משרכת דרכה -הרב יואל קטן על ספרה של הגב' פיטרוקבסקי

סכינא חריפא

תגובה מיועצת ההלכה שולמית בן שעיה :
קראתי בעיון רב את דבריו של הרב יואל קטן על ספרה החדש של הרבנית ( או אשת ההלכה או מה שתרצו) הרבנית מלכה פיטרובסקי, 'מהלכת בדרכה'.
קטנה אני מלהביע את דעתי על הספר או על דבריו של הרב ובכל זאת ארשה לעצמי הארה קטנה.
ספרה של הרבנית מלכה פיטרובסקי לא הגיע בחלל ריק. הרבנית מלכה מהווה גורם משמעותי מבחינה תורנית והלכתית עבור קהל של נשים (ולא רק נשים) הצמא לא רק למענה נשי אלא בראש ובראשונה לעשות את דבר ה' מתוך מחויבות עמוקה להלכה, ומצא בה כתובת מתאימה לדבר. מאמרו של הרב קטן זורה חול לא רק בעיני הספר והמחברת אלא בראש ובראשונה בקהל זה.
מזה שנים לא מעטות שהולכת ומתעצמת הדרישה הנשית, מפי קהל הנשים יראות ה' למענה נשי ולתורה נשית. נזכור כולנו כי 50 אחוז מציבור שומרי המצוות הם נשים, בדיוק כמו חלקם באוכלוסיה הכללית.. התקדמות העולם והשינויים הכבירים במעמד האשה חוללו גם תמורות בעמדה הנפשית של הנשים עצמן. נשים רבות, יראות שמים, מעוניינות ללמוד תורה מפי נשים (ודי לנו אם נזכיר את דבריו המפורסמים של רבינו הרב צבי יהודה שסבר כי "נשים צריכות ללמד נשים" (!!!!) כבר לפני עשרות שנים). נשים רבות יראות שמים מעוניינות באוזן נשית שתיתן מענה (גם הלכתי!) לשאלותיהן. כבר חז"ל ציינו כי "נשים עם בפני עצמן", הבנה זו באה לידי ביטוי שנים רבות מאוחר יותר בתאוריות ההבדלים בין נשים לגברים ודומה כי היא ברורה היום לכולנו. באופן טבעי ונורמלי עם כל רגישותו ועדינותו של הרב המשיב, כפי שמציין הרב קטן במאמרו, נשים רבות יעדיפו לפנות לאשה. היכולת לשוחח עם אשה כמותן, המוכנות לחשוף פרטים אישיים ואינטימיים שפעמים רבות לא היו באים לידי ביטוי בשיחה עם הרב משמעותית מאוד בפרט בעניינים שבצניעות וכן בעניינים אישיים אחרים ולא רק בהם.
בפועל כדאי להביא בחשבון כי יש ריבוי עצום בפניות הלכתיות לנשים יודעות הלכה ויעידו על כך כל הנוגעות בדבר. ושמעתי מפי הרה"ג יעקב אריאל בהקשר זה רק בשבוע שעבר כי אין מיעוט בפניות לרבנים.. במילים אחרות, היכולת לפנות למענה נשי העצימה את המוכנות ואת הרצון של נשים לשאול ואשרינו שכך. האם על הרבנים להתנגד לתהליך זה? אולי דווקא לתמוך בו ולמנף אותו להתקדמות כללית של הציבור אל עבר עבודת ה' רבה יותר? אל עבר מחויבות אישית וציבורית עמוקה יותר לתורה ומצוות?
ללא ספק תהליך כזה מצריך ענווה גדולה וזהירות עצומה. על כל משיבה לדעת היטב את מקומה בדיוק כשם שעל כל רב משיב לדעת את מקומו. יש שאלות שהמשיבה יכולה לענות על פי ידיעותיה, הכשרתה והסמכתה ויש שאלות שעליה להפנות הלאה. בדיוק כשם שיש שאלות שמסוגלות למענה על ידי הרב המקומי ויש שאלות כלליות וציבוריות שעומדות לפתחן של גדולי הדור ויש שוני עצום ביניהם.
הרב קטן מציין כי התנגדותו אינה לעצם כתיבת הספר על ידי אשה אלא לקו ההלכתי או ה"אנטי הלכתי" כדבריו שבו. עם זאת קשה מאוד להתעלם מהתחושה שלוּ ספר כזה היה נכתב על ידי רב – גבר – יודע הלכה הוא לא היה "זוכה" לתגובה כה נזעמת. דומני שאצל רבים מאמר כזה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה, כותרת המאמר, חריפות הלשון, האזכור השיטתי של ה"פגמים" בספר (האם אין מקום לציין ולו מעלה אחת שלו??), אי נתינת מקום לכותבת להגיב, יוצרים תחושה קשה שמא מדובר במחלוקת שרחוקה להיות מלשם שמים. וחבל חבל שכך.
אולי נזכה לראות תיקון גם מעל דפי עיתון זה. יהי רצון.
שולמית בן שעיה
יועצת הלכה
קדומים

אבן זועקת

סכינא חריפא כתב:אשה פוסקת הלכה זה נושא לא פשוט, אבל האסטרטגיה הטיפשית שלהם היא להתחיל לפסוק מיד בנושאים כאלו, קודם שתכתוב תשובה בחושן משפט ואורח חיים [אני לא מאמין שאם היא תשקיע בזה היא לא תצליח] , ואז תתחיל ברפורמות שלה.

דוקא אשה פוסקת הלכה זה נושא שאיננו כ"כ בעייתי. אך אשה או איש שפוסקים הלכה בלי להכיר צורתא דשמעתא, דוגמת הנזכרות לעיל, זה נושא בעייתי מאד מאד בלשון המעטה. החשד ששולמית בן שעיה מטילה בכוונותיו של הרב קטן מגלה את כוונותיה שלה - לא ההלכה הצרופה נר לרגליה אלא הפסיקה הנשית. כמו שאומרים, זה רק מוכיח...

סכינא חריפא

אוצר החכמה כתב:אני משתומם על מה שכתבת וכד ניים ושכיב מר אמר להא שמעתא.
כי לא שאין בהם הוכחה מכריעה אלא שאין להם שום קשר לעניין.
מצד שני יש הוכחה מכריעה על העניין מר' חייא שאין בזה שום איסור חוץ מהאיסור של ביטול המצווה, ומפורש בפוסקים שמעוברת ומינקת מותר לבא עליה ומצווה לבא עליה ולקיים עונתה. אע"פ שאינה ראוייה להתעבר.

לא דברתי על האשה ודאי שמותר לה, השאלה היא אם הבעל מותר לו לעודד. ומעוברת ומינקת אין בזה שום ראיה כמובן כי בל"א לא יהיה עוד ילד.

ברזילי · הודעהעל ידי **ברזילי** » ג' אוקטובר 21, 2014 1:05 pm

סכינא חריפא כתב:אני הקטן רק לא מבין כל מה שכותבים כאן הרבנים אוצה"ח וברזילי. כאילו כל שאלת לקיחת כדורים היא רק ענין של עיכוב בפרו ורבו כמו להתחתן מאוחר. הרי יש כאן דבר הרבה יותר עמוק שאע"פ שהוא בא על אשתו כדרך כל הארץ הרי הוא עוקר מעצמו את האפשרות להוליד ע"י זה ואין לך זלזול במצות פרו ורבו גדול מזה, זאת ועוד האם עפ"י הסברא יש שיווי משקל גמור בין מי שמתעכב בקיום מצוה לבין מי שעוקר בידים ומונע ממעשיו שבדרך הטבע אמורים לקיים את המצוה אשר ה' צווה שלא יתקייימו, אין כאן רק איחור אלא התרשלות.
היה אפשר גם ליתן אסמכתות לדעת תורה בזה מאיסור איילונית לכהן לר' יהודה או מאיסור הוז"ל כמעשה ער ואונן אבל אין בהם הוכחה מכריעה, ולכן לא אאריך בזה.

אינני רואה איך נטילת אמצעי מניעה (ע"י האשה) היא עקירה בידיים יותר מהמנעות מנישואין או המנעות ברשות מקיום עונה (אפילו לר' יהודה אילונית הוא מקרה מיוחד, דלא אתיא לעולם לכלל פירצה, ומודה באשה שעשויה לבוא לידי פירצה - תוס' שם, ומ"מ קיי"ל כרבנן. הוז"ל לא שייך כלל לענין, והרי מותר לאשה לכתחילה לשתות כוס של עיקרין). זו כאלה הם התרשלות והתבטלות מקיום מ"ע, שבנסיבות מסויימות (חלקן מעיקר דינא דגמ', וחלקן למנהגנו דלא כעיקר הדין) מותרת.

סכינא חריפא

תגובה מאת הרב אילעאי עופרן :
חובב מחלוקות מושבע אני. ומחלוקות חריפות, עם ביטויים ארסיים הנאמרים בריתחא דאורייתא, אני אוהב במיוחד. קראתי שוב ושוב את מאמר הביקורת של הרב קטן על ספרה של הרבנית פיוטרקובסקי. קראתי את תגובתה ואת תגובתו לתגובתה ולא הצלחתי להבין מה מוציא אותי משלוותי.
עד שהבנתי - שיטה דמגוגית ידועה קובעת, כי בהיעדר נימוק משכנע, כדאי להיעזר בטכניקת "גיוס הקונצנזוס" - הפיכת הטיעון חסר הביסוס לדעתו של הרוב, תוך הוצאה מן הכלל של מי שאינו מחזיק בו. עיקר הטכניקה מבוסס על הצמדת ביטויים כדוגמת "מוסכם ש..." או "כידוע לכולם" לטיעון חסר הראיות. זוהי שיטה מוחצת ומנצחת - מי רוצה להיות זה שאינו יודע מה שכולם יודעים או זה שחותר תחת המוסכמות המוחלטות?
17 פעמים, בהקשרים שונים מאשים הרב קטן את הרבנית פיוטרקובסקי בחריגה מה"מקובל" - ההלכה המקובלת, הדרך המקובלת, המנהג המקובל ועוד ועוד. בד"כ בלא בדל של ראיה מלבד הטיעון המעורפל ש"זוהי שיטת רוב הפוסקים". כאמור - גיוס הקונצנזוס.
זוהי שיטה פסולה המבקשת להגדיר באופן מלאכותי מי בפנים ומי בחוץ, מי בזרם ומי נגדו, מה ראוי ומה לא - בלי עומק, בלי נימוק ובלי טיעון.
ממש לא מקובל!
17 פעמים, בהקשרים שונים מאשים הרב קטן את הרבנית פיוטרקובסקי בחריגה מה"מקובל" - ההלכה המקובלת, הדרך המקובלת, המנהג המקובל ועוד ועוד. בד"כ בלא בדל של ראיה מלבד הטיעון המעורפל ש"זוהי שיטת רוב הפוסקים". כאמור - גיוס הקונצנזוס.
זוהי שיטה פסולה המבקשת להגדיר באופן מלאכותי מי בפנים ומי בחוץ, מי בזרם ומי נגדו, מה ראוי ומה לא - בלי עומק, בלי נימוק ובלי טיעון.
ממש לא מקובל!

צופר הנעמתי

סכינא חריפא כתב:אשה פוסקת הלכה זה נושא לא פשוט, אבל האסטרטגיה הטיפשית שלהם היא להתחיל לפסוק מיד בנושאים כאלו, קודם שתכתוב תשובה בחושן משפט ואורח חיים [אני לא מאמין שאם היא תשקיע בזה היא לא תצליח] , ואז תתחיל ברפורמות שלה.

גם אני לא הייתי מאמין שאם היא תשקיע בזה היא לא תצליח, עד שהוכיחו א"ז ה"רבניות" דלעיל, וכמו שהסביר אוצה"ח את ביחס לדברי האחרונה, היא פשוט מדברת לא לענין.

אבל נראה שהסיבה העיקרית לזה שהם לא מתחילות באו"ח וחו"מ, כמו גם לזה שהם מפגינות חוסר הבנה מביך, היא שלא מענין אותן לא או"ח ולא חו"מ, רק לשבור את המונופול הגברי של הפוסקים הפונדמנטליסטים ולפסוק הלכות מאוזנות בנושאי מניעת הריון והנחת תפילין לאישה ע"י המצאת מהלכים הלכתיים מבריקים, ולכן חוץ מלהתיר הכל בשורה התחתונה הן לא מצליחות לדבר לענין בשום שלב בדרך. זה פשוט לא מענין אותן.

אבן זועקת

סכינא חריפא כתב:תגובה מאת הרב אילעאי עופרן :
שיטה דמגוגית ידועה קובעת, כי בהיעדר נימוק משכנע...

שיטה דמגוגית ידועה היא להגדיר דברים מסויימים כפסולים בלי להתייחס לגופם של דברים.
כל מי שמכיר מעט את הנושא יודע שהרב קטן צודק לחלוטין וכל מי שמכיר מעט את הרב קטן יודע כמה הוא רחוק מדמגוגיות ופסילה ללא נימוקים.

סכינא חריפא

ברזילי כתב:אינני רואה איך נטילת אמצעי מניעה (ע"י האשה) היא עקירה בידיים יותר מהמנעות מנישואין או המנעות ברשות מקיום עונה (אפילו לר' יהודה אילונית הוא מקרה מיוחד, דלא אתיא לעולם לכלל פירצה, ומודה באשה שעשויה לבוא לידי פירצה - תוס' שם, ומ"מ קיי"ל כרבנן. הוז"ל לא שייך כלל לענין, והרי מותר לאשה לכתחילה לשתות כוס של עיקרין). זו כאלה הם התרשלות והתבטלות מקיום מ"ע, שבנסיבות מסויימות (חלקן מעיקר דינא דגמ', וחלקן למנהגנו דלא כעיקר הדין) מותרת.

א. כת"ר מתמקד בהוכחות שהבאתי, כמובן ההוכחות לא היו לטיעונים שהעלתי על הבדל בין איחור לעקירה בידים או התרשלות, וע"ז אני מבין שכת"ר מסכים.
ב. עיקר ההוכחות לא הארכתי בהם אבל התכוונתי לדברי התוס' רי"ד [כמדומני] שדוקא מעשה ער ואונן שיש לו אשה ויכול להוליד ואע"פ כן משחת אסור מדאוריתא אבל אם אין לו אשה אז לא, שמבואר שאם מזלזל במצוה ובדוקא לא רוצה ילדים חמיר טפי. וכן לאיסור ביאה באיילונית, שיש גריעותא מסוימת בנישואין שכל עיקרן להנאה שלא כמ"ש הרבנית פיטרוקבסקי.

סכינא חריפא כתב:
אוצר החכמה כתב:אני משתומם על מה שכתבת וכד ניים ושכיב מר אמר להא שמעתא.
כי לא שאין בהם הוכחה מכריעה אלא שאין להם שום קשר לעניין.
מצד שני יש הוכחה מכריעה על העניין מר' חייא שאין בזה שום איסור חוץ מהאיסור של ביטול המצווה, ומפורש בפוסקים שמעוברת ומינקת מותר לבא עליה ומצווה לבא עליה ולקיים עונתה. אע"פ שאינה ראוייה להתעבר.
לא דברתי על האשה ודאי שמותר לה, השאלה היא אם הבעל מותר לו לעודד. ומעוברת ומינקת אין בזה שום ראיה כמובן כי בל"א לא יהיה עוד ילד.

