בכ"י יסוד עולם (מוסקבה-גינצבורג 607) - ח"ב, שער שני, רמון צא
[ראה אשכול 'ספר הפעמונים' http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=24347&p=279713#p279337],
"הט אזנך ושמע דברי חכמים שהנשמה הולכת על כחותיה שהם המדמה והזכרון - והולכת בין מעברות ראשונים, ואם היא נקייה - חפצה במצות בוראה, יראה ממלכותו - יברחו החיילות כלם לאימתה, כאשר הוא מבואר בפרק ר' חנינא בן דוסא:
"שוב מעשה בר' חנינא, פעם אחת הלך לרפאת את ר' חנינא בן תרדיון, אמרו תלמידיו: ר', בכל מקום שאתה הולך - רוח רעה גדולה יש שם. אמר להם: בני, מי שהוא רוצה לחזור יחזור. מקצתן חזרו, ומקצתן הלכו אחריו. כיון שהגיעו לאותו מקום, עמדה עליו בכלא טירין גדולים, אמרה לו: מה טיבך, אמ' לה: ומה צריך ליכי, אמרה לו: שמא בן דוסא אתה, אמ' לה: מה צורך ליכי, אמרה לו: שמיום שנברא בן דוסא בעולם שלש כתות של מלאכי השרת עומדות במרום, כת אחת אומרת: ברוך יי' לעולם אמן ואמן, וכת שניה אומרת: ברוך יי' לעולם אמן ואמן הללו יה, וכת שלישית אומרת: ברוך יי' אלהי [אברהם] יצחק וישראל. אמר ר' חנינא: העבודה כך היה, אמרה לו: הן. אמ' לה: מכל מקום גוזרני עליך שלא תראי עוד במקום הזה. אמרו עליה על אותה הרוח שלא נראתה במקום ההוא מעולם.
"וכן הולכת [= הנשמה] ומשוטטת עד הגיעה למקום הראוי לה. ולבוש הבדים מזדמן להבין מראה וחלום, כד"א (= דניאל ח, טז) גבריאל הבן להלז את המראה. ומצד הדבקו בחמר חוזרת לכחותיה ורואה שהיא במאסר - מתרעמת לחברותיה על שאינה יכולה להשיג על שלימות...".
עד כאן מכתה"י.
וראה פסחים קיב, ב:
"זמנא חדא פגעה [= השידה: אגרת בת מחלת] ברבי חנינא בן דוסא, אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע - הזהרו בחנינא ובתורתו - סכנתיך. אמר לה: אי חשיבנא ברקיע - גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה: במטותא מינך שבק לי רווחא פורתא. שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות" (עיי"ש).