גור אריה בראשית פרק יב פסוק יא
ועכשיו על ידי מעשה. יש מקשים והלא אסור לישא אשה אלא עד שיראנה (קידושין מא.), ואלו לא ידעו דרכי החכמה, דודאי ראה פניה, אלא שהפנים כיון שהוא מגולה לכל אין האדם מתפעל ביופי שלו, ולא נכנס יצר היופי בלבו, אבל על ידי מעשה שגילתה שרה שוקה ראה היופי שלה, פירוש שהיה יודע היופי שלה ומבחין היופי ביצרו:
מוישי כתב:4. הרמב"ן מביא שכל מעשי האבות הינם סימן לבנים, וכך יל"פ עפ"י פשוטו הרבה עניינים. וה"נ העניין של אברהם היה לקבל מתנותמעל מנת שבניו ביציאת מצרים יקחו את השלל ויצאו ברכוש גדול. וגם בזה אין סוף הפשט לעניין הממון, עי' בצל"ח ברכות ט. מש"כ בעניין זה. וכמובן שעניינים אלו לא שייכים ברכוש סדום.
ועכ"פ גם מה שקיבל אברהם ממצרים, נתן לבני הפילגשים וישלחם קדמה אל ארץ קדם.
יב, יג למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך.
ופירש"י: יתנו לי מתנות. ומקשים העולם, שהרי אברהם אבינו היה שונא מתנות כמש"כ 'שונא מתנות יחיה', וכמו דכתיב להלן שאמר אברהם למלך סדום (יד, כג) שלא יקח מחוט ועד שרוך נעל, ולמה כאן הוא חפץ במתנות.
וראיתי בזה דבר נפלא בספר אבני שהם (מהגאון רמ"ל שחור) שפירש לפי דברי הרמב"ן בסמוך (יב, י) וז"ל: הנה אברהם ירד למצרים... והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב... ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב... והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאוד והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ, לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא נפל בבנים. והביא לשון המדרש (ב"ר מ, ו): ר' פנחס בשם ר' אושעיא אמר, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לבני בניך.
ויתירה מזו למדנו בדברי פרקי דר' אליעזר פרק כו, וז"ל: נסיון החמישי, שנלקחה שרה אשתו לפרעה לאשה, וכי יש לך אדם שרואה שאשתו נלקחת לאיש אחר ואינו קורע את בגדיו, אלא בעצה לקחה, שלא קרב אליה. [ופי' הרד"ל, דידע אברהם שזאת היתה עצה מאת ה' ואין כאן חשש שיקרב אליה ח"ו, רק הכל בעבור לכבוש את הדרך עבור בניו].
ולהלן שם מפורש: ר' טרפון אומר, באותו הלילה שנלקחה שרה אמנו, אותו הלילה ליל פסח היה, והביא הקב"ה על פרעה ועל ביתו נגעים גדולים, להודיע שכן הוא עתיד להכות את מצרים בנגעים גדולים, שנאמר וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים. ר' יהושע בן קרחה אומר, מאהבתו אותה פרעה כתב לה בשטר כתובה כל ממונו, בין כסף בין זהב בין עבדים בין קרקעות, וכתב לה את ארץ גשן לאחוזה, לפיכך ישבו ישראל בארץ גשן שהיא של שרה אמנו, וכתב לה את הגר בתו מפלגשו לשפחה וכו', יעו"ש.
ולפי"ז י"ל דאמנם הטעם שאברהם אבינו ביקש מתנות ביציאתו ממצרים היה בשביל לכבוש את הדרך לבניו שביציאתם ממצרים יצאו ברכוש גדול, עכ"ד.
[ויש להעיר, דאמנם מעשה אב סימן לבנים היה רק בחלק מן המתנות, בצאן בבקר בחמורים שכנגדם היה גם ביציאת מצרים, כדאיתא במדרשים, אבל מה נענה על העבדים והשפחות, זאת לא שמענו שיצאו עם עבדים ושפחות, וצ"ע].
ועלה בדעתי בס"ד לבאר לפי"ז דברי הגמ' בברכות (ט, א): אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אתם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.
וכבר תמהו בזה, אטו יהרהר אברהם אחר מדתו של הקב"ה. וביותר, דהקב"ה שומר הבטחתו ונאמן בדברו גם בלא שיאמר אברהם כלום.
אמנם יתכן, דהנה כל גזירת ועבדום וענו אותם היה תוצאת מעשה אברהם אבינו, משום שאמר במה אדע כי אירשנה, וא"כ באותה מדה מוכרח להתקיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שזה ג"כ מאורע האב שפרעה נתן לו מתנות ביציאתו ממצרים. וזוהי סיבה נוספת בפנ"ע לשאלת הכלי כסף וכלי זהב נוסף על קיום הבטחת הקב"ה.