אני לא מבין מה אתה רוצה.

ברזילי שאל שאלה נכונה, מה ההבדל בין מי שלא נושא אשה, או שנושא ונוסע לחו"ל לשנה בלעדי אשתו ועל ידי זה דוחה את לידת ילדיו, (ע"י מעשיו הוא) לבין מי שנושא אשה ודוחה את לידת ילדיו ע"י שאשתו לוקחת סם המעכבה מלילד?

אתה השבת על זה שההבדל הוא כי כאן בא עליה וכאן לא בא עליה, כלומר שעדיף לא לבא על אשה שאינה ראויה להתעבר. וע"ז כתבתי שזה אינו נכון כי אין שום עניין לא לבא על אשה שאינה ראויה להתעבר אלא אדרבה הוא מצווה גמורה.

סכינא חריפא

ד"ר יעל לוין:

לאחרונה התפרסם ספרה של מלכה פיוטרקובסקי "מהלכת בדרכה: אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי", בהוצאת ידיעות אחרונות. המאמר הנוכחי מוקדש לעיון בפרק "אמירת קדיש על ידי אישה" בספרה זה (עמ' 257–295, 539–542).

והנה, עיון מעמיק חושף כי מצויות בעיות מהותיות לאורך הפרק מבחינת השימוש במקורות שאינן מאפשרות להסתמך עליו. אקדים ואומר כי אינני חולקת ברמה המעשית על האפשרות ההלכתית שנשים בזמננו יוכלו לומר קדיש מעזרת הנשים, ויש לכך סימוכין במקורות, ובכלל זה דעתו של הרב יהודה הרצל הנקין. יחד עם זאת, הפרק שכתבה פיוטרקובסקי בנושא הנדון בעייתי ביותר מבחינת השימוש במקורות וניתוחם, הוא רצוף שגיאות, ועולה ממנו תמונה בלתי מהימנה.

***

פיוטרקובסקי מקדישה מקום נכבד לשו"ת חוות יאיר (סימן רכב), התשובה הראשונה והמרכזית בנושא. השאלה שהופנתה לרב יאיר חיים בכרך באה על רקע מעשה באמשטרדם באדם שציווה לפני פטירתו שילמדו עשרה אנשים בביתו מדי יום תמורת שכר, ולאחר הלימוד תאמר הבת קדיש, בהעדר בנים. חכמי המקום ופרנסיו לא מיחו בבת. הרב בכרך נשאל לגבי עמדה הלכתית זו.

הוא סובר כי קיימת סברה לומר שגם לבת יש שייכות לקדיש. האישה מצווה על קידוש השם וכן גם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש הנפטר באמירת קדיש. למרות זאת, הוא פוסק שיש לאסור על אמירת הקדיש, כלשונו: "ולכן בנדון זה שיש אסיפה ברבים יש למחות". זאת מחמת שיש לחוש שעל ידי כך ייחלש כוח המנהגים של בני ישראל, וכל אחד יהיה בונה במה לעצמו על פי סברתו, ויבואו לזלזל בדברי חכמים.

במהלך דיונה בתשובת הרב בכרך מציבה פיוטרקובסקי מה שהיא מכנה "כמה קושיות משמעויות" (עמ' 274). בקושייה הרביעית היא תוהה מדוע מורה הרב בכרך שיש למחות באישה המבקשת לומר קדיש, "ואינו קובע מפורשות שיש לאסור זאת?" (שם). התשובה שהיא מעניקה היא: "משום שאין בכך כל איסור!" (עמ' 277). אולם אין לקבל את פרשנותה המחודשת הזו, וכוונת פשט דברי החוות יאיר היא שלדידו אמירת קדיש על ידי אישה אסורה. חשוב לדעת כי הטרמינולוגיה ההלכתית הנוגעת לאמירת קדיש אינה מובעת במקורות במונחים של איסור והיתר, אלא הביטוי השגור הנוגע להרשאה לומר או שלא לומר קדיש הוא באמצעות הפועל "מחה".

אפשר לציין כדוגמה את הנאמר בחיבורו של מהר"ם מינץ, בן המאה החמש עשרה: "... אבל היכא דליכא [=היכן שאין] מנהג קבוע על פי חכמים, וליכא שום תקנה קבוע, שעשו בני המדינה או קהילה, פשיטא דאין [=פשוט שאין] מוחין לאבל להתפלל, והמוחה באבל כאלו מוחה באדם מלעשות מצוה" (שו"ת מהר"מ מינץ, מהדורת דומב, חלק ראשון, סימן מג, עמ' קעו). ההבנה החדשנית שפיוטרקובסקי מבקשת להעניק לעניין אינה נכונה בעליל, היא נובעת מחוסר הכרתה את הטרמינולוגיה המקובלת, ואין לתפוס את דבריו של החוות יאיר במשמעות הרשאה. לכן אין גם לקבל את דבריה אלה: "רב שיפסוק בהתאם להכרעת הרב בכרך, לא יוכל לאסור על אישה לומר קדיש יתומה" (עמ' 277).

פיוטרקובסקי מצטטת )עמ' 275) את דברי ר' יצחק מווינה בספרו אור זרוע לפיהם המנהג במקומו, וכן מנהג בני ריינס, הוא שהיתום עומד ואומר קדיש לאחר "אין כא-להינו". אולם בצרפת נכח שאין מקפידים שהנער האומר הקדיש יהיה דווקא יתום, ונהגו שגם נער שיש לו הורים אמר קדיש. ר' יצחק מווינה עצמו מעדיף את המנהג הנקוט במקומו. על יסוד זאת קובעת פיוטרקובסקי כי מכיוון שלא היה נוהג ברור, "מכאן שניתן להנהיג שגם יתומות תאמרנה קדיש במניין" (שם) כדי שלא ייגרע חלקן במצוות קידוש שם ה', וכן כדי שיוכלו לקיים את מצוות כיבוד הורים על ידי עשיית מעשה לעילוי נשמתם.

אולם אין מסקנתה זו מוכרחת ומחייבת כלל, ועובדה היא שאין בידינו עדות כלשהי מתקופת הראשונים לגבי אמירת קדיש בידי הבת, כי אם מתקופת האחרונים בלבד. אם כן, היא מכניסה בצורה אנכרוניסטית אלמנט שאין לייחס כלל למנהג המוקדם. הבחנתה זו אינה נחוצה גם משום שיש פוסקים המתירים לנשים לומר קדיש מטעמים אחרים.

פיוטרקובסקי עושה שימוש בנוסח של שו"ת חוות יאיר שמצויות בו שגיאות אחדות. היא מסתייעת בנוסח התשובה שבפרויקט השו"ת, אולם מצויות שם לפי שעה טעויות שונות בהעתקת הנוסח, המבוסס על הדפוס השני שיצא לאור בלמברג בשנת תרנ"ו. טעויות אלה עומדות להיות מתוקנות בגרסה הבאה של פרויקט השו"ת, בעקבות הערותיה של כותבת שורות אלה. אחת הטעויות הבולטות היא הנוסח "ויבואו לגלגל בו", במקום "ויבואו לזלזל בו".

פיוטרקובסקי עושה שימוש בחיבורים פופולריים שאין ראוי להסתייע בהם, כגון באנציקלופדיה אוצר ישראל ובקובץ אוצר מדרשים, וזאת במקום לחזור למקורות ראשיים או מוסמכים יותר. לעומת זאת, היא אינה מצטטת מחיבורים נודעים, כגון "ספר הקדיש" לרב דוד אסף. היא מבקרת את הרב בכרך על שמזכיר שהמקור לאמירת קדיש הוא במעשה שאירע בר' עקיבא, בציינה שהמעשה המקורי אירע עם ריב"ז. אולם בה בשעה היא עצמה עושה שימוש בגרסה מאוחרת של המקור על ר' עקיבא!

הקושיה האחרונה שפיוטרקובסקי מקשה כלפי החוות יאיר היא: "האם אין חשש שדווקא דחיית שינוי רצוי, שמתאפשר מבחינה הלכתית, יביא לזלזול בחכמי הדור, שאינם משתמשים בכוח שניתן להם על ידי הקב"ה, לקדם את תהליך השינוי המבורך, לעודד אותו ולהביא לקיומו בפועל?" (עמ' 274). אני סבורה שהפניית שאלה מעין זו אל החוות יאיר כנמען אינה במקום כלל, וניסוח ביקורתי זה כלפי אחד מגדולי הפוסקים איננו ראוי, והוא רשאי לסבור אחרת ממנה. זהו המשך מגמתה לנסות ולערער על אמינותו של החוות יאיר מחמת שהוא אוסר אמירת קדיש בידי אישה. ובעיקר פיוטרקובסקי מבקשת להפוך את האיסור הטמון בפסק ההלכה הברור של החוות יאיר להרשאה לאמירת קדיש בידי הבת, כפי שהראינו בלא בסיס ועוגן.

***

מלכה פיוטרקובסקי מביאה לקראת תחילת המאמר על נשים וקדיש מכתב שכתבה הנריאטה סולד (1860–1945) לאחר פטירת אמהּ בקיץ של שנת 1916 לידיד המשפחה חיים פרץ, שהציע לומר עליה קדיש במהלך שנת האבל (עמ' 260–261). סולד דוחה את דבריו בכותבה שגם לאחר מות אביה ולמרות שהיו לו בנות בלבד, סירבה אמהּ שאדם אחר יאמר קדיש, ובנותיו אמרו זאת. לכן סולד סבורה שרצון האם הוא שבנותיה יאמרו אחריה קדיש. היא כותבת שהמנהג היהודי שגברים אומרים קדיש יקר וקדוש בעיניה. אולם משמעות הקדיש בעבורה היא "שהקרוב שנשאר בחיים, מביע את רצונו וכוונתו בפרהסיא, ובאופן בולט, לקבל על עצמו [את] היחס לקהילה היהודית שהיה להורה שלו וששושלת הקבלה לא תינתק מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף את החוליה שלו".

פיוטרקובסקי נטלה את נוסח המכתב בתרגומו מאנגלית מתוך תשובתו של הרב דוד גולינקין בנושא "אמירת קדיש יתום על ידי נשים" בספרו "מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות", שראה אור בירושלים בשנת תשס"א, מבלי שציינה זאת. בהמשך נצביע על כך שפיוטרקובסקי נטלה מקורות נוספים מחיבור זה מבלי שעיינה כלל במקורות עצמם. אולם יש להעיר תחילה שסולד החזיקה בדעות ליברליות ומתקדמות. לפי מקורות כתובים היא אמנם שמרה שבת, אולם בהמשך דרכה, במאמר שראה אור בשנת 1923 תיארה את היותה שותפה לייסוד מניין שיוויוני, שבין מייסדיו נמנה גם יהודה מאגנס (1877–1948), שהיה רב רפורמי. במניין זה קוצר נוסח התפילה והוצאו ממנו קטעי התפילה המזכירים הקרבת קרבנות (ספרה באנגלית של שרגל, עמ' 331–333, 377).

עיון בקורות חייה של סולד מעמיד בספק, ולמעשה אינו מאפשר, הסתייעות בדמות זו כמושא חיקוי לעניינים הלכתיים, בוודאי לא לנשים אורתודוקסיות. במכתבה של סולד אין מצויות הנמקות הלכתיות המצדדות באמירת קדיש. לכל היותר מצויה כאן כמיהה אישית לומר קדיש, אולם אין בכך די, משום שבדרך כזו של רצון ואיווי – אפשר לבוא חלילה ולבטל הרבה איסורים. במקום אחר במהלך הפרק על נשים ואמירת קדיש פיוטרקובסקי עושה שימוש בדעתה של סולד כ"תנא דמסייע". כך במהלך דיונה על הנחיצות שאמירת קדיש תיעשה בידי צאצאי הנפטר עצמו, בין זכרים בין נקבות, היא מסתייעת בדעתה של סולד: "... ברור שאין זה משנה אם הצאצא המזכה את אביו... הוא בנו או בתו... כפי שטענה הנריאטה סאלד במכתב שצוטט בתחילת הפרק" (עמ' 270). ואין הדברים הללו ראויים.

כאמור, אפשר להצביע על כך שפיוטרקובסקי עושה שימוש מובהק בתשובתו של הרב דוד גולינקין על נשים ואמירת קדיש. דבר זה בולט באופן מיוחד במה שנוגע לציטוטי קטעי מקורות זהים לאלה שגולינקין עצמו מביא, זאת באופן שכמוהו היא מצרפת אותן מילות הסבר בתוככי המקורות עצמם. תופעה זו בולטת באורח מיוחד במקור מחיבורו של ר' שמעון פרנקפורטר, בן זמנו של הרב יאיר חיים בכרך, "ספר החיים", שממנו מביאה פיוטרקובסקי ציטוט קצר: "כי אין לבת בקדיש, לא דין ולא דת, ואין זה אלא 'שטות חסידי', כי הוא כחוכא וטלולא!" (עמ' 278). ציטוט זהה מצוי אצל גולינקין (עמ' 128). אפשר להראות בבירור שהמחברת העתיקה קטע זה ממנו, דבר הניכר בטעות משותפת שכן במקור כתוב: "שטות חסידי' " – דהיינו "שטות חסידים". שימושים נוספים במקורות המצויים אצל גולינקין ניכרים לגבי החיבורים הבאים: מטה אפרים, שדי חמד, תשובה מאהבה ויד יצחק.

פיוטרקובסקי מביאה ציטוט בן שורה מתוך שו"ת יד יצחק לרב אברהם יצחק גליק, וזהו אותו ציטוט המצוי אצל גולינקין. "הנה, אם נלך אחר עיקר הדין, נראה לי דיותר טוב שתאמר הבת קדיש מבן הבת" (מהלכת בדרכה, עמ' 280; גולינקין, עמ' 132). חשוב להזכיר שהרב גליק פוסק אחרת באופן מעשי, על בסיס החוות יאיר ופוסקים נוספים. הוא סבור שבן הבת יכול לומר קדיש, אולם טוב תעשה הבת אם תשכיר בן תורה שילמד משניות לעילוי נשמת הנפטר. לפנינו דוגמה שבה פיוטרקובסקי התעלמה מהפסק המעשי של המחבר. תופעה עקרונית ובעייתית זו של אי-איזכור הפסיקה המעשית של הפוסק במקומות שקיים פער בין עיקרון מכיל יותר בהשוואה לפסק מחמיר יותר, בולטת במקומות נוספים במהלך הפרק של פיוטרקובסקי על נשים וקדיש.

אפשר לציין את הדוגמה המובהקת הקשורה לרב חיים דוד הלוי. פיוטרקובסקי מביאה בראש הפרק ציטוט מתוך תשובה של רב זה (עשה לך רב, ה, סימן לג), קטע שמופיע ביתר הרחבה במאמר עצמו. וזה נוסח הקטע המלא המובא: "ולמה ייראו דברי חכמים כחוכא ואיטלולא, אם תאמר הבת קדיש במניין שבבית? ולמה קשה להסביר שגם בתו היא יוצאת חלציו, וכשמקדשת שם שמים במניין שבבית – עושה נחת רוח לנשמת הוריה, ממש כמו אמירת קדיש ע"י הבן" (מהלכת בדרכה, עמ' 291). מדברים אלה משתמע לכאורה שהרב ח"ד הלוי מתיר אמירת קדיש לאישה באופן גורף.

