'קללת אלקים תלוי, סמכו מכאן פסק, מ"ע לקלל את המן שהוא תלוי, ובגמ' מפרש כל שלא אמר ארור המן לא יצא, וסמך לזולל וסובא כמו שפירשו רבותינו חייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כלומר ביום שמצוה לקלל המן התלוי להיות זוללים וסובאים, ופי' פסק וכו' דחייב לבסומי גרסינן ולא גרסינן לאיבסומי, דאם הוא עצמו מבוסם עד דלא ידע וכו' אין זו שמחה להיות הוא בעצמו מטורף, ואי גרסינן לבסומי ניחא שהוא שמחה לבעל הבית, שכולם לפניו מטורפים והוא חכם ושמח בדבר, ולכן יש לו לפזר משלו ולבשם כל בני הבית'.
ומבואר בדבריו שתי נקודות מחודשות.
א' קיום דין שמחה הוא רק כאשר הוא מודע לכך בשעת מעשה שהוא שמח, ולא כאשר הוא מטורף, והבנה זו ודאי לא עולה בקנה אחד עם דברי הרמ"א שהעתיק דעת הכל בו דאין צריך להשתכר כ"כ אלא שישתה יותר מלמודו ויישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. וכן נראה קצת בלשון הרמב"ם שם: ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות.
ב' מלשון 'לבסומי' דייק שהחיוב הוא לבסם אחרים ולא להתבסם, ויש לציין ללשון רש"י מגילה ז,ב דגריס אבסומי.