ועל מה מסתמך המקשה 'דלמא עבודה זרה'?באמונתו כתב:מסתבר שהדרש גם מסתמך על מקרא אחר, בו התורה "חמדה" נקראת, מעין גזירה שווה.
כמה וכמה!נוטר הכרמים כתב:יש כאן כמה מילי מעלייתא...
ועדנה מְשָׁלוֹ של רב מרדכי בגדר חידה.נוטר הכרמים כתב:נג, ב
נתקשו רבותינו בביאור מה שאמר רב מרדכי 'אם חוזר לאלתר דומה לכלב ששב על קיאו', ואמרו כמה דרכים בזה.
מציאה גדולה! ברם לאור זה נתייתר הק"ו.באמונתו כתב:ספרי פרשת וזאת הברכה: ישימו קטורה באפך, זו קטורת שלפני לפנים.
עושה חדשות כתב:יד,ב
מה לגבי הא דאשה נקנית בביאה.
ולכאורה, מהאי טעמא מיקדשא נמי ביציאה.אִשָּׁה לְבַעְלָהּ מְנָלָן (דִּבְהַעֲרָאָה מִקַּדְּשָׁא)? אָתְיָא קִיחָה קִיחָה.
וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר הָעֲרָיוֹת, שֶׁאִם שָׁגַג וּבָא עַל הָעֶרְוָה עַל דַּעַת שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהִיא עֶרְוָה וְהוּא בְּתוֹךְ הַתַּשְׁמִישׁ - לֹא יִפְרשׁ מִיָּד, שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָיָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ.
תירוץ בלתי מספיק.לבי במערב כתב:בשניהם יש לתרץ שהוא מסופר שכתב הגהתו על הגליון,
ובריבוי המעתיקים 'חדר' לגוף הטקסט.
דסוגיין כרבי ירמיה, דאמר בפרק שני שעירי דתנא דלא כרבי יהודה. ופשוט.באמונתו כתב:פתח עינים: לר"י הקושיא שיש להקשות הוא דאמאי אצטריך ב' ודוים, וכדפריך ספ"ק דשבועות, וה"נ הש"ס לעיל הו"ל להקשות כי האי גונא, אמאי אצטריכו שני ודוים לדעת ר"י דקי"ל כותיה. ויש לישב.
הגם שהנוסח היה לפני בעלי התוספות (והם מתאמצים להשוות אליו את הנוסח 'עמד וטרדן'), והגם שמלשון התוספות ('פירש רש"י לפי לשון ראשון') משמע שגם לפני רש"י היה הנוסח הזה.באמונתו כתב:נוסח 'עמד ושתלן', המופיע לפנינו בחגיגה, הינו מוטל בספק גדול.
דומה כי רבי שמעון החסיד היה כמה דורות לפני רבי יוחנן.באמונתו כתב:לשונם שם יסודו בדרש אצלנו.
בכל מה שיש בגורלות מצוה שיהיו שוין, אם לקיחה לקיחה, אם עשׂיה עשׂיה.באמונתו כתב:אף בעצמים ישנם דמים ולקיחה.
ילמד סתום מן המפורש, ששני הגורלות יהיו שוין בכל הדרכים ההולמים עצמים.באמונתו כתב:בגורלות א"צ לכל אותם "תנאי שוויון" הנוהגים בשעירים.
הענין הוא שיהיו השעירים וגורלותיהם בבחינת 'שנים שהם אחד' (אידנטיי"ם בלע"ז), ולפיכך, מצוה שיהיו שני השעירים ושני הגורלות זהים זהות מוחלטת.באמונתו כתב:היעלה על הדעת ששני הגורלות "מצותן שיהיו שניהן שוין במראה, ובקומה, ובדמים, ובלקיחתן כאחד"?!
תא שמע! אתמר כאן 'שוין', ואתמר בשעירים 'שוין', ותנן: שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה (שְׁנֵיהֶם לְבָנִים אוֹ שְׁחֹרִים); ורואה אני שהדברים קל וחומר שיהיו שניהם קרוצים מחומר אחד.באמונתו כתב:האם יכול לעשות גורל אחד של זית וגורל אחד של אגוז?
מתנא דבי אליהו: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דַּעְתּוֹ, וְרָחֵק מִדְּבַר אֱמֶת, וְיַשְׁכֵּם וְיֹאמַר.דודי צח כתב:וממי נתקבלה המסורה שלא לומר "אכן טעיתי"??
תימה גדול הוא לומר כן, דמה נשתנת ברכה זו דנקט תנא מכל שאר הברכות שמברכים הכהנים בעבודות הזבח? ותו, דלא מצאנו הקטרה שנקראת הקרבה.דודי צח כתב:הכוונה על הכהן המקריב את האיברים על ראש המזבח.
בבית מדרשנו נטו מקצת חכמים לומר דטעמא דרבנו חננאל באמרו 'כלומר, שכינה עמהם' הוא מקרא ד'אלקים נצב בעדת אל'; אמנם לכלל הכרעה לא הגענו, משום דהלשון 'כלומר' מורה קצת דמשמעו אינו כפשוטו.באמונתו כתב:במידה והכוונה לסנהדרין, הנה ודאי א"ש שייכות שכינה לכאן, לפי שהלא א-לוהים ניצב בעדת א-ל כתיב.
להעיר, פשוטו של תואר 'זקן ויושב בישיבה' בכל מקום הוא 'חבר הסנהדרין'.באמונתו כתב:כח ע"ב: אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה.
האי פתגם דברי חידות, לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה.באמונתו כתב:ספר החיים: וכדי שלא לערב קדושת יו"ט בקדושת שבת, עשו רבותינו ז"ל היכר על ידי הערוב, לומר שעירוב הקדושות באופן זה הוא דבר נכון.