כ, א וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ. ופירש"י, כל העדה - עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים.
והנה להלן פס' כב כתיב, וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר. ופירש"י, כל העדה - כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) חיים כולכם היום.
וצ"ב כפילות הדברים, וגם אריכות וריבוי לשון רש"י להלן, ויסוד התמיהה כבר נמצא בדברי הרמב"ן כאן שהביא פירוש רש"י, ותמה 'ואם כן מה צורך להזכיר כן בבואם אחרי כן אל הר ההר'. ולפי פשוטו י"ל דרש"י כאן העתיק כן ממדרש אספה שמובא כהאי לישנא ממש על פס' זה, ואילו להלן העתיק לשון המדרשים (במדבר רבה פרשה יט טז; תנחומא סי' לז) על הפסוק דלהלן.
אכן נראה בס"ד, דהנה רשב"ם בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכא, א ד"ה שכלו בו), וז"ל, במדרש איכה יום שבטל בו החפר דאמר ר' לוי כל ערב תשעה באב היה כרוז יוצא הכל יצאו לחפור חפרין וישנין בהן ובשחרית הכרוז יוצא יבדלו החיים מן המתים והיו בודקין אותן ונמצאו ט"ו אלף ופרוטרוט חסרין בכל שנה וכך עשו מ' שנה יום לשנה יום לשנה הרי מ' שנה בשנה אחרונה עשו כן בדקו עצמן ונמצאו שלמים אמרו שמא טעינו בחשבון וכן בי' בו וכן בי"א וכן בי"ב וכן בי"ג ובי"ד עד דאיתמלי סיהרא כיון דאיתמלי סיהרא אמרו ביטל הקדוש ברוך הוא אותה גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו"ט.
והנה בתוס' שם האריכו בקושיות על דברי המדרש המובאים ברשב"ם, ובתוך דבריהם, וז"ל, ועוד מה שמחה היא שקדמו למות מאשתקד והכתיב (שמות כג) את מספר ימיך אמלא. ועוד אם מיהרו למות מאשתקד א"כ לא מתו בני ששים אותן שהושלמו להן עשרים שנה בשעת יציאתם שלכך תלה בכ' שנה לפי שהיו בני כ' בצמצום.
אמנם ניתן לתרץ זאת לפי דברי רש"י בפר' שלח (יד, לג), וז"ל, לא מת אחד מהם פחות מבן שישים, לכך נגזר ארבעים, כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים. ושנה ראשונה היתה בכלל, ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי, במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם, ואף כאן נא' תשאו את עונותיכם, ולא עונתכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה. וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה, וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים.
והרחבת הביאור בדברי רש"י הוא, דהנה לעיל בסמוך שם כתיב (יד, כט), בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. הרי מבואר כאן שתי לשונות, 'פקודיכם' ו'מספרכם', ומהאי טעמא י"ל דסברו בני ישראל שיש במשמעות הגזירה שני דברים, א' מזמן 'פקודיכם' דהיינו זמן עשיית העגל שאז היה המנין הראשון, וכמבואר ברש"י תחילת פר' כי תשא. ב' 'לכל מספרכם' דהיינו מספר השנים של ארבעים שנה אחר שליחות המרגלים. ולכך חשבו ישראל שאע"פ שראו שמתו אלו שנכנסו לשנת הששים מזמן עשיית העגל, אעפ"כ חשבו שעליהם גם נגזרה הגזירה משום מספר שנותיהם שהוא מ' שנה ממעשה המרגלים, ולכך גם בשנה האחרונה חששו שימותו וחפרו להם קברים כמו בשנים קודמות, וא"כ כשריחם הקב"ה עליהם ויצאו חיים ראו שכוונת הכתוב היתה רק על זמן עשיית העגל ולא ממעשה המרגלים, ויעויין באוה"ח שם תורף הדברים.
ולפי דברי רש"י הללו לק"מ קושיות התוס', דהשמחה היתה על כך שנתגלתה להם טעותם, ואמנם בני אותה שנת ארבעים מחטא המרגלים לא היו בכלל הגזירה, ובני אותה שנה באמת לא מתו מחמת שהקדמת החשבון משנת חטא העגל. ויעויין במהרש"א שרמז לזה.
ולפי"ז מבואר היטב כפילות הדיבורים במקרא וברש"י, דכאן אמר האמת שכאשר באו למדבר צין בשנת הארבעים באו עדה שלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים, ושוב שנה הכתוב זאת להלן כאשר נסעו מקדש ובאו להר ההר בתום אותה שנה, שאז ידעו זאת בני ישראל. [ומ"מ ענין האריכות מוכרח לפי שהועתק ממקור אחר, וכנ"ל].
ושוב מצאתי יסוד הדברים בפי' המלבי"ם כאן, ויעויין עוד בהגהות הגאון רא"מ הורוויץ בב"ב שם.