ליקוטי תורה פ' ראה כתב: הנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים, ולהבין זה כי למה הם ימות החול ואינם יו"ט כמו שבתות ויום טוב שבהם התגלות אלהות בחי' הארת אלהותו ית' ובפרט בעת וזמן י"ג מדות שהם הארת העליונות מאד והם מתגלים ביוהכ"פ ובודאי יש הפרש גדול בין יוה"כ ובין אלול. אך הנה יובן ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כ"א ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. וכך הענין עד"מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה, כי הנה כתיב יאר ה' פניו אליך שהוא ענין הארת י"ג מדות שיהי' פנים בפנים דהיינו שיאיר גילוי פנימיות רצונו ית' למקור נש"י ע"י שיהיה עיקר פנימיות רצונו אליו ית' לדבקה בו בלב ונפש מעומקא דליבא במסירת נפש כמ"ש במ"א, והארה זו היא נמשכת מבחי' אל שהוא ראשית כל הי"ג מדות ומקורן וכללותן,
נבון כתב:כמדומה שמטבע לשון 'המלך בשדה' מקורו בברסלב
המלך בשדה הינו ביטוי נפוץ שנלקח ממשל שלימד אדמו"ר הזקן האומר שבחודש אלול, הקב"ה נמשל למלך בשדה שיוצא מארמון המלוכה, מקבל בחיוך פני כל יהודי בכל מקום שהוא, ושומע את בקשותיו, וכמלך שיוצא לאנשי עירו כשהם בשדה ושומע את בקשותיהם.
צונאמי כתב:נבון כתב:כמדומה שמטבע לשון 'המלך בשדה' מקורו בברסלב
זכורני ש(גם) בחב"ד.
גיגלתי ויצא--המלך בשדה הינו ביטוי נפוץ שנלקח ממשל שלימד אדמו"ר הזקן האומר שבחודש אלול, הקב"ה נמשל למלך בשדה שיוצא מארמון המלוכה, מקבל בחיוך פני כל יהודי בכל מקום שהוא, ושומע את בקשותיו, וכמלך שיוצא לאנשי עירו כשהם בשדה ושומע את בקשותיהם.
http://chabadpedia.co.il/index.php/%D7% ... 7%93%D7%94
אמנם עתה בגלותנו זה שנסתם שער השפע מכל וכל, וכל העושה מצוה אינו מושך למלכות שפע אלא כזיעה בעלמא, סמך בעלמא - ועם כל זה יש לו שכר טוב בעמלו, ועל כזה נאמר: שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, והשכר צפון בהארתה ובשמחתה בה.
ואם תאמר, אם כן כיון שאתה אומר שנסתם שער השפע מכל וכל - מה יתן ומה יוסיף העוסק במצוה או הפוגם?
זה אינו כלל, וכבר הארכתי בעניינו בספר פרדס רמונים בשער מהות והנהגה (- הנ"ל), כי סמך הוא עושה, ואדרבה יותר שכרו גדול.
והעד על זה, בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה, ויעשה עבדה עבודה - ישכירהו, אבל עבודתו אינו כל כך בחשיבות כמו בהיותה בגלותה ואז העבד נותן לה אפילו עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני המלך בשער המלך לפי הערך. ולכן עבודה מועטת בזמן זה - הוא חשוב מכל אילי נביות בזמן ההוא.
ועל דרך הזה הפגם, כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז היא בכעס מפני שעבודה, ויענישהו עונש יותר גדול, כי הקרוב אל הדבר - קלה שבסבות יספיקהו, והיא מעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסבות יהפכה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותנו זה, ולא כן בשאר הגליות.
ואם תאמר, אם כן כיון שנסתם שער השפע מכל וכל - מה יתן ומה יוסיף העוסק במצוה או הפוגם?
ויש לומר, כי העושה מצוה כעת הוא עושה סמך לשכינה ומושך לה שפע כזיעה בעלמא, ועם כל זה יש לו שכר טוב בעמלו, ועל זה נאמר: שישו אתה משוש וכו', כי סמך הוא עושה, ואדרבא יותר שכרו גדול. והעד על זה - בת מלך בהיותה יושבת בהיכל המלך אביה, ויעשה לה עבדה עבודה - ישכירהו, אבל עבודתו אינה כל כך בחשיבות כמו בהיותה בגלותה ואז העבד נותן לה עשב לח - חשוב אליה יותר מכל מעדני המלך בשער המלך לפי הצורך. ולכך העבודה מועטת בזמן זה - הוא חשוב מכל אלי נביות בזמן ההוא.