אולם החומר מובא כאן בצורה קטועה. בפועל מדובר בתשובה רחבת היקף של הרב ח"ד הלוי, שבה הוא מסייג את דבריו בקטע המצוטט, ומציב תנאים מפורשים לאמירת קדיש בידי אישה. כך הוא אינו מתיר אמירת קדיש בבית הכנסת מהטעם של חשש להרהורי עבירה אצל הגברים, ומטעם זה עצמו אוסר אמירת קדיש בבית הקברות. הוא מתיר אמירת קדיש במניין שבבית, אולם רק בקרב חוג המשפחה, "ולא בשעה שבאים רבים להתפלל בצבור כנהוג בבתי-אבלים". אולם פיוטרקובסקי לא מצאה לנכון להזכיר ולהביא מידע חיוני זה, וכך מצטייר הרושם המוטעה והמסולף כאילו הוא מתיר לגמרי אמירת קדיש בידי נשים.

הבאה חלקית נוספת של תשובה אשר ראוי היה לאזכר את תוכנה במלואה נוגעת לרב משה פיינשטיין. מלכה פיוטרקובסקי מזכירה את הידרשותו של הרב פיינשטיין לאמירת קדיש בידי נשים בתשובה שנושאה: "אם צריך מחיצה לחוץ (לחצוץ - י"ל) רק בפני מעט נשים" (או"ח, ה, סימן יב) (עמ' 286). היא מביאה ציטוט מתוך תשובה זו שבה הוא מאזכר אגב אורחא את התופעה שלעיתים נהגו נשים להיכנס לעזרת הגברים לומר קדיש: "...והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש..." (שם). בהמשך היא כותבת שהרב פיינשטיין מתאר את נוהג הנשים להיכנס לבית הכנסת ואינו מעיר דבר לגביו (עמ' 288). אולם היא נמנעת מלציין את התנאי המפורש שהוא מתווה של הימצאות אישה בודדת או שתי נשים בלבד כמציאות שאינה מחייבת הקמת מחיצה לצורך תפילה, ואין היתר גורף לכניסת קבוצה גדולה יותר של נשים לעזרת הגברים לאמירת קדיש.

***

אחד המקורות שמביאה פיוטרקובסקי המתירים אמירת קדיש לאישה במניין שבבית הוא דברי באר היטב לר' יהודה אשכנזי על השולחן ערוך, ובהם נאמר: "וכל שכן לבת, אין לה קדיש כלל בבית הכנסת, ואם רוצים לעשות לה מניין – רשות בידם" (עמ' 280). המחברת כותבת שהבאר היטב פוסק כמו הרב יעקב ריישר, שהתיר ב"שבות יעקב" לילדה בת ארבע לומר קדיש במניין שבבית. אולם דברים אלה אינם נכונים בעליל, והמחברת לא זיהתה שהציטוט הוא למעשה סיכום דעתו של בעל כנסת יחזקאל, כמו שנזכר שם מפורשות מעט קודם לכן, עם שמצויה טעות ואמור להיות "ואם רוצים לעשות להם" במקום "לעשות לה". את דעתו של הכנסת יחזקאל מזכירה פיוטרקובסקי עצמה שני עמודים קודם לכן (עמ' 278).

פיוטרקובסקי מביאה את העדות הנוגעת לאמירת קדיש על ידי המשוררת זלדה מתוך ספרה הפופולרי של אסתר אטינגר "זלדה: שושנה צחורה", במקום לעשות כן ממקורו הראשי, ספרה של פרופ' חמוטל בר-יוסף, "על שירת זלדה" (מהדורה מורחבת, תל-אביב 2006, עמ' 14). לקראת סיום המאמר מביאה פיוטרקובסקי תשובה מאת ר' שמואל הרקוולטי ב"מעין גנים" (עמ' 295) בעניין אישה שחפצה ללמוד תורה, וזאת במצוטט מתוך תורה תמימה. אולם כבר הראו במחקר שבעל תורה תמימה העתיק את הקטע הנדון מכלי שני וכי "מעין גנים" הנו ספר אגרונים, ומדובר אפוא במכתבים שמעולם לא נשלחו, קל וחומר שלא מדובר בספר הלכתי.

***

הפרסום הנוגע לספר "מהלכת בדרכה" אומר בין היתר ש"הוא ספר פורץ דרך הניצב בשורה אחת עם ספרי ההלכה של דורנו", והפרק על אמירת קדיש בידי נשים מוזכר כדוגמה לכך. אולם כגודל הציפייה לפרסום ראוי, כך גודל האכזבה.

אחת הסיבות למצב העניינים הנוכחי לגבי "מהלכת בדרכה" היא העובדה שהמחברת עשתה קיצורי דרך ודילגה על לימודי דוקטוראט ממשיים, וקיבלה דוקטוראט של כבוד, דבר שפעל בעוכריה מבחינת רכישת כלים לכתיבה תורנית. לו הייתה עוברת את מסלול הלימודים האקדמי הרגיל, הדברים הללו לא היו מתרחשים. אין ספק בעיניי כי מפאת הבעייתיות בפרק על נשים ואמירת קדיש במתכונתו הנוכחית, הוא לא היה מתקבל אפילו כתזה לתואר שני.

עיוננו זה מתייחס בעיקרו של דבר לפרק על נשים ואמירת קדיש. יש צורך לקיים עיונים מעמיקים מקבילים ביחס ליתרת החומר. אולם כבר ניכר לעין שהבעייתיות אינה מצטמצמת לפרק על נשים ואמירת קדיש וכי מצויה בעייתיות כלשהי בפרק על נשים ותלמוד תורה. אף בפרק זה היא מצטטת מתוך התורה תמימה, ולא מתוך ספר מעין גנים. בפרק על נשים כפוסקות הלכה היא מאריכה מאוד את הדיבור על הנשים בתקופת הרב יהודה עייאש מתוך מאמר בכתב העת פעמים מאת פרופ' צבי זוהר, ובה בעת לא מזכירה כלל את המאמר החשוב המובא באותו כתב העת מאת ד"ר אורי מלמד ופרופ' רינה לוין-מלמד על הרבנית אסנת ברזאני שהקדישה את עיתותיה ללימוד תורה ועמדה בראש ישיבה. כל זאת באופן שהחומר איננו אחיד.

לדברי התוס' רי"ד [כמדומני] שדוקא מעשה ער ואונן שיש לו אשה ויכול להוליד ואע"פ כן משחת אסור מדאוריתא אבל אם אין לו אשה אז לא,

התוספות רי"ד מתיר הוז"ל למי שאין לו אשה??
איפה התורי"ד הזה?

סכינא חריפא

אוצר החכמה כתב:
לדברי התוס' רי"ד [כמדומני] שדוקא מעשה ער ואונן שיש לו אשה ויכול להוליד ואע"פ כן משחת אסור מדאוריתא אבל אם אין לו אשה אז לא,

התוספות רי"ד מתיר הוז"ל למי שאין לו אשה??
איפה התורי"ד הזה?

מדאוריתא

סכינא חריפא

אוצר החכמה כתב:אני לא מבין מה אתה רוצה.

ברזילי שאל שאלה נכונה, מה ההבדל בין מי שלא נושא אשה, או שנושא ונוסע לחו"ל לשנה בלעדי אשתו ועל ידי זה דוחה את לידת ילדיו, (ע"י מעשיו הוא) לבין מי שנושא אשה ודוחה את לידת ילדיו ע"י שאשתו לוקחת סם המעכבה מלילד?

אתה השבת על זה שההבדל הוא כי כאן בא עליה וכאן לא בא עליה, כלומר שעדיף לא לבא על אשה שאינה ראויה להתעבר. וע"ז כתבתי שזה אינו נכון כי אין שום עניין לא לבא על אשה שאינה ראויה להתעבר אלא אדרבה הוא מצווה גמורה.

ברור שאם היא לקחה כבר סם מותר, השאלה היא אם הבעל יכול לעודד אותה לקחת.

סכינא חריפא

האמת שבתו' רי"ד כתוב משהו דומה אבל יש מי שאומר זאת אני אחפש בל"נ

: תו' ריד יבמות יג.PNG (67.52 KiB) נצפה 10304 פעמים

ברזילי · הודעהעל ידי **ברזילי** » ג' אוקטובר 21, 2014 1:25 pm

סכינא חריפא כתב:
ברזילי כתב:אינני רואה איך נטילת אמצעי מניעה (ע"י האשה) היא עקירה בידיים יותר מהמנעות מנישואין או המנעות ברשות מקיום עונה (אפילו לר' יהודה אילונית הוא מקרה מיוחד, דלא אתיא לעולם לכלל פירצה, ומודה באשה שעשויה לבוא לידי פירצה - תוס' שם, ומ"מ קיי"ל כרבנן. הוז"ל לא שייך כלל לענין, והרי מותר לאשה לכתחילה לשתות כוס של עיקרין). זו כאלה הם התרשלות והתבטלות מקיום מ"ע, שבנסיבות מסויימות (חלקן מעיקר דינא דגמ', וחלקן למנהגנו דלא כעיקר הדין) מותרת.
א. כת"ר מתמקד בהוכחות שהבאתי, כמובן ההוכחות לא היו לטיעונים שהעלתי על הבדל בין איחור לעקירה בידים או התרשלות, וע"ז אני מבין שכת"ר מסכים.
ב. עיקר ההוכחות לא הארכתי בהם אבל התכוונתי לדברי התוס' רי"ד [כמדומני] שדוקא מעשה ער ואונן שיש לו אשה ויכול להוליד ואע"פ כן משחת אסור מדאוריתא אבל אם אין לו אשה אז לא, שמבואר שאם מזלזל במצוה ובדוקא לא רוצה ילדים חמיר טפי. וכן לאיסור ביאה באיילונית, שיש גריעותא מסוימת בנישואין שכל עיקרן להנאה שלא כמ"ש הרבנית פיטרוקבסקי.

כמו שכתבתי בפירוש לעיל, אינני מסכים, ואף מבין את החילוק מעיקרו.

לענין ההוכחות - (1) מפורש בתוס' שכל החסרון באיילונית (אליבא דר' יהודה, ודלא כהלכה) הוא רק באופן שכלל לא תבוא לעולם לידי פירצה, וזה לא הנושא כאן. (2) הלכה פסוקה היא שמותר לאשה לשתות כוס של עיקרין, ואין הבעל צריך לחוש להוז"ל לאחר מכן. גם האוקימתא של החת"ס שמגביל את ההלכה הזו לזמן שלפני חדר"ג היא חידוש לא פשוט, אבל לומר שמותר לאשה אבל הבעל צריך למחות בידה ואסור לו לבוא עליה לאחר מכן מדין הוז"ל מוציא את דברי השו"ע ממשמעותם (וגם אינו נכון לדינא, שאפי' בזקנה ועקרה ממש אין מי שחושש להוז"ל).

על כן, לית דין צריך בשש שאין שום איסור לבוא על אשה שעיקרה את עצמה. השאלה אם לעודד אותה לעשות כן קשורה לשאלה מה המוטיבציה שלה מראש - באופן כללי הרי הכל מודים שיש ענין של לערב אל תנח, והשאלה היא מהם השיקולים לדחות ענין זה (מצד הבעל), ועד כמה האשה מחוייבת לדחוק עצמה למען קיום אל-תנח (או אפילו פו"ר) של הבעל.

סכינא חריפא

הרב ברזילי

דומה שלא הבנתי או לא הובנתי

אני מדבר על מקרה שלאשה לא אכפת להוליד והבעל רוצה שלא להוליד, זה לא דומה לפי כל מה שכתבתי לאיחור נשואין.

סכינא חריפא

הרב אוצר החכמה ראה לדוגמא

דבזוהר מיירי בדש מבפנים וזורה בחוץ כמעשה ער ואונן, דכתיב מיתה בקרא ועל זה קאמר שחמור מכל עבירות שבתורה. וכן הדין שהמצוה מזומנת לפניו ודש בעקבו לבלתי נתן זרע לקיים מצות בוראו. אבל בספר חסידים מיירי שאין אשתו מזומנת לפניו ומנאף ביד. אף על גב שעון גדול הוא ... מכל מקום אינו חמור כל כך כאשר חייבי כריתות ומיתות בית דין כי אינו מבטל ... מצות פרו ורבו. [עצי ארזים]

לא התכוונתי כמובן למעט באיסור, אולי אפילו זה דאוריתא וטעיתי, התכוונתי להביא ראיה לחילוק בין מי שעושה זאת בשאט נפש למלאות תאוותו למי שלא.

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ג' אוקטובר 21, 2014 1:31 pm

[גולניקין עצמו אינו קונסברטבי?]

איני מבין בכלל מה אתה רוצה. מה הקשר של כל זה למי שבא על אשתו כדרך כל הארץ שכאמור אינו איסור אלא מצווה גמורה.

דברי העצי ארזים הם כפי שהבאת אותם הם כמובן פלא גדול ואיני יודע מה היה כתוב בנקודות שדלגת. נכון שהוז"ל חמור פחות מחייבי כריתות וכבר כתבו בפוסקים שאם זה הדרך היחידה להמנע מלבא על א"א יש מקום להתירו (ויפוזו זרועי ידיו) אבל אין לזה קשר לפריה ורביה אלא לזה שאינו חייבי כריתות.
ועד שאתה מביא ראייה מהם היה ראוי שתתפלא עליהם. ואדרבה הגרמ"פ כתב שמשמע בגמרא בנדה שאיסור מנאף ביד הוא איסור נוסף על איסור הוז"ל.

סכינא חריפא כתב:הרב ברזילי

דומה שלא הבנתי או לא הובנתי

אני מדבר על מקרה שלאשה לא אכפת להוליד והבעל רוצה שלא להוליד, זה לא דומה לפי כל מה שכתבתי לאיחור נשואין.

למשל אם האשה רוצה להנשא והבעל דוחה את הנישואין זה אותו מקרה.

סכינא חריפא

סכינא חריפא כתב:תגובה מאת הרב אילעאי עופרן :

תשובתו של הרב יואל קטן:
תודה רבה ידידי הרב אילעאי שהצגת בפניי את הדברים.
לא חשבתי שלא אחטוף מקלחות של צוננים, ואתה לא הראשון שמרטיב אותי בהן.
לגופו של עניין - אכן, נגעת בנקודה נכונה. אצלי 'הביטוי' הלכה כולל גם [ואולי בעיקר] קונצנזוס רחב של דעת פוסקי ההלכה,
ומה שנשאר זה רק להוכיח שאני פשוט צודק עובדתית - או שאני טועה ומטעה.
נדמה לי ששנינו יודעים שלמרות שבמסגרת הזאת לא היה לי אפשרות להאריך - ידידתך מלכה שתח' רחוקה מאוד מהקונצנזוס,
כך שאמת דיברתי גם אם 'לא הבאתי לכך בדל ראיה מלבד טיעונים מעורפלים'...
ואתה שלו' וביתך שלו'.
הק' יואל

סכינא חריפא

אוצר החכמה כתב: למשל אם האשה רוצה להנשא והבעל דוחה את הנישואין זה אותו מקרה.