ושוב שמעתי להוסיף בזה עוד תבלין, דהנה בגמ' בב"מ (נט, א) איתא: וא"ר חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנאמר ולאברם היטיב בעבורה, והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא, אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. וביאר המהרש"א בח"א, וז"ל: דלפי פשוטו הוא מקרא חסר, וכאילו אמר ולאברם הטיב פרעה בעבורה כפירש"י בחומש, ולכך דרשו הטיב מי שבידו הטובה והברכה שהוא הש"י הטיב לה בעבורה. [ועי' בסמוך מש"כ בביאור דברי רש"י אלו].
הרי מבואר דבאמת אין נחשב שפרעה נתן לאברהם את המתנות, אלא שהגיעה אליו שפעת הטובה מאת הקב"ה, והיה זה בעבור כבוד אשתו שנתנו אלו המתנות בעבורה, ולפי"ז נמצא שענין אלו המתנות אינו דומה לשאר מתנות דעלמא שעליהן נאמר 'שונא מתנות יחיה'.
וכן מדויק בלישנא דקרא: ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים וגו'. וצ"ב בלישנא דקרא ויהי לו צאן וגו', דלכאורה ה"ל למימר 'ויתן לו'. אלא דבאמת אין זה נחשב למתנה מאת פרעה, אלא שזה הגיע מאת הקב"ה.
האדמו׳׳ר מליובאוויטש באגרות קודש שלו (כרך ב אגרת רנו) כתב:במדרש ע"פ אמרי נא אחותי את מכאן ששוחטין לחולה בשבת, ופי' בספרים בפשטות שמזה שאברהם הלך בתחבולות ולא סמך על בטחונו בה' לבד, מכאן שגם בחולה אין סומכין על הנס, ושואל ביאור נוסף בזה.
והנה לא ציין מקום המדרש והספרי המפרשים, אשר אותיות מחכימות, כי הפי' הנ"ל אינו מובן, דא"כ הול"ל במדרש: מכאן שאין סומכין על הנס - ועיין זח"א פ"ב ע"א אשר אדרבה אברהם סמך על הנס ולכן ירד למצרים, ובזח"ג נב, א ביאר הדברים שראה מלאך הולך לפני שרה ולא לפניו אמר הא היא מתנטרא ואנא לא נטירנא ובגיני כך אמר אמרי נא אחותי את וגו'*.
ולכאורה י"ל בפירוש המדרש, שממה שאמר אברהם ש שרה תאמר אחתי את בשביל הצלת אברהם, אנו למדים שמותר לעשות איסור בשביל הצלת חבירו.
אבל גם עפי"ז אינו מיושב דהול"ל מכאן שמחללין את השבת לחולה, ולמה תפס לשחיטה דוקא, וליישב זה: ידועה הקושיא, לחדודי** מנ"ל לאברהם שהמצרים יהרגו אותו, ויעברו על שפיכת דמים, בשביל שלא יעבור על עריות דאשת איש, שלכן אמר אמרי נא גו', ואחד התירוצים הוא דכשיהרגו אותו לא יעשו העברה כ"א פעם אחת, משא"כ כשיקחו את שרה ואברהם עודנו חי הרי בכל ביאה וביאה עובר על ג"ע - ולומד במדרש בכגון דא בחולה, אשר שוחטין לחולה בשבת ואין אומרים נאכילנו נבלה והטעם הוא ע"ד הנ"ל שבנבלה עובר על כל כזית וכזית משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד (ר"ן הובא בשו"ע אדה"ז הל' שבת סי' שכח סט"ז).
והנה יש להקשות דעדיין מנ"ל להמדרש דשוחטין לחולה - שהוא איסור מיתה - פעם אחת ואין מאכילין אותו נבלה - שהוא איסור לאו - כמה פעמים, דבעובדא דאברהם - שרוצה ללמוד ממנו - הרי שניהם, הן ג"ע הן שפ"ד, חיובם שווה במיתה.
וי"ל הראי' - דהנה גם באברהם - מנ"ל לאברהם שיהרגו אותו ויעברו על שפ"ד, איסור מיתה פעם אחד כדי להמלט מאיסור מיתה דג"ע והרי יכול לבוא עלי' שלא כדרכה, שגם בזה נהנה (עיין רש"י ד"ה למעוטי סנה' סו, ב) ועל זה אינו נהרג (סנה' נח, ב) אלא עכצ"ל דכיוון דגם בשלא כדרכה מכוער הדבר (ראה תוד"ה לנערה סנה' נז, ב) וכן לא יעשה אפילו באו"ה כי גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול (ב"ר ס"פ וא"ו וקושית הרמב"ן בראשית לד, ז ראה בפי' מהרזו"ו שם) הרי בטח יהרגו אותו, כי מוטב לעבור על איסור חמור פעם אחת כדי שלא יעבור על איסור קל הרבה פעמים, ולכן אמר אמרי נא גו', ושפיר ילפינן דשוחטין לחולה כו'.