ועל דרך זה הפגם, כי מי שיטול מלפניה המאכל המועט ההוא - אז היא בכעס מפני שעבודה, ויענישהו עונש גדול, כי הקרוב אל הדבר - קלה שבסיבות יספיקהו, והיא בעצמה מגוללת בדין, וקלה שבסיבות יהפכיה לדין חזק. וזה טעם הצרות התכופות בגלותנו זה, ולא כן בשאר הגליות.
כל שכן עתה בעונותינו הרבים, בגלות הגדול המר הזה, שאין לשכינה התעוררות מעשה הקרבן אלא סמך מעט על ידי מעשה הצדיקים שצריכים הם לסמוך אותה מועט מנפילתה, שהיא סוכת דוד הנופלת - שכל יום נופלת יותר מהיום הקודם, וכל זה בעונותינו, כאומרו (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שולחה אמכם. כי על ידי העונות נופלת, ועל ידי המעשים תזקף ויהיה לה סמך.
כמו שאמרו בזוהר (פ' שמיני, דף מ, א) זה לשונו: פתח רבי יהודה ואמר (שיר השירים ב, ה) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו', האי קרא הא איתמר ושפיר, אבל כנסת ישראל קאמרת דא בגלותא: סמכוני, מאי סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים וגו', ובגין כך כנסת ישראל דנפלה - דכתיב (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום - בעיא לאסמכא, והיא אמרה: סמכוני, למאן, לישראל לבנהא דאינון בגלותא עמה, ובמה - באשישות, אלין אינון אבהן דאינון איתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא. ומאן דידע לייחדא שמא קדישא, אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא, סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא, עד כאן לשונו.
אם כן לפי זה כיון שהשכינה מבקשת מישראל בניה שיסמכוה - שסמיכתה ודאי תלוי בידינו, דהיינו על ידי הייחודים בתפלתינו ותורתינו שהוא סעד וסמך לה, אף על פי שאין זווג בגלות צריכין אנו לסמוך אותה על ידי הייחוד, כי על ידי זה יבא לה הארה קצת.
והיה אומר מורי ע"ה שהיא משל למלך שנתגרש ממלכותו והיה הולך בגלות, שהגומל עמו חסד לתת לו פת לחם וקיתון מים - יהא אותו המועט חשוב בעיני המלך כאילו האכילו תרנגולים מפוטמים בעמדו במלכותו.
ודומה למשל הזה אמרו בתיקונים (תיקוני זוהר, דף קמו, ב; אור יקר על תיקוני זוהר, כרך ו, עמ' קז-קח) זה לשונו: אלא בודאי כד שכינתא איהי בגלותא, כל מאן דעביד מצוה לאקמא לה מן גלותא - כאלו אוקיר לקודשא בריך הוא. למלכא דהוה ליה קטטה עם מטרוניתא, וארמי לה מן היכליה, והיא אזלת לגבי שכינהא, והלא כל מאן דמקבל לה בביתיה ואוקיר לה - ודאי אוקיר למלכא ואעיל שלם בינהא ובין בעלה. הלא כל יקרא דעביד לה - למלכא עביד. דאם מלכא כעס עלה זמנא חדא או תרין, יהא ליה שלם עמה ויחזיר לה לביתיה, ואיהו שאיל לה: מאן אוקיר לך, או מאן זלזל בך, או אם תריך לה למלכותא אחרא.
כגוונא דא [קב"ה תריך לה לשכינתא, וארמי לה מביתיה, הדא הוא דכתיב ובפשעיכם שולחה אמכם. והלא כל מאן דאוקיר לה בגלותא - לקב"ה אוקיר. ומאן דמזלזל בה - לקב"ה מזלזל. ובגין דא (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. דאף על גב דקב"ה זבין לה בחובין דבנהא בגלותא רביעאה, איהו נטיר לה ואיהו יפרוק לה]. עד כאן לשונו לענייננו.
נבון כתב:כמדומה שמטבע לשון 'המלך בשדה' מקורו בברסלב
נחומצ'ה כתב:אגב, הרבי מליובאוויטאש זי"ע, דייק הרבה במשל.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 42 אורחים