זה כל מה שאני טוען שלא, שם זה עיכוב בעלמא וכאן זו עקירה או התרשלות [וגם מעיז פניו לומר שחפץ באישות שלא לפו"ר].

זה מה שלא מובן מה ההבדל בין מי שלא רוצה לישא או נושא ואינו מוליד, זה אותה התרשלות או עקירה.
הדבר היחיד שאתה יכול לטעון הוא שיש הבדל ברמת הכוונה הניכרת. מי שאינו נושא אולי אין כוונתו דווקא בגלל שאינו חפץ בפריה ורביה אלא שאינו פנוי לעניין הנישואין או לדבר אחר וחסרון הילדים הוא עניין צדדי וכאן מוכח שזה כל העניין, וגם סברא זו אפשר לדון בה הרבה.
ובעיקר שלא הבאת שום ראייה לחילוק כזה (אין זה דומה בכלל לתורי"ד) וחוץ מזה הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ומדוע דוחה הנישואין וגם הערת ברזילי שמניעת הנשואין יש איסורים אחרים היא שיקול משמעותי נגד הטענה.

ברזילי · הודעהעל ידי **ברזילי** » ג' אוקטובר 21, 2014 2:02 pm

סכינא חריפא כתב:אני מדבר על מקרה שלאשה לא אכפת להוליד והבעל רוצה שלא להוליד, זה לא דומה לפי כל מה שכתבתי לאיחור נשואין.

זה לא הנושא עליו דנים\דנות הכותבים שצוטטו כאן באשכול -- הם מדברים על רצונה של האשה לדחות את הלידות ומידת הלגיטימיות שלו. מכל מקום, גם בציור שהצגת אינני מסכים או אפילו מבין את החילוק בין המנעות מנישואין (מצד הבעל) להמנעות ברשות מקיום עונה (כשקיים פו"ר, או לצורך ת"ת אף בלא קיים), להתרשלות וכנ"ל. יותר נראה לענ"ד שכל עוד נמנע מלקיים מסיבה מספקת (ומהי סיבה מספקת הוא נידון לעצמו) אין כאן לא התרשלות ולא עקירה, וכשם שמדינא מותר שלא לישא עד גיל י"ז-י"ח כי יש צרכים אחרים המעכבים את הנישואין.

יש לצרף לכאן מחלוקת הפוסקים בדין לישא אשה שאינה בת-בנים, שדנו בזה אם שרי למכור ס"ת לשם כך, אבל לכו"ע זו מצוה (ואף חיוב) שלא לשהות בלא אשה, ולא עלה על דעת אדם מעולם (כלומר עלה על דעת, אבל לא במחננו) שיש חציפות ברצון לאישות שלא לשם פו"ר.

וגם מעיז פניו לומר שחפץ באישות שלא לפו"ר

אע"פ שמעלת הצדיקים שאין כוונתם אלא לפרות ולרבות ולעשות רצון קונם ולמלא מצוות ה' עונתה לא יגרע , אינך יכול על זה להמציא איסור, והלוואי שכל מעשינו ובפרט דבורינו יהיו נקיים מכל עוון וכל חטאת ורק הכוונה לשם שמים בתכלית תחסר לנו.

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ג' אוקטובר 21, 2014 2:13 pm

בקיצור, לפי התגובות שלוקטו כאן, וקולו הבודד של הרב קטן, יש לומר אחת מהשתיים, או שהרבנים האחרים מאותו המגזר (?) סבורים, שהמחברת וסייעתה אינם ראויים לתגובה תורנית כלל (כמו שסברו כאן מקצת מהחברים), או ש..?
כך או כך התמונה העולה היא עגומה בתכלית, ואם ר' ישראל אמר שרפיונו של הבחור על עמודו בליטא, מביא את הסטודנט בפאריז לאכול נו"ט, בימינו יש לומר: כשעיתון/ערוץ שבע כותב דברי הלל ושבח על קצין נופל הי"ד, חוזר בשאלה שעמד להנשא לקיבוצניקית חילונית, או על בחורה שנהרגה בסופת שלגים ומציין בלי שום הסתייגות את עובדת היותה הנווטת הראשונה בצה"ל, אז כתב העת צוהר, כותב מאמר לוותר על חומרא של הושטה מיד ליד, וגברת אחרת מטיפה לחתור לתורה נשית, ומלכה פיטרוקבסקי מוותרת על חומרא דר"ז, ומקור ראשון בכלל מציע לעשות רה אורגנזציה בכל המערכת ההלכתית, משום שהשו"ע לא לקח בחשבון את מנהג הציבור החילוני היום, שגם הוא יש לו משקל של מנהג. (מי שחושב שאני מתלוצץ, נא יבדוק אחרי...).

סכינא חריפא

נשים כדוברות הלכה

מלכה פיוטרקובסקי

ההתפתחות של עולם לימוד התורה לנשים הניבה פירות ראויים וחשובים. אולם מתוך בחינת המקורות ההלכתיים לאשורם נראה כי ייתכן שהיא אמורה להוביל לשלב חדש, משמעותי עוד יותר, של פסיקת הלכה נשית. מלכה פיוטרקובסקי סוקרת את המקורות ההלכתיים בעניין, ומסבירה עד כמה עולם התורה כולו זקוק לנשים "דוברות הלכה"

על פי דברי התוספות דבורה לא ישבה על כס המשפט, אלא הייתה "מלמדת להם הדינים", משמע: מלמדת את הדינים וההלכות שעל פיהם פועלים הדיינים בבית הדין. מכאן שאישה יכולה להיות "מורת הלכה" גם לדיינים העוסקים בדינים סבוכים
בעידן שבו הנשים נושאות בתפקידים ציבוריים ושותפות פעילות בעמדות הנהגה ובקבלת החלטות משמעותיות, יש לאפשר להן לתרום את תרומתן הייחודית למשימה החשובה העומדת בפנינו: יצירת גישה הלכתית מחודשת המתפרטת להכרעות הלכתיות מעשיות, שבכוחן להתמודד עם האתגרים שבפתחנו
מניסיוני ומניסיון חברותיי להעיד שההפריה ההדדית הנוצרת מסיעור המוחות המשותף של רבנים גדולי תורה ו"נשות הלכה", מניבה שיח משמעותי, היוצר לעתים הכרעות הלכתיות חדשניות שבכוחן לתת מענה לציבור שומר המצוות
בכינוי "דוברות הלכה" לנשים שיוכשרו כפוסקות, אני מכוונת למשמעות הכפולה של ביטוי זה - הן לשליטה במכמני השפה ההלכתית, הנובעת מלימוד תחומי ידע מקיפים, דרכי פסיקה והבנת עבודתו של איש ההלכה בהתמודדות עם המציאות; שליטה המאפשרת שימוש מושכל ורגיש ב"שפת ההלכה", הן להסברה ולהנגשת ההלכה למי שאינם מצויים בעמקי רזיה

זיכני הקב"ה להיות שותפה לאורך שנים לתהליך החשוב והמרתק של כניסת הנשים לעולמה של תורה. לאחר כארבעה עשורים שבהם נשים זוכות ללמוד את תחומי התורה שבכתב ושבעל פה, המציאות מלמדת כי ישנן נשים שצוברות ידע רב ומיומנויות לימוד נדרשות, שיוכלו להגיע לרמה למדנית גבוהה ולעסוק בפסיקת ההלכה - צו השעה, לעניות דעתי, ועל כך ארחיב בהמשך.

בחלק הראשון של המאמר אבקש להתמקד בניתוח המקורות ההלכתיים המתמקדים בשאלה, האם מבחינה הלכתית אישה יכולה לשמש פוסקת הלכה. אתאר את הדעות ההלכתיות השונות, המתבססות על מקורות מימי הביניים ועד ימינו.

נקודת המוצא במאמר היא כי אין איסור על נשים ללמוד תורה,[i] ובדורות האחרונים, מסוף המאה התשעה-עשרה ואילך, פוסקי הלכה מרכזיים אף מעודדים את העניין.[ii] חשוב להדגיש כי העידוד ללימוד תורה של נשים נובע מהכרת המציאות, שבה המסורת היהודית איננה עוברת בפשטות מאב לבן ומאם לבתה, ולכן יש לפתח ולחזק בלבותיהם של כל יהודי ויהודייה אמונה בקב"ה ונאמנות לקיום מצוותיו.

בחלק השני של המאמר, לאחר שיוכח כי אין מניעה שנשים ילמדו את "שפת ההלכה" ויעסקו בפסיקת הלכה, אתאר את החשיבות שאני רואה בכך עבור ציבור שומרי המצוות וכן עבור אלו שאינם שומרי מצוות, במדינת ישראל.

דבורה - שופטת או פוסקת הלכה?

במשנה, מסכת נדה (פרק ו, משנה ד), נקבע : "כל הכשר לדון [לשמש דיין] - כשר להעיד". בעלי התוספות (תוספות, בבלי נדה נ, ע"א) מקשים על קביעה זו: הרי דבורה הנביאה כיהנה כשופטת, כפי שמפורש בפסוקים: "וּדְבוֹרָה [...] הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא [...] וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט"; וכידוע, אישה פסולה לעדות, כפי שמפורש במסכת שבועות (ל, ע"א) - כיצד אפוא מתיישבות עובדות אלה עם הכלל כי כל הכשר לדון כשר להעיד ?! הרי לנו אישה ששימשה כדיינת אך פסולה להעיד על פי ההלכה.

בעלי התוספות מציעים שלוש דרכים שונות ליישוב הסתירה בין "תקדים דבורה" לכלל "כל הכשר לדון כשר להעיד":

ויש לומר דהכי קאמר [שכך אמר (במשנה)] : כל איש הכשר לדון - כשר להעיד. אי נמי [או גם], נהי ד[הגם ש]בנידונין הוי אשה בכלל, מכל מקום, בדיינים אין אשה בכלל, ודבורה היתה דנה ע"פ הדיבור. אי נמי [או גם], לא היתה דנה, אלא מלמדת להם הדינים. ובירושלמי פוסל אשה לדון...

בשל קוצר היריעה נתמקד רק בתשובה השלישית של בעלי התוספות, הרלוונטית לנושא דיוננו. דבורה לא ישבה על כס המשפט, אלא הייתה "מלמדת להם הדינים", משמע : מלמדת את הדינים וההלכות שעל פיהם פועלים הדיינים בבית הדין.[iii] לפי הסבר זה נשים אינן כשרות לדון.[iv] אולם אישה יכולה להיות "מורת הלכה", ובמסגרת תפקידה היא מלמדת גם דיינים - העוסקים לעתים בדינים סבוכים ומורכבים - כיצד עליהם להכריע את הדין על פי ההלכה.

אישה כפוסקת הלכה

אם כן, למדנו מדבורה הנביאה שאישה יכולה להגיע מבחינה לימודית למעמד של מורת הלכה, ולתפקד כפוסקת. בדרך זו מכריע בעל ספר החינוך. במצווה פג', האוסרת על דיינים לקחת שוחד, הוא כותב: "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים, שהם דנים". אולם במצווה קנח' הוא כותב: "שלא להכנס שתוי במקדש, וכן שלא להורות". כלומר: "שלא לדון בדבר מדיני התורה בעוד שיהא האדם שכור". איסור זה נוהג, לדבריו, "בזכרים ונקבות, ומניעת ההוראה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באשה חכמה הראויה להורות".

בהתבסס על הכתוב בספר החינוך, פוסק החיד"א (ברכי יוסף לחושן משפט, סימן ז, סעיף יב): "אף דאשה פסולה לדון, מכל מקום, אשה חכמה יכולה להורות הוראה". ר' אברהם צבי הירש אייזנשטט, בעל החיבור "פתחי תשובה" על השולחן ערוך, ראה לנכון להפנות את המעיין בפסק השו"ע האוסר על נשים לכהן כדייניות לפסיקת החיד"א הנ"ל.

הדיון על מרת בילה פלק

מול הגישה ההלכתית שהצגנו, ולפיה "אשה חכמה יכולה להורות הוראה", היו פוסקים שהתנגדו לקבל דבר הלכה מאישה. בתור מקרה מבחן ניקח את יחסם של אחרונים לחידושה ההלכתי של מרת בילה, אשת ר' יהושע ולק (פלק).[v] אחד המתנגדים הוא ר' אברהם אבלי גומבינר, בעל החיבור "מגן אברהם" (מג"א) על השולחן ערוך.

בפתח הדברים נצטט מעט מהדברים שמביא ר' יוסף יוזפא פלק, בנו של ר' יהושע פלק על אמו, בהקדמתו לספר "דרישה ופרישה" של אביו (הוצאת המאור,יורה דעה א,ירושלים תשס"ז):

הגבירה הצנועה והחסידה והישרה, הלא היא אמי מורתי הרבנית מרת בילה [...] והיתה לו [לבעלה] ולתלמידיו לעזר שיתעסקו בתורה [...] ואחר התפילה לא שמה נפשה לשום דבר לבטלה, רק מחיל אל חיל עוסקת בתורה: פרשה של ימי השבוע, עם פירוש רש"י ושאר מפרשים [...] היתה אוזרת כגבר חלציה, במשא ומתן הדבר תורה [...] ובפרט בדיני נשים ובהלכות נידה, היתה בקיאה כמעט כאחד מבעלי ההוראה.

לאחר דברי השבח עומד הבן על חידושה של אמו ביחס להדלקת נרות בערב יום טוב, ומציין כי בניגוד למקובל, שהנשים מדליקות נרות ביום טוב כדרכן בערב שבת, משמע: מדליקות, שמות ידיהן על עיניהן, מברכות ורק אז פוקחות עיניהן - אמו הייתה מקפידה לברך על הדלקת הנרות ורק לאחר מכן להעביר אליהם אש, כדי שברכתה תהיה "עובר לעשייתה", מה שלא ניתן לעשות בערב שבת משום קבלת שבת בהדלקה. הבן מציין שאת דרכה הנחילה אמו אף לכלתה - אשתו. והוא מוסיף הערה מעניינת:

וחיפשתי אחרי זה בפוסקים, ונראה לעניות דעתי שהדין עמה [...] וכהנה וכהנה נתנה תמיד דעתה ולבה לידע טעמי התורה.

בנה של מרת בילה הכריע על סמך לימוד המקורות, שקביעתה של אמו נכונה מבחינה הלכתית ויש להקפיד לעשות כפי שהורתה, אף שחכמים לא הבדילו בין אופן הדלקת נרות של שבת לאופן הדלקת נרות של יום טוב. אולם כאמור, חלקו הפוסקים האם יש לקבל חידוש זה.

כותב המג"א לאחר שהזכיר את המנהג (או"ח רסג, ס"ק יב): "אבל אין חכמה לאשה וכו',דלא חלקו חכמים...".

