצמו . הוא מודה לבניו ר' מאיר צבי ור' ישראל יעקב על עזרתם בהגהה של הספר. הם היו באותה עת סביב גיל עשר!
ההערצה כלפי האב היתה נשגבה, אבל היה בה הרבה יראת כבוד. שמעתי שדי היה במבט שלו כדי להשקיט כל מריבה וכדומה בבית. הגבורה האמיתית היתה האמא שבמשך כ40 שנה היתה אלמנה שגידלה את בניה גאוני ישראל בעניות משוועת והיתה משענת להם. בניה היו מתכנסים אצלה בקביעות והריתחא דאוריתא היתה בשיאה. בהלויתה היה מענין לראות את האחים (השכלתניים) לבית פישר בבכי מרטיט. הספיד אותה ר' שלום אייזן וקרא עליה "אם הבנים שמחה" -אם אתה רואה את הבנים וכו' אתה יודע מיהי האם.
גם מהגר"ש אויערבאך שמעתי שזה נדיר לראות אם שכל בניה הם ת"ח ברמה כ"כ גבוהה.
אם מדברים על האבא ר' אהרן פישר זצ"ל, יש בנותן טעם להזכיר את מעשה הגבורה שלו המובא ב"האיש על החומה" (וגם במק"א), תחת הכותרת "הצדיק ר' אהרן פישר מציל את מאה שערים מטבח אכזרי", כאשר ביום שישי י"ז באב תרפ"ט, בעקבות "פרשת הכותל", יצאו אלפי ערבים מוסתים ממסגד עומר וצעדו מזויינים בסכינים ובאלות לעבר השכונות היהודיות, הכח העיקרי שלהם פנה לעבר מאה שערים ובית ישראל, כשבראשם 'שייך' המנופף בחרב גדולה ומלהיבם לג'יהאד. אנשי מא"ש וב"י נתקפו פחד איום, וכל היכול תפס מוט או אבן כבידה בכדי להתגונן, גם אנשי ההגנה היו אובדי עיצות. משהתקרבו הערבים לביה"ח האיטלקי, יצאו מטחנת הקמח(היכן שהיום עומד בנין ישיבת ברסלב) שני צעירים, אחד מהם שמתחת לכובעו ביצבצו שתי פיאות מסולסלות הלא הוא ר' אהרן פישר, שלף אקדח מחיקו, כיוונו ישר אל פיו של מנהיג הפורעים והרגו, מה שגרם לבהלה עצומה אצל המתנפלים שהחלו במנוסה לכיוון שער שכם, כאשר שני הצעירים מזנבים אחריהם ומטילים לעברם רימון, והערבים עצמם במנוסתם המבולבלת רומסים וקוטלים אחד את השני.
(למרבה הצער בשונה מהצלתה של מא"ש, מספר הקרבנות שהיו בירושלים באותו יום שישי ובשבת המרה שבעקבותיו, היה י"ז [וגם זה בחסדי ה' ובהגנת הגבורה של קומץ חברי 'ההגנה']. בחברון נרצחו ס"ג ובתוכם כ"ז בני הישיבה, וגם בצפת היה טבח אכזרי).
כ"ז מ'האיש על החומה' ח"ג עמ' 314-317.
ושם בהערות, שכן סיפר הג"ר ישראל יעקב זצ"ל ששמע זאת מד"ר ב"ז ירדן(רופא אא"ג) שהיה הצעיר השני, ושר' אהרן פישר שכונה "אלפרשטיין" הצטרף באותו היום למגינים כחבר שלא מן המנין, ובראותו את המבוכה והפחד, אזר עצמו ברוח גבורה והתנדב לצאת עם הנ"ל אל מול פני לוע הרוצחים.
ועוד הביא שם מ"על חומותיך ירושלים"(לר"מ בלוי זצ"ל, עמ' ע"ז) שכשהתקיימו בחירות לאסיפת הנבחרים, שההשתתפות בהן נאסרה בגלל הסעיף של בחירת נשים, נשלח ר' אהרן פישר לעמוד ע"י הקלפי בבי"ס למל, להזהיר את המשתתפים. ו"קבוצה של צעירים סובבוהו ודקרו את בשרו במחטים ארוכים עד שעשו גופו ככברה, עבר שם אחד ממכיריו ואמר לו מדוע אינך עוזב את המקום, הלא ירצחו אותך. השיב ר' אהרן: עד שלא תביאו פתק מר' משה בלוי לא אעזוב את המקום. האיש הזה בא אליי ומסר לי על המצב, שלחתי מיד הוראה בכתב שיעזוב את המקום, ורק אז הלך".
