אולם במשך הדורות רבו כמו רבו המצדדים בזה מבין גדולי האחרונים, ואספם כעמיר גרנה הגרי"ח סופר שליט"א בכמה מקומות בספריו (כנסת חיים סי' ב; כרם יעקב סי' יא, י), ומשם בארוכה ובתוספת נכבדה בהקדמת 'חידושים לאחד מהראשונים שנדפסו ע"ש הרשב"א', (הרב מרדכי גוטסטנדה שליט"א, תש"ס).
עלתה במצודתי כדמות ראיה שלא ראיתי שעמדו עליה. אחד המקומות בהם מביא המשנ"ב את דברי הרשב"א למנחות הוא בביאור הלכה סימן תפט ד"ה ומצוה על כל אחד וכו', וז"ל,
עיין מ"ב שכתבתי מחלוקת האחרונים אם אמרינן בזה שומע כעונה והוא מחלוקת הלבוש וח"י עם הפר"ח דלבוש וח"י כמו דלענין לולב דרשינן ולקחתם לכם לכל אחד ואחד כמו כן הכא צריך כל אחד ואחד בעצמו לספור ופר"ח מיקל בזה וכן נוטה דעת הברכי יוסף ולענ"ד ד"ז פלוגתא בין הראשונים דרש"י פירש שם במנחות ס"ה ע"ב על מה דקאמר שם בגמרא לכל אחד ואחד שכל אחד חייב לספור. וביאר בחידושי הרשב"א דבריו דאי כונת התורה לצבור לבד ולא לכל יחיד ויחיד הו"ל למימר וספרתם לבד ולשתוק ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד ע"ש. הרי דהמצוה שייך על כל יחיד ויחיד בפ"ע.
ואולם מצינו בדברי הב"י בסי' תפט שם שמעתיק לשון תשובת הרשב"א, וז"ל,
כתב הרשב"א (ח"א סי' תנח) שאלת כשחזן מקדים לברך והקהל עונין אחריו אמן מי שחזר ובירך לאחר מכאן אם הוא ברכה לבטלה. תשובה: אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת השליח צבור צריך לחזור ולברך, ואף על גב דקיימא לן מצות אין צריכות כוונה כתבו רבותינו הצרפתים (סוכה לט. תוד"ה עובר) דדוקא מן הסתם אבל אם אינו רוצה לצאת בו לא, ע"כ.
הרי מפורש בדברי הרשב"א בתשובתו ששייך לצאת ידי חובת ספירת העומר מהש"ץ בדין שומע כעונה, ובעינן 'דעת היחידים' שלא לצאת בספירת הש"ץ ומהני לדעת התוס' דאם אינם רוצים לצאת אינם יוצאים. וזה להדיא כנגד מה שהוציא הבה"ל מדברי חידושי הרשב"א הנ"ל דלא אמרינן שומע כעונה בספירת העומר.