המג"א רומז בציטוטו לתגובת התנא ר' אליעזר בן הורקנוס לאישה ששאלה אותו שאלה בנוגע לעונשים השונים שניתנו על חטא העגל (ירושלמי סוטה, פרק ג, הלכה ד). ר' אליעזר השיב לה כך: "אין חכמתה של אשה אלא בפילכה". לבנו, שהעיר לו על תגובתו הבוטה, הסביר: יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים!

חשוב להעיר: המקבילה לסיפור זה בתלמוד הבבלי מתחילה במילים: "שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר..." (בבלי יומא סו, ע"ב).

נוסף לכך יש לציין שהן בתלמוד הבבלי, הן בירושלמי מתוארות תשובותיהם של חכמים לשאלתה של האישה (בירושלמי התשובה מצוטטת מפי ר' אליעזר עצמו), כך שחכמים ראו כנראה חשיבות בבירור השאלה שהיא העלתה.

זאת ועוד, במחלוקת התנאים בשאלה האם מותר לנשים ללמוד תורה, חולק בן עזאי (משנה סוטה פרק ג, משנה ד) על גישתו של ר' אליעזר בן הורקנוס ("אין חכמה לאשה...), שאליה רומז המג"א בדבריו, וקובע כי חייב אדם ללמד את בתו תורה.[vi]

מכל שנכתב עולה כי מסקנתו של המגן אברהם, כי טעם "אין חכמה לאישה" מצדיק את ההימנעות מללכת בדרכה של מרת בילה ביחס לאופן הדלקת נרות יום טוב - עומדת על קרקע רעועה. ברוח זו כתב ר' שם טוב גאגין, רבה הספרדי הראשי של אנגליה בראשית המאה העשרים, בחיבורו "כתר שם טוב" (עמ' קעז, בהערה): "ואיך כתב המגן אברהם: אין חכמה לאשה וגו', כי זהו בנשים בעלמא, אבל לא בנשים חכמניות, ובנות צלופחד יוכיחו".

לסיום ניתוח דברי המג"א נעיר שאף שחכמים לא חילקו בין הדלקת נרות שבת לזו של נרות יום טוב, חידושה של מרת בילה נועד לשבח את דרך קיום מצוות הדלקת הנרות ביום טוב, כך שהברכה תהיה לפני ההדלקה, ומדוע שנדחה חידוש הלכתי מעשי מבורך שכזה?!

אכן, היו פוסקים שחלקו על המג"א ופסקו שיש לקבל את חידושה של מרת בילה ולנהוג על פיו. אציין שלושה מהם:

א. הנודע ביהודה - ר' יחזקאל לנדא, בעל החיבור "דגול מרבבה" לשו"ע (או"ח, סימן רסג), כותב כי לדעתו הדין עם מרת בילא, "והיא אשה אשר נשאה לבה בחכמה". ניתן להסיק מדבריו כי "אשה אשר נשאה לבה בחכמה" המחדשת בהלכה, יש לבחון את חידושה, באופן ענייני, משום שאין כל פסול בכך שאישה למדנית תעסוק בפסיקת הלכה.

ב. החיד"א, בספרו "ספר שם הגדולים" (חלק "גדולים", קונטרס אחרון, מערכת ר, אות ו), מצטט גדולי תורה שהביעו את הערכתם לנשים למדניות, ובתוכם את דברי בנה של מרת בילה. במקום אחר ("מחזיק ברכה" לחלק או"ח, סימן רסג, סעיף ד) הוא אף פוסק כמוה במפורש.

ג. החפץ חיים - ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, מסכם את הדין ב"משנה ברורה" (סימן רסג, סעיף קטן כז) : "[יש מי שאומר שבשבת מברך] אחר ההדלקה - סבירא ליה דאם תברך, הוי כאלו קבלה לשבת בפירוש, ושוב אסורה להדליק. ואם כן, ביום טוב דלא שייך זה, לכולי עלמא תברך ואחר כך תדליק. ודעת המגן אברהם, דלא פלוג, אבל הרבה אחרונים סברי להו כמו שכתבתי מתחלה [כחידושה של מרת בילה]".

המתנגד השני לקבלת דבר הלכה מנשים הוא הרב אפרים זלמן מרגליות, אחיו של הרב חיים מרדכי מרגליות, בעל החיבור "שערי תשובה". בשולחן ערוך נפסק כי מצה הנפוחה באמציעתה, אסורה (שו"ע, או"ח, סימן תסא, סעיף ה). ביחס להלכה זו מביא הרב מרגליות (ס"ק יז) את מנהג ה"בית יעקב" (סימן סח) :

כשאירע שאלה מענין נפיחה לפניו, היה מצוה לבני ביתו להורות הוראה זו,
ולראות אם אין הנפיחה נראית משני עבריהם כו', ע"ש.

על כך מעיר הרב מרגליות, ומבהיר את תוכנה המדויק של הוראת ה"בית יעקב" לבני ביתו. הוא סובר שלא ייתכן כי בעל ה"בית יעקב" הורה שיראו את המצה הנפוחה לנשים והן תפסוקנה אם המצה כשרה או לא. תפקידן היחיד הוא לקבוע מחמת מה המצה נפוחה, מחמת "האוּר" [האש], או מחמת "החימוץ", ועל סמך חוות דעתן - כמבינות בבישול ואפייה - פוסק ההלכה יכריע את דין המצה. הרב מרגליות מתאר שמקובל בקרב פוסקי ההלכה להיוועץ עם נשים. למשל, נוהגים לשאול אותן שאלות על כשרותם של עופות. הנשים מתבקשות לבחון את מבנה העוף ולתת חוות דעת לפוסק, על סמך היכרותן עם עופות רבים העוברים תחת ידיהן, אך לא לקבוע בנוגע לכשרותו - זהו תפקיד הפוסק, הנעשה על בסיס חוות דעתן.

בסוף דבריו מחלק הרב מרגליות חלוקה תמוהה: "וסומכין עליהם בענין, אבל לא בהוראה". הרי אם הפוסק סומך על הנשים "בעניין", כלומר, במקרה שלנו, מקבל את חוות דעתן אשר לסיבת נפיחות המצה - הרי שקביעתן של הנשים היא זו שהכריעה את ההלכה! שהרי אם האישה סבורה כי המצה התנפחה מחמת האור, משמע שהמצה כשרה, ואם היא מכריעה שהמצה התנפחה מחמת החימוץ, היא הכריעה למעשה שהמצה הנה חמץ?! לכן לא ברורה הבחנתו של הרב מרגליות.
דווקא מדברים אלו, שכוונתם הייתה להוכיח כי לא ייתכן שה"בית יעקב" מסר את יכולת ההכרעה ההלכתית לנשים, נמצאנו למדים שישנם תחומים מעשיים-הלכתיים, שבהם חכמים סברו שנשים מצויות יותר מגברים, ולכן במהלך הדורות קיבלו פוסקי ההלכה את הכרעתן.

נשים פוסקות הלכה - דעות הפוסקים מהמאה העשרים

חרף ההתנגדויות המועטות לקבל הלכה מנשים, במאה העשרים פסעו פוסקי הלכה גדולי תורה בשביל שסללו בעל ספר החינוך והחיד"א, וקבעו שנשים רשאיות לפסוק ולהורות הלכה. די שאזכיר את פסיקותיהם של ארבעה מהם:

א. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל נשאל על השתתפות נשים בבחירות למוסדות הציבור. בהתייחסו לשאלה ההלכתית בדבר כהונת אישה במשרה ציבורית,[vii] הוא כותב בנוגע לדבורה ולדברי התוספות (שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד [חושן משפט], סימן ו) :
שהיו זקוקים להוראותיה המשפטיות, ופסלותה של האשה לפי תירוץ זה, הוא רק לקבל הטענות והעדויות, אבל, היא כשרה להיות שופטת במובן של מורה הוראה ומחוקק.

ב. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בחיבורו "תחוקה לישראל על פי התורה" (כרך א, עמ' 109), מפנה את המעיין לדברי בעל ה"פתחי תשובה", שציטט את פסק החיד"א, וכותב: "והרי קיימא לן שאשה ראויה להורות הוראה".

ג. הרב אליהו בקשי דורון כותב בחיבורו "בניין אב" (סימן סה)[viii] כי נשים יכולות לשמש "כמורי הוראה וללמד תורה ופסקיה, תפקידים שהסמכות בהם נקבעת, לפי כישורי המועמדים והסמכות יונקת מכישוריהם".[ix]

ד. הרב פרופ' דניאל שפרבר כותב במאמרו:

"המורם מכל זה שע"פ התוספות בנדה, בעל ספר החינוך, החיד"א בברכי יוסף, וכמה מן הפוסקים שבדורות האחרונים, 'שאישה חכמה' בעלת יראת שמים שלמדה תורה הרבה והלכה, בצורה שיטתית מעמיקה ומקיפה מפי תלמידי חכמים מובהקים, ונבחנה על ידם ו/או על ידי מורה הוראה בעל ניסיון, ועשתה ותעשה שימוש אצל תלמידי חכמים הלכה למעשה, ראויה היא בהחלט להיות מוכתרת בכתר תורה ולהיחשב כחכמה הראויה לענות על שאלות בהלכה, ולפסוק הלכה למעשה, באותם תחומי הלכה שנבחנה עליהם ונמצאה בקיאה בהם, וה' ישמור עליה שלא תצא כל תקלה מתחת ידיה". [x]

יש להעיר שתי הערות על שני התנאים שמציב הרב שפרבר - יראת שמיים ושימוש תלמידי חכמים:

א. לעניות דעתי, אין ספק שהציפייה מאשת הלכה היא שתהיה לה מוטיבציה פנימית להגדיל תורה ולהאדירה בדרך של קידוש שם שמיים. אולם נשאלת השאלה: האם ניתן לשלול ממישהי את העיסוק בכך, בטענה שהיא לא ניחנה ביראת השמיים הרצויה? האם וכיצד אפשר לאמוד יראת שמיים של יהודי כלשהו, גבר או אישה? לעניות דעתי, קשה להגדיר מהי יראת שמיים, אולם כל הגדרה השואפת להיות מדויקת, חייבת לכלול תיאור של תהליך פנימי המתחולל במעמקי לבו ונפשו של האדם, אשר לזולתו אין ולא צריכה להיות דרך לעקוב אחריו או לאמוד אותו.

ייתכן אפוא שהרב שפרבר מתאר תנאי זה כדי שהדבר ייבחן באופן פנימי, כן וישר אך ורק על ידי האישה עצמה. נראה שאין זה סביר כי אישה המקפידה בקיום מצוות תיפסל מלשמש מורת הלכה משום שגורם חיצוני ימצא כי יראת השמיים שלה לקויה.

ב. שימוש תלמידי חכמים הנו תנאי מהותי בהכשרתו של מורה הוראה. חז"ל ביטאו זאת (בבלי ברכות מז, ע"ב) בתארם את עם הארץ כאדם ש"כרסו מלאה ש"ס ופוסקים", משמע: למד כמויות נכבדות של ידע, אך לא עסק בשימוש תלמידי חכמים. כלומר, הוא לא התחקה אחר דרכו המעשית של אדם שתורתו הנה תורת חיים, ולא נחשף ליישום ההלכה על ידי גדול התורה, במהלך חיי היום-יום.

בזאת יובן מדוע שימושם של מורי הוראה הנו חלק שלא ניתן לוותר עליו בהכשרתן של נשים תלמידות חכמים, השואפות לשמש פוסקות הלכה. אולם קיים קושי לקיים זאת בפועל. לכן, מטעמים מובנים, בבוא העת יהיה צורך לעגן את שימוש תלמידי החכמים על ידי הנשים הלומדות, בדרכים הראויות לכך.

לסיכום, מכל שנכתב נמצאנו למדים שלאור דברי התוספות המתארים את דבורה הנביאה כ"מלמדת להם הדינים", רוב פוסקי ההלכה, מימי הביניים ועד ימינו אנו, הכריעו שמבחינה הלכתית אין כל מניעה שאישה תשמש פוסקת הלכה בפועל. זאת, כמובן, לאחר שתעבור את כל הליך ההכשרה הנדרש ממורה הוראה, על כל מרכיביו.

האפשרות המעשית בימינו - דוברות הלכה

כמעט מאה שנה חלפו מהמהפכה שחוללה שרה שנירר בהקימה את רשת "בית יעקב" ובקבלה היתר מגדולי הפוסקים בדורה, ובראשם החפץ חיים, ללמד את בנות ישראל תורה, וכשלושים שנה עברו מאז קמו המדרשות הראשונות לנשים בארץ ללימודי תורה, תלמוד והלכה. כיום ישנן נשים רבות בארץ ובעולם שרכשו ורוכשות את המיומנות הבסיסית בלימוד תלמוד והלכה, ומתוכן מספר לא קטן של נשים מתמסרות ללימוד תורה לאורך שנים - התמסרות שהקנתה להן הישגים מרשימים, הזוכים להערכתם של תלמידי חכמים. לכן, מפאת חשיבות הדבר בעיניי, הגיעה העת לעבור לשלב הבא: הכשרת נשים לפסיקת הלכה - הכשרת "דוברות הלכה".

בעידן שבו הנשים נושאות בתפקידים ציבוריים ושותפות פעילות בעמדות הנהגה ובקבלת החלטות משמעותיות, יש לאפשר להן לתרום את תרומתן הייחודית למשימה החשובה העומדת לפנינו: יצירת גישה הלכתית מחודשת, המתפרטת להכרעות הלכתיות מעשיות, שבכוחן להתמודד עם האתגרים שמעמידה לפתחנו המציאות המתהווה (סוגיות כמו אופן השימוש הראוי בטכנולוגיה מתפתחת, ניצול התקדמות מדע הרפואה, שינויים במעמד האישה וכדומה).

על פי תפיסתי, כאישה שומרת מצוות המחויבת לתהליכי הפסיקה האורתודוקסית, את עיצוב דרכי החיים המודרניים על פי ההלכה יש לעשות באמצעות הכלים העומדים לרשותו של איש ההלכה, משמע: על פי כללי הפסיקה, שנמסרו למשה בסיני ופותחו בידי חז"ל. אשר על כן, יש להכשיר נשים בעלות רקע למדני, שתקננה ידע רחב ועמוק ב"ים התלמוד", "ראשונים", "אחרונים", שותי"ם ופסקי הלכה, כך שהכשרתן תכלול שליטה בתחומי ידע הלכתיים (איסור והיתר, ממונות וכדומה), אך לא פחות מכך, גם הבנה עמוקה של דרכי הפסיקה שאנשי ההלכה משתמשים בהן. תרומתן של נשים הפועלות זה שנים בצמתים רגישים הדורשים ידע הלכתי ניכר, כמו הטוענות הרבניות ויועצות ההלכה בדיני טהרת המשפחה - לא תסולא בפז, ותעיד כאלף עדים מלאכתן המבורכת על חשיבות מעורבותן בתהליכי הפסיקה ויישומה בפועל.