עוי"ל באופן אחר: דאם היו המצרים לוקחים אותה בחזקה ולא הי' יכול למנוע אותם מזה, הרי זה בגדר יאוש וכדין לסטים (ב"ק קיד, א) וי"ל שעי"ז מתגרשת, כי בבן נח אין להם גירושין בכתב אלא ע"י שפורשין זה מזה (רמב"ם מלכים פ"ט ה"ח) וא"כ שוב לא הוי אשת איש אלא שמכוער הדבר כו' וכנ"ל.
...
זה עתה ראיתי בתורה שלימה פ' לך לך אות קמה שהביא מדרש הנ"ל בשם מדרש פליאה ופי' כנ"ל ע"פ סברת הר"נ. אבל לא עמד על הקושיא דשאני באברהם דאיסורם שווה, משא"כ בנבלה ושחיטה.
בראשית יב-יג למען ייטב לי בעבורך. פירש"י יתנו לי מתנות. (והיינו דלכן ביקשה שתאמר 'אחותי' ולא סתם שאינה אשתו). אמנם הרד"ק כ' "והטובה שלא יהרגו אותו, כי לא נתכון אברם שיעשו עמו טובה אחרת ואע"פ שאמר ולאברם הטיב בעבורה הוא לא נתכון לכך, חלילה לו שיתכבד בקלונה כי קלונה יהיה קלונו, והטובה ההיא שהטיב לו פרעה לא ישרה בעיניו ולא היה מקבלה לולי שהיה רצון ברצונו והיה מפחד ממנו אם יעשה דבר שלא ברצונו, שהרי ממלך סדום לא רצה לקבל ממנו ממון אף על פי שהציל את שלו כי טוב עין היה ומסתפק במה שנתן לו ה', וממון רב היה לו". ובפי' רח"פ ופי' הריב"א ובעמר נקא כ' דאין בזה משום שונא מתנות יחיה, כיון דמתנות עכו"ם שאני. (ובסמ"ע סי' רמט סק"ד כ' "וכונת חז"ל דדרך בני אדם להיות להוט אחר ממון בסוברם להחיות נפשו ונפש ביתו, וקאמר דאדרבה שונא מתנות יחיה, כי הלהוט אחר מתנות צריך להחניף הבריות ואינו מוכיחן על מעשיהם הרעים שרואה בהם", ולפ"ז פשוט דל"ש כן במתנות עכו"ם כיון דבלא"ה אינו מוזהר על תוכחתם, וכדכ' רש"י בסנהד' עה, א דהוכח תוכיח את עמיתיך ולא גוי. וכן ידוע בשם הרב מטשיעבין. וכיון בעיקר הדין לד' הראשונים הנ"ל. וברש"י משלי נראה דשנאת המתנות היא להתרחק מן הגזל, ואולי גם לפ"ז מתנות מעכו"ם קיל טפי). וע"ע צרור המור פ' וירא מש"כ דלכך נתן אברהם לאלימלך ג"כ מתנות.
ועדיין ק' כד' הרד"ק דממלך סדום לא רצה לקבל. ובפי' רח"פ להלן פס' טז כ' "תימ' מה ראה לקבל מעות ומתנות ומסדום לא רצה לקבל, י"ל כדי שיראו שאחותו היא, ועוד מה שפרש"י למען ייטב לי בעבורך, וכי היה רוצה להתעשר, אלא שלא יבינו שהיא אשתו". וכ"כ במושב זקנים, עי"ש. וע"ע משיבת נפש ריש פר' זו וריש פר' וירא, ובאברבנאל כאן. ומש"כ ליישב במלבי"ם, וכעי"ז נמצא בחי' הר"ן עה"ת. ובס' מגיד מישרים ג"כ הק' "ותו מאי האי דקאמר אברהם למען ייטב לי בעבורך ופירושא מפרשיא יתנו לי מתנות וכי זוזי הוי חסרין ליה דהוי צריך למתנות. ותו אפי' אי הוי צריך ליה בההוא אומנותא מגעלא ומטנפא הוי בעי למירווח זוזי". עי"ש תי'. וע"ע פנ"י כתובות סא, א. ובס' מלמד התלמידים כ' "השלישית מדת ההסתפקות באמרו אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' כי אף על פי שאמר בעת הצרך למען ייטב לי בעבורך אחר שהיה לו די ספקו הסתפק באשר השיג ואמרו ולא תאמר אני העשרתי את אברם היה לטוב טבעו מפני שהממון ההוא הוא ממון שבויים ואף על פי שזכה בו מן הדין שהרי ענר אשכול וממרא לקחו חלקם ועם כל זה הראה טוב מדת החמלה על קשה יום".
