הודעהעל ידי אליהו בן עמרם » ב' יוני 25, 2018 8:22 pm
לסיכום הענין, יש לחקור לכאורה בענין דבר הבא לידי חימוץ:
האם צריך שיבוא בפועל ממש לידי חימוץ, ואז אם היום לא בא הדגן לידי חימוץ בפועל, עלולה להיות בעיה שלא ניתן לצאת יד"ח.
או שמספיק שיהיה הדגן מ"מין הבא לידי חימוץ", על אף שלא יתחמץ בפועל. רק הואיל והוא "חיטה" או "שעורה" ששייך למין הנדרש, לכן כן יוצאים יד"ח.
וכמדומני, שלפי דברי הקובץ שיעורים בפסחים אות קע"ו, הסכימו בזה הרמב"ן והרא"ש בחלה (כל אחד בהלכות חלה שלו) (בדבריהם לגבי המשנה בפרק ג' משנה ז' גבי העושה עיסה מן החיטים ומן האורז, שאם יש בה טעם דגן יוצא בה אדם חובת מצה בפסח), וכל אחד מטעמו הוא. לפי הרמב"ן זה הפשט ב"דבר הבא לידי חימוץ", שיבוא בפועל לידי חימוץ, ולכן מצה עשירה שלש אותה במי פירות פסולה מצד שלא באה לידי חימוץ. ואילו לפי הרא"ש תרתי בעינן, גם "מין" הבא לידי חימוץ, וגם שיחמיץ בפועל (ולכן בתערובת עם אורז, על אף שהאורז "הופך" להיות כמו "חיטה" מצד טעם כעיקר במין בשאינו מינו - לדעת הרא"ש, מ"מ עוד בעינן ש"יגרר" האורז אחרי החיטה כדי שיבוא בעצמו בפועל לידי חימוץ, ד"תרתי" בעינן).
העולה מכל זה שהסכימו הראשונים הנ"ל דבעינן חימוץ בפועל.
וא"כ, הדבר צריך תלמוד, האם באמת בפועל מיני החיטה שאנו משתמשים בהם כיום אכן מחמיצים, דאל"כ לכאורה לא יוצאים יד"ח מצה.
וגם אם הסיבה נובעת מהמים, ולכן הקמח לא מחמיץ, גם אז לכאורה יש בעיה, בייחוד לדברי הרמב"ן שפסל מצה עשירה שלש אותה במי פירות מצד שאינה מחמיצה. כי גם שם המניעה להחמצה נובעת מסוג הנוזל שבו לשו את הקמח.