נוסף לכך, בעשור האחרון נוצרות קבוצות שונות, שבהן שותפים רבנים-תלמידי חכמים ונשים העוסקות בתורה, שמטרתן חשיבה על אודות סוגיות הלכתיות שיש לתת את הדעת עליהן לאור מציאות חיינו המתחדשת, כגון התהוות דרכי הזוגיות, השינויים במעמד האישה המשפיעים על מבנה המשפחה, מציאת פתרונות הלכתיים לבעיית העגינות ומסורבות הגט, יחס ההלכה לתרומת איברים לאור התפתחות הרפואה, מעמדה וּמקומה של האישה בבית הכנסת, מחויבותו של החריג - המוגבל, בקיום מצוות, ועוד סוגיות רבות.

מניסיוני, ומניסיון חברותיי השותפות בקבוצות מעין אלה, ניתן להעיד שההפריה ההדדית הנוצרת מסיעור המוחות המשותף של רבנים גדולי תורה ו"נשות הלכה", מניבה שיח משמעותי, היוצר לעיתים הכרעות הלכתיות חדשניות שבכוחן לתת מענה לציבור שומר המצוות.

מעבר לכך, מעורבות נשית ב"שיח ההלכתי" חשובה בעיניי גם ביחס לאלה שאינם מגדירים עצמם שומרי מצוות, משום שבתחומים מסוימים, כמו קביעת המעמד האישי, אפשרות נישואין, דרכי גירושין ועוד, חוק המדינה הוא חוק ההלכה, ומחייב גם את מי שאינם מכירים בסמכותה. "מפגש" זה של אזרחי המדינה שאינם שומרי מצוות עם ההלכה, מתרחש בדרך כלל ב"צמתים רגישים" בחייהם: חתונה, גירושין, פטירת בן משפחה ועוד. כאשר "מפגש" זה לא עולה יפה, עלולה להיווצר פגיעה קשה ברגשותיו של מי שהכפיפוהו להלכה, וכתוצאה מכך - מיאוס כל דבר המזוהה עם התורה, המצוות והערכים היהודיים, כפי שהם באים לידי ביטוי על ידי "הממסד הדתי".

לעניות דעתי, מעורבותן של נשים "דוברות הלכה" יכולה לתרום רבות בשני תחומים:

א. מעורבות הנשים באה לידי ביטוי ביחס אישי ותומך מצד "אשת התורה" המלווה את האדם ב"צומת" רגיש זה בחייו ומסביר את הנושא ההלכתי העומד בבסיס מצבו מסוים של הנזקק לשירותי הדת. מניסיוני, רגישות גבוהה לזולת, היוצרת דרכי גישה נעימות וְחיוביות כלפי מי שאיננו חלק מ"העולם הדתי" והיחס החם והחיובי אליו - בכוחם להפחית באופן משמעותי את ההתמרמרות והכעס שחש האדם לנוכח הלכות מסוימות המחייבות אותו כאזרח המדינה, שקשה לו לקבל את השלכותיהן על חייו הפרטיים.

ב. שותפות של נשים בקבוצות חשיבה דוגמת אלו שהוזכרו קודם, המתמקדות בהתמודדות עם סוגיות אקטואליות, עשויה להניב פירות רצויים. לדוגמה, החשיבה המשותפת על אודות אופן הליך הגיור הנכון מבחינה הלכתית, המתחשב בנתונים המאפיינים את תקופתנו.

בכינוי "דוברות הלכה" לנשים שיוכשרו כפוסקות, אני מכוונת למשמעות הכפולה של ביטוי זה - הן לשליטה במכמני השפה ההלכתית, הנובעת מלימוד תחומי ידע מקיפים, דרכי פסיקה והבנת עבודתו של איש ההלכה בהתמודדות עם המציאות; שליטה המאפשרת שימוש מושכל ורגיש ב"שפת ההלכה", הן להסברה ולהנגשה של ההלכה למי שאינו מצוי בעמקי רזיה.

לכאבי, במציאות שאנו חיים בה קורה לעתים קרובות מדי שההלכה מוצגת באור שלילי על ידי גורמים שונים. שותפותן של נשים במערך ההסברה של נושאים הלכתיים שנויים במחלוקת, בייחוד בנוגע לסוגיות שניתן למצוא להן פתרונות מעשיים - חיונית וחשובה. הנשים שעברו את מסלול ההכשרה (הארוך, קרוב לוודאי) ישמשו לא רק שותפות לתהליכי פסיקת ההלכה, אלא גם "דוברות הלכה", המסבירות ומנגישות אותה הן לציבור שומרי המצוות, הן לאזרחי המדינה שאינם כאלה, כפי שהוסבר.

לסיכום, נראה שהציבור בכללו, על גוניו השונים, עשוי להיתרם רבות ממעורבותן של נשים בשיח ההלכתי; מעורבות שמקורה ברצון עמוק ועז "לעסוק בדברי תורה" לשם שמיים, ומטרתה המעשית היא החתירה המתמדת ל"תיקון עולם" בכל תחומי החיים.

כמחווה של הכרת תודה עמוקה למי שמשמשת עד ימינו מודל וסמל לעוז רוח, כושר למידה ומנהיגות מופת, אסיים בדברי המדרש (אליהו רבה [איש שלום], פרשה י), המתאר את דבורה כמי ששרתה עליה רוח הקודש, בזכות מעשיה:

וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה וגו' (שופטים ד, ד), וכי מה טיבה של דבורה שהיא שפטה את ישראל ומתנבאת עליהם ? הלא פנחס בן אלעזר עומד, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה - כך רוח הקודש שורה עליו. אמרו: דבורה... עליה... ועל העושה כמעשיה הוא אומר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וגו' (משלי יד, א).

יהי רצון שיתקיימו דברי סיום המדרש גם בנשים החכמות בנות דורנו, החפצות בתורת חיים.

[i] על השתלשלות ההלכה בדין לימוד תורה של נשים, ראה במאמרי "עיון בסוגיית נשים תלמוד תורה", בתוך : לילך רוזנברג-פרידמן (עורכת) , מאמונה למעשה, ירושלים תשס"ו, עמ' 129-89.

[ii] החפץ חיים מתאר את מציאות החיים היהודיים בתקופתו, השונה מהותית, לדבריו, מהמציאות שבה הייתה מקובלת התפיסה ההלכתית המסורתית של "המלמד את בתו תורה, כאילו למדה תפלות" (ליקוטי הלכות למסכת סוטה, דף כא): "נראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שקבלת האבות היתה חזקה מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו בו אבותיו [...] היינו יכולים לומר שלא תלמד הבת תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. כעת בעוונותינו הרבים קבלת האבות נתרופפה מאוד מאוד וגם מצוי שאינה במקום האבות כלל. בפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמד אותן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר 'מנורת המאור' כדי שתאומת אצלן עִנְייַן אמונתנו הקדושה. אם לא כן, עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת חס וחלילה" .

[iii] יש להעיר שהצעה זו ליישוב הסתירה נראית כסותרת לכאורה את לשון הפסוקים, שבהם מודגש כי דבורה עסקה בדיינות בפועל : "הִיא שֹׁפְטָה... ". הרשב"א בחידושיו למסכת בבא קמא (טו, ע"ט) מקבל גם הוא את דרך ההסבר הזו.

[iv] כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט, הלכות דיינים, סימן ז, סעיף ד). ועיינו בנושאי הכלים על אתר. אולם במהלך הדורות נחלקו הפוסקים בדין זה, אך אין כאן המקום להרחיב בכך.

[v] ר' יהושע ולק (פלק) ב"ר אלכסנדר הכהן (כ"ץ) 1614-1555, פולין. תלמיד המהרש"ל והרמ"א. התפרסם מאוד בעקבות שני חיבוריו, "פרישה" ו"דרישה", על ארבעת חלקי הטור. להרחבה על דמותה של מרת בילה, אשת ר' יהושע פלק, ראו אשכנזי, דור דור ומנהגיו, תל אביב 1987, עמ' 215-204; י"ל הכהן מיימון, סיני נ' (תשכ"ב), עמ' שע"א-שע"ב; בתיה ברומברג, "נשים מחדשות דינים בהלכה", סיני נט (תשכ"ו), עמ' רמח-רנ.

[vi] בהקשר זה יש להזכיר את הערכתם של חכמים כלפי ברוריה, אשת רבי מאיר. הם לא נמנעו מלאמץ את דרכה ההלכתית בטענה ש"אין חכמה לאישה". כמו כן, אימצו חכמים תקדימים הלכתיים שיצרה שפחתו של רבי יהודה הנשיא. לדוגמה, על כך שנידתה אדם שהכה את בנו הגדול, והוא התקשה למצוא מי שיתיר אותו מנידויו, כתב הרא"ש (בחידושיו למסכת מו"ק, יז, ע"א): "כשהמנדה הוא ידוע והוא חשוב - ימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו ... והשפחה היה בה חכמה יתירה ויראת חטא, ולא רצו לשקול עצמם כנגדה - עד שנזקקו לו גדולי הדור והתירו לו". התקדים ההלכתי שיצרה השפחה הפך להלכה מחייבת. עיינו ברמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכה ט, ובנושאי כליו.

[vii] מאמר זה מתמקד בבירור האפשרות ההלכתית העקרונית, שאישה תשמש כפוסקת הלכה. אולם יש להדגיש שהדיון באפשרות שהאישה תמונה על ידי הרבנות הראשית לישראל לשמש "רב - מורה הוראה", מחייב להידרש גם לשאלה ההלכתית של מינוי אישה לתפקיד ציבורי, שאלה שעסקו בה פוסקים שונים, דוגמת הרב עוזיאל בתשובה שהוזכרה, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, יורה דעה - חלק ב, סימן מה), ועוד. להרחבה ניתן לעיין במקורות המצוינים בספרו של הרב פרופ' דניאל שפרבר, דרכה של הלכה, תשס"ז , עמ' 40, הערה 49.

מתוך היכרות עם עולם לימוד התורה הנשי הקיים, יש לא מעט נשים המסוגלות להגיע לרמה למדנית גבוהה, וכן קיימות קבוצות חשיבה המורכבות מרבנים ונשות הלכה. אשר על כן, תפילתי היא שכשהציבור ייווכח במציאות זו, סמכותן של הנשים תתקבל כפועל יוצא מכישוריהן, והן לא תזדקקנה למינוי רשמי (כדבריו של הרב בקשי דורון המצוטטים בעמוד זה).

אולם, אף אם נגיע לשלב שבו יהיה צורך לדון בשאלת מינוי רשמי של אישה כפוסקת הלכה - חשוב להדגיש שגם אז לא תהיה סיבה לפסול מינוי כזה בטענה ההלכתית שאישה איננה יכולה לשמש בתפקיד של שררה, כפי שהוכיח זאת הרב פרופ' דניאל שפרבר במאמרו "האם אשה יכולה להיות פוסקת הלכה?" , שפורסם באתר "קולך", 12.07.2009.

[viii] וראו גם במאמרו "סמכות והנהגה לנשים וגרים", תורה שבע"פ כ (תשל"ט), עמ' עב.

[ix] חשוב להדגיש שהרב בקשי דורון לא עסוק כלל בשאלת המינוי הרשמי של אישה לשמש פוסקת הלכה, משום שבעיניו, כמובא בגוף המאמר, הכישורים הם בסיס הסמכות ביחס לתפקיד זה, ולא המינוי.

[x] ראו הערה 7 למקור המאמר. כך מובא הדין בספר "הלכה פסוקה" (מכון הרי פישל, סימן ז, אות ט): מותרת האישה לשבת אצל הדיינים להורות להם הדינים במשפטים הבאים לפניהם שהיא בקיאה בהם ורשאה להורות הלכות איסור והיתר.

איש חזון · הודעהעל ידי **איש חזון** » ג' אוקטובר 21, 2014 2:23 pm

מדוע רק בציונות הדתית יש תופעות טבע כאלו וכן רבני צהר בית הלל ועוד מרעין בישין זה מוכיח שדרך החינוך החרדית המסורה לנו היא הנכונה אשרי מי שזוכה לעזוב את הדרך שלהם

סכינא חריפא

"אם לא נמצא את נקודות השיתוף, לא נהיה פה"
ראיון עם מלכה פיוטרקובסקי

חגית ברטוב ורבקה רוזנר

רצינו גם לשמוע על מקומך כאישה בקהילה שלך. מחוץ ליישוב הרבה אנשים באים להתייעץ איתך, בין היתר תלמידות ותלמידים לשעבר. גם בתקוע יש לך מעמד של מנהיגוּת?
אנשים פונים אליי בשאלות הלכתיות, ולפעמים קורה שרב היישוב ואני מתלבטים יחד מה לעשות במצבים אנושיים קשים; כיצד לתת מענה הלכתי למצבים כאלה. אני גם מעבירה שיעורים הלכתיים, מחשבתיים ואמוניים, שלשמחתי באים אליהם אנשים מכל מגוון האוכלוסיות שבתקוע.
במובנים רבים אני מזוהה עם התורה ועם ההוראה, אבל אין לי מעמד רשמי של רב. אולי דווקא בגלל זה פונים אליי יותר אנשים שאינם דתיים, כי זה פחות מאיים. אבל אני מניחה שאני גם עושה את הדברים קצת אחרת בגלל האופי והאישיות שלי; כשיש צורך במישהו רך ועדין שידריך בתחום יהודי, אז מבקשים ממני.

אבל היית רוצה שיהיה תפקיד מנהיגוּת רשמי לנשים בעולם הדתי, למשל רב קהילה שהיא אישה?
בוודאי. חד-משמעית. נשים חייבות להיות חלק מהעולם ההלכתי; יש להן כבר את הכלים ואת האפשרות. הקב"ה זימן שאלפיים שנה גברים יהיו אלו שיפסקו, ועכשיו, לא במקרה, הוא נתן את האפשרות שנשים יהפכו לשותפות בשיח ההלכתי; בטח שבנושאים שבהן הן מבינות יותר מגברים, כמו לידה, גידול ילדים וחינוך, אבל גם בכל שאר השדה ההלכתי, כמו בדיני ממונות ובהלכות שבת.
לנשים יש הסתכלות אחרת על דברים, "חשיבה נשית", וחשוב שהעולם ההלכתי יתעשר ממנה. אני שמה לב לכך בדיונים עם רבנים, כשאני רואה את הדברים אחרת מהם - כולנו תחת המטרייה של פסיקת ההלכה האורתודוקסית, אבל בכל זאת לי יש זווית ראייה שונה. לעתים כששואלים אותי שאלות הלכתיות אני מגיעה למסקנה הלכתית שונה ממה שפסקו בעבר, ואני שואלת רבנים למה לא פסקו כך, והתשובה היא פשוט "ככה לא פסקו". אבל מבחינת כללי הפסיקה עניתי נכון, ומדובר רק בשינוי חשיבה או נקודת מבט - את זה נשים יכולות לעשות.
הבעיה היא שאנחנו עוד לא שם, לחלוטין לא שם... אין עדיין מספיק נשים שמוכנות למסור את נפשן על למידה.