עזריאל ברגר כתב:האדמו׳׳ר מליובאוויטש באגרות קודש שלו (כרך ב אגרת רנו) כתב:במדרש ע"פ אמרי נא אחותי את מכאן ששוחטין לחולה בשבת, ופי' בספרים בפשטות שמזה שאברהם הלך בתחבולות ולא סמך על בטחונו בה' לבד, מכאן שגם בחולה אין סומכין על הנס, ושואל ביאור נוסף בזה.
והנה לא ציין מקום המדרש והספרי המפרשים, אשר אותיות מחכימות, כי הפי' הנ"ל אינו מובן, דא"כ הול"ל במדרש: מכאן שאין סומכין על הנס - ועיין זח"א פ"ב ע"א אשר אדרבה אברהם סמך על הנס ולכן ירד למצרים, ובזח"ג נב, א ביאר הדברים שראה מלאך הולך לפני שרה ולא לפניו אמר הא היא מתנטרא ואנא לא נטירנא ובגיני כך אמר אמרי נא אחותי את וגו'*.
ולכאורה י"ל בפירוש המדרש, שממה שאמר אברהם ש שרה תאמר אחתי את בשביל הצלת אברהם, אנו למדים שמותר לעשות איסור בשביל הצלת חבירו.
אבל גם עפי"ז אינו מיושב דהול"ל מכאן שמחללין את השבת לחולה, ולמה תפס לשחיטה דוקא, וליישב זה: ידועה הקושיא, לחדודי** מנ"ל לאברהם שהמצרים יהרגו אותו, ויעברו על שפיכת דמים, בשביל שלא יעבור על עריות דאשת איש, שלכן אמר אמרי נא גו', ואחד התירוצים הוא דכשיהרגו אותו לא יעשו העברה כ"א פעם אחת, משא"כ כשיקחו את שרה ואברהם עודנו חי הרי בכל ביאה וביאה עובר על ג"ע - ולומד במדרש בכגון דא בחולה, אשר שוחטין לחולה בשבת ואין אומרים נאכילנו נבלה והטעם הוא ע"ד הנ"ל שבנבלה עובר על כל כזית וכזית משא"כ בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד (ר"ן הובא בשו"ע אדה"ז הל' שבת סי' שכח סט"ז).
והנה יש להקשות דעדיין מנ"ל להמדרש דשוחטין לחולה - שהוא איסור מיתה - פעם אחת ואין מאכילין אותו נבלה - שהוא איסור לאו - כמה פעמים, דבעובדא דאברהם - שרוצה ללמוד ממנו - הרי שניהם, הן ג"ע הן שפ"ד, חיובם שווה במיתה.
וי"ל הראי' - דהנה גם באברהם - מנ"ל לאברהם שיהרגו אותו ויעברו על שפ"ד, איסור מיתה פעם אחד כדי להמלט מאיסור מיתה דג"ע והרי יכול לבוא עלי' שלא כדרכה, שגם בזה נהנה (עיין רש"י ד"ה למעוטי סנה' סו, ב) ועל זה אינו נהרג (סנה' נח, ב) אלא עכצ"ל דכיוון דגם בשלא כדרכה מכוער הדבר (ראה תוד"ה לנערה סנה' נז, ב) וכן לא יעשה אפילו באו"ה כי גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול (ב"ר ס"פ וא"ו וקושית הרמב"ן בראשית לד, ז ראה בפי' מהרזו"ו שם) הרי בטח יהרגו אותו, כי מוטב לעבור על איסור חמור פעם אחת כדי שלא יעבור על איסור קל הרבה פעמים, ולכן אמר אמרי נא גו', ושפיר ילפינן דשוחטין לחולה כו'.
עוי"ל באופן אחר: דאם היו המצרים לוקחים אותה בחזקה ולא הי' יכול למנוע אותם מזה, הרי זה בגדר יאוש וכדין לסטים (ב"ק קיד, א) וי"ל שעי"ז מתגרשת, כי בבן נח אין להם גירושין בכתב אלא ע"י שפורשין זה מזה (רמב"ם מלכים פ"ט ה"ח) וא"כ שוב לא הוי אשת איש אלא שמכוער הדבר כו' וכנ"ל.
...
זה עתה ראיתי בתורה שלימה פ' לך לך אות קמה שהביא מדרש הנ"ל בשם מדרש פליאה ופי' כנ"ל ע"פ סברת הר"נ. אבל לא עמד על הקושיא דשאני באברהם דאיסורם שווה, משא"כ בנבלה ושחיטה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 20 אורחים