אבל ממה שאת מתארת כאן עולה שאת בעצמך כבר ממש פוסקת לאנשים.
נכון. אני מודה שכששואלים אותי שאלות הלכתיות בתחומים שאני מצויה בהם היטב - גם בתכנים של ההלכה וגם בדרכי הפסיקה - אני בפירוש כן פוסקת. אני בודקת את עצמי הרבה פעמים, ובכל שאלה חדשה שמובאת לפניי אני מתייעצת עם רבנים ומוודאת שהבנתי את המקורות נכון ואת האופן שבו צריך לעבוד איתם.
לא למדתי פורמאלית לפסוק בשום מקום; כל נושא שהיה חשוב לי - למדתי אותו היטב לעומקו. בניגוד לרבנים שטוענים שיש צורך להכיר את כל עולם ההלכה לפני שפוסקים, אני חושבת שאפשר להתמחות בנושא הלכתי מסוים; כך זה קורה בפועל בעולם ההלכתי. כבר קרה לי שרב אמר לי שבנושא מסוים הוא לא מומחה, והפנה אותי לרב אחר שמומחה בנושא.
אז אני פוסקת בתחומים מסוימים, בנושאים שבוערים בנפשי, שבהם אני גם מנסה (בינתיים בלי הצלחה) להוביל שינוי דרמטי בפסיקה. כמו למשל בנושא של תכנון המשפחה, אבל זה כבר נושא לראיון אחר.

בסופו של דבר, מדוע אין היום יותר נשים שפוסקות?
משום שזה דורש מחויבות גדולה, כמו שאמרתי. כדי להיות באמת בנות שיח בעולם ההלכתי חשוב לדעת את ההלכה לעומקה; כאשר אישה עונה בוויכוח לרב או למישהו אחר בשפה הלכתית ומוכיחה את ידיעותיה בעולם הזה, הרי שמוכנים להקשיב לה. אבל אם היא לא בקיאה, זה רק מוסיף התנגדות ללימוד הלכה לנשים. בשביל זה יש צורך בלימוד ארוך שנים ומעמיק, וזה לא קל.
הבעיה היא שהלימוד היום נמצא בידי הגברים והם לא רוצים ללמד תלמידות חכמים. כדי לגדל פוסקות אני צריכה כמה מורים מסורים שממש ירצו למסור את נפשם, ונשים עשירות שיתמכו במהלך, אבל יתנו גם אוטונומיה מלאה לתוכנית. צריך הבנה שזהו מהלך ארוך שבסופו יהיו לנו מנהיגות אמיתיות, לא נשים שמצטטות שולחן ערוך, אלא מנהיגות הלכתיות רוחניות אמיתיות.

מה באמת לגבי הממדים המנהיגותיים והרוחניים בתפקידו של הרב - מה מקומן של נשים בהיבטים האלו?
אני חושבת שגם במובנים האלה נשים תופסות מנהיגות; בעיקר כי הציבור דוחף, בגלל בעיית ההנהגה החמורה שיש לנו. אין הנהגה פנים-דתית, אין הנהגה שלאורה נלך.
כדי להיות מנהיג רוחני צריך ידע עמוק ורחב בהלכה והבנה עמוקה של דרכי פסיקת הלכה, שמאפשרת לחדש וליצור. לצערי, אין מספיק רבנים כאלה עם כתפיים רחבות ועם מחויבות עמוקה למצוות, והבנה של תורה שבעל פה לצד הבנת המציאות. כדי להיות מנהיג צריך גם הבנה בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה, בכלכלה; לא בשביל להיות מטפל אלא בשביל להיות "מכוון תנועה". לפעמים אנשים מתקשרים לשאול אותי שאלה הלכתית, כאשר ברור לגמרי שמה שמטריד אותם הוא בתחום אחר לגמרי, וכשאני שואלת "למה אתה שואל?", מתגלה סיפור קשה כואב. אמנם יש אנשי הלכה שהם רגישים ושוקלים את הדברים במורכבות שלהם, אבל לא כולם.
אם הייתי יכולה להסתכל בעיניים של הילדים שלי ולומר להם שקברניטי הדור עושים מלאכתם נאמנה, קוראים את המציאות המגוונת, העשירה, עושים כל מאמץ לגשר בינה ובין ההלכה, ועדיין יש הלכות שקשה לקיים אותן - אז הייתי מרגישה נקייה מאלוקים ואדם; אך מכיוון שאני לא יכולה להסתכל בעיניים שלהם ולומר להם ביושר שכך עושים מנהיגי הדור, אז אני בבעיה גדולה. כל פעם שהילדים שלי מגלים עוד עיוות שמקפח נשים, ילדים ועובדים זרים, קשה לי להיות סוכנת של ההלכה.

אם כך, למה בעצם להישאר בעולם היהודי האורתודוקסי, שיש בו כל כך הרבה תסכול לנשים כמוך וכמונו?
כי אני מאמינה בכל לבי ונשמתי במערכת ההלכה האורתודוקסית; גם בתכנים וגם בדרכים שבהן נוצרה ונוצרת ההלכה. מבחינה הזאת, המאבק שלי הוא תוכחת אוהב לשם חיזוק הקיום ההלכתי ולא לשם ההחלשה שלו. בתוך העולם הזה אני חיה ומתוכו אני נאבקת לשינוי.

סכינא חריפא

מהלכת בדרכה
פורסם בתאריך 16 בספטמבר 2014 מאת גדי
ננסה לסקור את הספר ולהתעלם לחלוטין מכך שהמחברת היא אישה שכתבה ספר הלכתי. ממילא ברוב ההתיחסויות לספר זה מה שיכתבו, אז פשוט נדלג על הנקודה הזו. קשה לכם? תדמיינו ששם המחבר הוא מלכיאל ולא מלכה ונעבור הלאה לתוכן הספר.

שני הפרקים הראשונים גורמים לקושי מסוים ברצון לסקר את הספר כך מאחר והם עוסקים בנושא של לימוד תורה לנשים (מותר? אסור? חייבים?) ונשים כפוסקות הלכה (מותר? אסור? חייבים? רצוי?). לא נאריך בהם רק נציין שבמוזיאון היהודי בברלין, בחלק התצוגה המציג נשים בקהילה מופיעה תמונה המראה נשים לומדות כבר במאה ה-15. אין פה שאלה אלא מציאות שהייתה בפועל (והיה אפשר גם להציגו בספר), ועוד בתקופה הרלוונטית להתפתחות הפסיקה.

נשים לומדות
נעבור לפרק אחר: ” אשה ואמירת קדיש”, ונצלול דרכו לספר. שימו לב ששמות הפרקים אינם כוללים שאלה. לא “האם לאשה מותר לומר קדיש” או “האם אישה יכולה לומר קדיש”, אלא הם מסגרת לדיון מפורט ועמוק בסוגייה. ניסוח העניין כשאלה כבר מלמד שלשואל יש מחשבה על התשובה. מבחינה זו הספר אינו ספר של שאלות ותשובות (שו”ת) אלא דיונים הלכתיים נרחבים במספר סוגיות. צורת כתיבה זו גם מזמינה את הקוראים לבוא נטולי דעות קדומות כלשהן ולהתרכז במקורות עצמם.

בנקודה זו נעבור לסיפור אישי. לפני כ-15 שנה התכוונתי לבקר לאנגליה והיה לי ברור שאעלה לקבר של סבי. לא היה לי כל כך ברור איפה בית הקברות. הייתה כתובת, אבל לא היו GPS, MAPS ושאר אפליקציות. הגעתי לאנגליה, בדקתי באטלס מפות, אפילו קיבלתי ממארחי רכב ויצאתי לדרך. איזור לא מוכר, רכב שנוהגים בו בצד ההפוך, חוקי תנועה שונים אבל באופן מפתיע הגעתי לבית הקברות במהירות ללא שום טעות והייתה באמת הרגשה של סיעתא דשמייא והשגחה מלמעלה. בבית הקברות הייתי לבדי, על מניין אין מה לדבר אולם לאחר אמירת פרקי התהילים עלה בי הרצון לומר קדיש.

בנקודה זו אפשר ללכת ולדון כדרכם של ספרי שאלות ותשובות. אתה יחידי ואין מניין, הוריך ברוך ה’ בחיים ולא נהוג לומר קדיש יתום, ועוד טיעונים כאלו ואחרים אולם בסופו של דבר שאלה מסוג זה שונה מהותית משאלה כמו: “האם מותר לאכול את התבשיל אם הסיר שימש להכנת מנה חלבית קודם”, מאחר ותלויים בה היבטים רגשיים רבים וסבוכים, שלעיתים בלתי אפשרי להעביר לאיש אחר. מבחינתי במצב כזה, יש קושי להעביר את השאלה לרב והדבר נראה כבריחה מאחריות. צריכים – חייבים – להחליט לבד.

חשיבות ההיבט הרגשי מגיעה אולי לשיאה בפרק העוסק בנושא “מניעת הריון ושיקולים בתכנון המשפחה”. רוב המאמרים שתקראו בנושא יפתחו בהצגת המקורות ההלכתיים לסוגייה.

נביט בקצרה במקורות אלו שהם לרוב שלושה. מצוות פרו ורבו כפי שמופיעה בתורה, שהגדרתה לא ברורה והסתמכות על שני פסוקים מהנ”ך בדרך דרש הפסוקים. אחד מהם הוא “לא תהו בראה לשבת יצרה” (חלק מפסוק ישעיהו מ”ה יח). זוהי דרכם של דרשים. לוקחים מילים מפסוק במנותק להקשרם בפסוק ומשתמשים במילים אלו למשהו אחר. בדרשים כגון אלו, אין קשר ישיר בין הפסוק לנושא ונראה שהדרשן ירה כבר את החץ אבל עכשיו מסמנים את המטרה. גם במקרה זה הקשר הוא לכל היותר קלוש. אני אישית הייתי דורש מפסוק זה שהעולם לא נברא בתוהו, אלא שיש לו חוקים פיזיקליים ומצווה על האדם לשבת ולחקור את העולם. ואכן בימינו, בו כל אחד יכול לדרוש מכל פסוק מה שהוא רוצה – לא דורשים יותר הלכות מפסוקים. יש כאלו שיאמרו שחבל ויש כאלו שיאמרו שמזל, אבל זו עובדה. פסוק אחר המובא בהקשר פרייה ורבייה הינו מקוהלת: “בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ” (י”א ו). שוב לפסוק הקשרים רבים ואין קשר ישיר להולדת ילדים. מובנו שגם כאשר עשית משהו ואתה חושב שסיימת אותו עליך להמשיך אותו ולשמור עליו, כי מי יודע מה יקרה בעתיד. בתקופה שתמותת ילדים הייתה גבוהה, דרישת הפסוק לנושא הולדת ילדים נראית מתקבלת וסבירה, בימינו הרבה פחות.

נחזור לספר. מלכה פיוטרקובסקי מציגה את המקורות, אולם פותחת דווקא בהיבטים הרגשיים של העניין. פתיחה זו נעשית באמצעות תיאור שיחה אישית שלה עם אשה שלאחר עשרות שנות הורות, אזרה אומץ להתוודות כי היא כועסת, אולי אפילו שונאת חלילה, את בנה הבכור ורק בגלל שנולד והפך אותה לאמא כאשר לא הייתה מוכנה לכך. תיאור מזעזע שלוקח מספר דקות להפנים את עומק הבעייה. פיוטרקובסקי לא באה לערער ולהרהר אחרי המקורות שהזכרנו (בכל זאת היא מחויבת להלכה האורתודוכסית) אבל מוסיפה עליהם נידבך. ברור לה כי אי אפשר לדרוש את הפסוק “לא תהו בראה…” כמחייב להוליד ילדים אשר יהפכו את חיי האישה לתוהו ובוהו גמור לעשרות שנים. קראתי שורות אלו בתדהמה אולם חשיבותן גבוהה ביותר. וזהו השוני של הספר. האם ניתן לגשת בכלל לפסוק הלכה בלי לראות את הכאב והמצוקה של מי שממולך, בלי לחשוב על אשה צעירה שהתחתנה זה עתה ועל הקשיים שאולי עוד ממתינים לה? האם ההתיחסות לקשיים אלו צריכה להיות בסוף הדיון או בתחילתו? למה זוגות צעירים דתיים שכבר מעיזים לגשת לרב ולספר לו על מצוקותיהם נאלצים לשמוע כמעט באופן אוטומטי שאין ברירה ואין מה לעשות במסגרת ההלכה, ורק במצבים נדירים וכיוצא מן הכלל מקבלים איזה היתר אישי עליו עליהם לשמור בסוד מכל משמר?

אין לי תשובות לנושא. את דעתי האישית שיש עניינים שבהם אדם צריך להחליט לבד (או ביחד כזוג) מול קונו ולא להעביר את האחריות לרב, כבר אמרתי. אולם מלכה פיוטרקובסקי מציעה בפסיקתה ובדיוניה דרך אחרת. דרך אישית, דרך של פרישת האפשרויות בצורה הרחבה ביותר והדגשה מה עדיין נמצא בגבולות ההלכה לפי הדעות השונות.

אבל מלכה אינה מלכיאל והיא אישה והיא לא מוסמכת לפסוק הלכה. התלבטתי איך לכנותה בסקירה זו. הרבנית נשמע מתבקש, אולם השימוש המקובל שלו הוא אשת רב וזהו לא התיאור המתאים. הרב או הרבּה – אולי קולעים יותר להגדרה אבל הם מונחים בעלי קונוטציה רפורמית. פוסקת הלכה נשמע פמיניסטי מדי. אשת הלכה נשמע מומצא מדי. ככה זה כשמתעסקים בתארים. הדברים מבלבלים ובסופו של דבר התואר הוא רק תואר, אפשר להצמיד כאלו כמה שרוצים, אבל כפי שמלכה פיוטרקובסקי כותבת בספרה, מה שחשוב הוא האדם שעומד מולך.

וכך היא כותבת שכל מי שבא אליה בשאלה מקבל באופן מיידי את הגילוי הנאות הבא: אלף: היא אינה מוסמכת לפסוק הלכה. בית: היא תשמח לעזור ולסייע אבל צריכה לדעת מידע אישי ופרטי רב כלל הניתן.

סמכות היא מושג חמקמק. תהליך הסמיכה הוא תהליך הבא מלמעלה למטה. משה קיבל תורה בסיני והעבירה ליהושע וכך הלאה. אולם מנהיג ללא סמכות מהעם יהיה בסופו של דבר רק רודן. עוד נאמר שתואר של רב הינו טכני למדי באופיו. לומדים כמה שנים, נבחנים כמה בחינות ומקבלים את התואר. אולם לכולנו ברור שרב נזקק להרבה יותר מתעודה ושהתפקיד הוא תפקיד שפרט לצד ההלכתי-תורני שלו כולל עוד הרבה צדדים אחרים. יש הרבה מאד אנשים בעלי תואר רב שאינם עוסקים ברבנות. עובדה היא שנשים ואנשים רבים באים לשאול שאלות הלכתיות דווקא את פיוטרקובסקי ושאת סמכותה היא מקבלת מלמטה. אי אפשר להטיל ספק בידיעותיה ומה שמוביל דווקא אליה הוא אישיותה המיוחדת המאפשרת לאנשים לפתוח בפניה את צפונות ליבם.

מכל זה, חבל אם עיקר הדיון סביב הספר יהיה בשאלת מינה של המחברת, בהתנגדויות של גורמים חרדיים/חרד”לים מחד גיסא ובהתמוגגות של גופים פמיניסטיים מאידך גיסא. עיסוק זה יפספס את המטרה, ואת החידוש הגדול של הספר. תמיד נאמר שהלכה הינה פסיקה אישית המותאמת למצבו של השואל ולסיטואציה המיוחדת, אולם היה נראה שזוהי יותר אמירה מאשר מציאות. בספר זה הדבר בא לידי ביטוי חזק במיוחד. ההיבטים הרגשיים נידונים עוד לפני המקורות. הדיון ההלכתי מתחיל לא מהמקורות הקדומים, אלא מהשואל או השואלת הניצבים לפני הפוסק. כל מהפכה מתחילה בשינוי פרדגימה שבתחילתה תסבול התנגדויות מרובות, אמר הפילוסוף תומס קון (בספרו המבנה של מהפכות מדעיות). נראה לי שגם בתחום הפסיקה אנו חוזים בתחילת שינוי הפרדגימה, שבוודאי תיתקל כעת בהתנגדויות לרוב אבל בעוד דור או שניים תיראה לנו מובנת כל כך.

אבן זועקת

פיוטרקובסקי כתב:הדיון על מרת בילה פלק

מול הגישה ההלכתית שהצגנו, ולפיה "אשה חכמה יכולה להורות הוראה", היו פוסקים שהתנגדו לקבל דבר הלכה מאישה. בתור מקרה מבחן ניקח את יחסם של אחרונים לחידושה ההלכתי של מרת בילה, אשת ר' יהושע ולק (פלק).[v] אחד המתנגדים הוא ר' אברהם אבלי גומבינר, בעל החיבור "מגן אברהם" (מג"א) על השולחן ערוך.

אתה קורא ומתלבט אם לבכות או לצחוק
מחלוקת הפוסקים בדיני הדלקת נרות הופכת למחלוקת על הפסיקה הנשית?! מישהו בכלל מעלה בדעתו שזה הנושא שם?
האם אין גבול לבורות??

המעיין · הודעהעל ידי **המעיין** » ג' אוקטובר 21, 2014 7:38 pm

בסופו של דבר כשקוראים את הדברים השונים שהביא סכינא חריפא שלה ושל אחרות הדומות לה, רואים שגם בלי קשר לנושא הנאמנות להלכה, היא פשוט לא מבינה את דרכי הדיון בהלכה ואפילו לא את מהות השפה ההלכתית, וזה מעורר שאלה על מידת ההבנה בהלכה של התומכים אם יש כאלה.

צופר הנעמתי

הן רק לא מבינות את דרכי הדיון בהלכה אלא שהם גם לא מעניינות אותן. מעניינות אותן מהלכים הלכתיים מבריקים ופורצי דרך. האידאולוגיה המוצהרת כאן היא מרד בממסד ההלכה והמצאת הלכה חדשה ורגישה. מדובר ברפורמה לכל דבר, אני לא מבין מה הטעם לנסות להתווכח עם זה בכלים תורניים. זה לא תורני, זה לא יודע להיות תורני ולא מנסה להיות תורני.

לא ידען · הודעהעל ידי **לא ידען** » ג' אוקטובר 21, 2014 8:51 pm

איש_ספר כתב:בקיצור, לפי התגובות שלוקטו כאן, וקולו הבודד של הרב קטן, יש לומר אחת מהשתיים, או שהרבנים האחרים מאותו המגזר (?) סבורים, שהמחברת וסייעתה אינם ראויים לתגובה תורנית כלל (כמו שסברו כאן מקצת מהחברים), או ש..?
כך או כך התמונה העולה היא עגומה בתכלית, ואם ר' ישראל אמר שרפיונו של הבחור על עמודו בליטא, מביא את הסטודנט בפאריז לאכול נו"ט, בימינו יש לומר: כשעיתון/ערוץ שבע כותב דברי הלל ושבח על קצין נופל הי"ד, חוזר בשאלה שעמד להנשא לקיבוצניקית חילונית, או על בחורה שנהרגה בסופת שלגים ומציין בלי שום הסתייגות את עובדת היותה הנווטת הראשונה בצה"ל, אז כתב העת צוהר, כותב מאמר לוותר על חומרא של הושטה מיד ליד, וגברת אחרת מטיפה לחתור לתורה נשית, ומלכה פיטרוקבסקי מוותרת על חומרא דר"ז, ומקור ראשון בכלל מציע לעשות רה אורגנזציה בכל המערכת ההלכתית, משום שהשו"ע לא לקח בחשבון את מנהג הציבור החילוני היום, שגם הוא יש לו משקל של מנהג. (מי שחושב שאני מתלוצץ, נא יבדוק אחרי...).

מעניין שרבי ישראל החל את המדרון בבחור חרדי, וכב' מתחיל בערוץ שבע. עכ"כ לא נחשבים החרדים בעיני כב' שמה שיעשו לא יזיק לאיש או שאולי גם לציבור שלנו יש חלק בעניין?!

אבן זועקת

צופר הנעמתי כתב:הן רק לא מבינות את דרכי הדיון בהלכה אלא שהם גם לא מעניינות אותן. מעניינות אותן מהלכים הלכתיים מבריקים ופורצי דרך. האידאולוגיה המוצהרת כאן היא מרד בממסד ההלכה והמצאת הלכה חדשה ורגישה. מדובר ברפורמה לכל דבר, אני לא מבין מה הטעם לנסות להתווכח עם זה בכלים תורניים. זה לא תורני, זה לא יודע להיות תורני ולא מנסה להיות תורני.

כדבריך כן הוא.
וכמה אירוני שהרפורמה הנשית מבקשת לפגוע דוקא בשני דברים שנשתבחו בהן בנות ישראל: תקנת ר"ז שאינה אלא מנהג ישר וטוב שנהגו בנות ישראל, והזכות של נשים צדקניות שבעבורן יצאנו ממצרים.
אין לנו אלא לומר להן- אילו היו שם לא היו נגאלות.

אנונימי · הודעהעל ידי **אנונימי** » ג' אוקטובר 21, 2014 10:37 pm

מלכה פיוטרקובסקי כתב:לנשים יש הסתכלות אחרת על דברים, "חשיבה נשית", וחשוב שהעולם ההלכתי יתעשר ממנה. אני שמה לב לכך בדיונים עם רבנים, כשאני רואה את הדברים אחרת מהם - כולנו תחת המטרייה של פסיקת ההלכה האורתודוקסית, אבל בכל זאת לי יש זווית ראייה שונה. לעתים כששואלים אותי שאלות הלכתיות אני מגיעה למסקנה הלכתית שונה ממה שפסקו בעבר, ואני שואלת רבנים למה לא פסקו כך, והתשובה היא פשוט "ככה לא פסקו". אבל מבחינת כללי הפסיקה עניתי נכון, ומדובר רק בשינוי חשיבה או נקודת מבט - את זה נשים יכולות לעשות.
הבעיה היא שאנחנו עוד לא שם, לחלוטין לא שם... אין עדיין מספיק נשים שמוכנות למסור את נפשן על למידה.

דומה שבמילים אלו מנסחת הרבנית תליט"א למה לפי השקפתה [לפחות] אשה איננה יכולה להיות מורה הוראה.
אם ישנה 'חשיבה נשית' ו'חשיבה גברית' והמסקנה שאשה תגיע אליה במשא ומתן הלכתי על כרחה שונה מהמשא ומתן שיגיע אליו בעל 'חשיבה גברית', הרי על כרחינו שהתורה העדיפה את החשיבה הגברית על הנשית שהרי הכל מודים שגבר בודאי יכול להיות מורה הוראה.
אבל כך דרכו של פמיניזם, בהתחלה הדמגוגיה היתה על השוויון הכלל אנושי, שהאשה שווה לגבר ומה שהוא יכול היא גם יכולה, ולבסוף הפמיניזם מתפוצץ ישנה 'חשיבה נשית' ו'חשיבה גברית', במקרים קשים יותר מדברים על 'השקפה נשית' 'מטפיזיקה נשית ו'מדע נשי' והן מתלוננות על כך שהם כבולות לדפוסי הגות שכתבו זה דורות אנשים ולא נשים.
אם כדבריהם שיש ניגוד בין חשיבת הגבר לחשיבתה של אשה הרי בודאי שהגבר איננו יכול לתת לאשה לקבוע בשבילו דפוסי חשיבה, מעתה הגענו למלחמת כוחות בה כל א' ישליט את דעתו, והחזק ינצח - הכל מודים שהוא הגבר.

סכינא חריפא

אבן זועקת כתב:אתה קורא ומתלבט אם לבכות או לצחוק
מחלוקת הפוסקים בדיני הדלקת נרות הופכת למחלוקת על הפסיקה הנשית?! מישהו בכלל מעלה בדעתו שזה הנושא שם?
האם אין גבול לבורות??

המקור שלה מן הסתם כאן http://www.responsafortoday.com/vol4/11.pdf שהרי היא עצמה כותבת

לא למדתי פורמאלית לפסוק בשום מקום; כל נושא שהיה חשוב לי - למדתי אותו היטב לעומקו. בניגוד לרבנים שטוענים שיש צורך להכיר את כל עולם ההלכה לפני שפוסקים, אני חושבת שאפשר להתמחות בנושא הלכתי מסוים; כך זה קורה בפועל בעולם ההלכתי. כבר קרה לי שרב אמר לי שבנושא מסוים הוא לא מומחה, והפנה אותי לרב אחר שמומחה בנושא.
אז אני פוסקת בתחומים מסוימים, בנושאים שבוערים בנפשי, שבהם אני גם מנסה (בינתיים בלי הצלחה) להוביל שינוי דרמטי בפסיקה. כמו למשל בנושא של תכנון המשפחה, אבל זה כבר נושא לראיון אחר..

ודברי פי חכמה חן.

עולה מן הארץ

סכינא חריפא כתב:המקור שלה מן הסתם כאן http://www.responsafortoday.com/vol4/11.pdf שהרי היא עצמה כותבת

ד"ר יעל לוין כתב:כאמור, אפשר להצביע על כך שפיוטרקובסקי עושה שימוש מובהק בתשובתו של הרב דוד גולינקין על נשים ואמירת קדיש. דבר זה בולט באופן מיוחד במה שנוגע לציטוטי קטעי מקורות זהים לאלה שגולינקין עצמו מביא, זאת באופן שכמוהו היא מצרפת אותן מילות הסבר בתוככי המקורות עצמם.

איש_ספר כתב:[גולניקין עצמו אינו קונסברטבי?]

לאור העובדה שהוא מצטט את אחד מגדולי הפוסקים הרפורמים, התשובה כנראה חיובית.

המעיין · הודעהעל ידי **המעיין** » ג' אוקטובר 21, 2014 11:26 pm

ראיתי את התשובה החשובה שהביא הרב סכינא ונכנסה בי התלבטות קשה האם לסמוך על דעת המתירים* שהרי הרב ריסקין** נמנה עמהם, או שמא עלי ללכת בעקבות האוסרים, ולא בגלל "הרב גומבינר" המובא שם שאמנם היה מחשובי הפוסקים בתקופתו אבל מי ישווה ומי ידמה לרב לאוטרבך מגדולי הפוסקים לתנועה הרפורמית שגם הוא היה בין האוסרים.
מה לעשות?

* צל"ע איך אפשר למנות את הרבנית הענקין בין המתירים? הלא אם אינו מותר הרי אי אפשר למנותה והוי כעין גיטו וידו וצ"ע.

** ראו על דעותיו בויקי

(בציבור הדתי-לאומי נחשבת השקפת עולמו של הרב ריסקין פתוחה וחדשנית. הוא מגדיר את עצמו כפמיניסט, "אך עם הגבולות של ההלכה"‏‏.‏[1] הרב ריסקין הקים את ארגון יד לאישה המסייע לעגונות ולמסורבות גט, ויזם את שילובן של נשים כטוענות רבניות בבתי הדין הרבניים.

כמה מעמדותיו של הרב ריסקין נחשבות חריגות בציבור האורתודוקסי. הוא מברך על פעילות חברי התנועה הרפורמית בנימוק שהם פועלים לקרב יהודים.‏[2] הוא הציע הצעה חדשנית בנוגע לברכת "ברוך שלא עשני אישה" שמברכים גברים בברכות השחר, ובמקביל מברכות נשים "ברוך שעשני כרצונו". לפי הצעתו יברך הגבר "ברוך שלא עשני אישה ועשני כרצונו" והאישה תברך "ברוך שעשני כרצונו ולא עשני איש". כך לדבריו יהיו הברכות שיוויוניות, ועם זאת לא ישתנה מטבע הברכה שתיקנו חז"ל."‏[3].

הרב ריסקין מנהל את המרכז להבנה ושיתוף פעולה יהודי-נוצרי באפרת, בשותפות עם הכומר האוונגליסטי ג'ון הייגי מטקסס‏[4].)

איש רגיל · הודעהעל ידי **איש רגיל** » ד' אוקטובר 22, 2014 1:00 am

בזבזתי כמה שעות מחיי על קריאת ה'פולמוס', ולא אמנע מלהעלות אי אלו תגובות על דבריה של אותה ד"לה גאה (למרות שהיא באמת לא שוה את זה). לנוחות הקוראים, אחלק את התגובות.

ראשית כל, אני לא מבין איך היא מתייחסת למקורות. בעיניה, כל פוסק הוא מקור מחד גיסא ובר פלוגתא מאידך גיסא. לא רק שהיא חולקת על המג"א ומביאה מקור לרעיונותיה מהרב אליעזר מלמד, מבקרת את רבי חייא אך מוצאת מקור באשה כהנריטה סאלד. אלא אפי' החוות יאיר משמש אצלה הן כמקור והן כבר פלוגתא בחדא מחתא. לא ברור.

וכבר נגע מישהו למעלה בנקודה זו ובהשלכה נוספת של נוהג זה (פסיקה כהו"א של המקור): "פיוטרקובסקי מביאה ציטוט בן שורה מתוך שו"ת יד יצחק לרב אברהם יצחק גליק, וזהו אותו ציטוט המצוי אצל גולינקין. "הנה, אם נלך אחר עיקר הדין, נראה לי דיותר טוב שתאמר הבת קדיש מבן הבת" (מהלכת בדרכה, עמ' 280; גולינקין, עמ' 132). חשוב להזכיר שהרב גליק פוסק אחרת באופן מעשי, על בסיס החוות יאיר ופוסקים נוספים. הוא סבור שבן הבת יכול לומר קדיש, אולם טוב תעשה הבת אם תשכיר בן תורה שילמד משניות לעילוי נשמת הנפטר. לפנינו דוגמה שבה פיוטרקובסקי התעלמה מהפסק המעשי של המחבר. תופעה עקרונית ובעייתית זו של אי-איזכור הפסיקה המעשית של הפוסק במקומות שקיים פער בין עיקרון מכיל יותר בהשוואה לפסק מחמיר יותר, בולטת במקומות נוספים במהלך הפרק של פיוטרקובסקי על נשים וקדיש".

פורום אוצר החכמה

מי מחובר