הודעהעל ידי שובי נפשי » א' ספטמבר 04, 2016 12:13 am
כתבתי בזה מזמן אולי זה יערב לפניך.
ב. ספיקו של בין השמשות, ספק במציאות או ספק בדין?
ויש לדון בזה האם זה ספק במציאות או ספק בדין. ונראה שזה תלוי במחלוקת הגאונים ורש"י בענין כמה ספיקות יש בבין השמשות. דהנה מצאתי בתשובת רב שרירא ורב האי גאונים (הבאנו כל דבריהם לקמן בסוף הספר) שכתבו וז"ל: יש בו מן היום ויש בו הלילה, וכיון שאין ידוע איזהו עונה ממנו הוא מן היום, ואיזו עונה היא מן הלילה, נמצא ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה. ע"כ. הרי שכתבו בהדיא שאין אלא שתי ספיקות בבין השמשות. אולם רש"י (שבת לד, ב) פירש שיש ג' ספיקות בבין השמשות, א. ספק מן היום ומן הלילה. ב. ספק מן היום. ג. ספק מן הלילה.
ונראה שמחלוקתם תלויה בגירסת הגמרא, שלדעת רש"י הגירסה בגמרא הוא "בין השמשות ספק מן היום ספק מן הלילה, ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה". נמצא שיש שלש ספיקות בבין השמשות. אולם להגאונים הגירסא הוא "בין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום וכו'". ור"ל שיש בו בודאי מן היום ומן הלילה, ואין בזה ספק, והספק הוא רק שמא כולו מן היום או כולו מן הלילה. [ועיין לקמן כלל ז סימן ג מה שכתבנו בזה].
והנה הגאונים כתבו להדיא שהספק של בין השמשות הוא ספק במציאות, וביאור דבריהם שאנחנו יודעים מתי הוא יום ודאי, ומתי הוא לילה ודאי, אבל אין אנו בקיאים מתי הוא סוף היום בדיוק, ומתי הוא תחילת הלילה, אבל זמן זה בודאי יש בו יום ודאי ולילה ודאי, דהיינו מסוף היום ומתחלת הלילה, רק שאין בנו האפשרות להבחין לדעת בדיוק זמנים אלו, ולכן מספק אנחנו מחשיבים את כל הזמן הזה לספק יום ספק לילה.
וצריך להבין לדעת רש"י איך יש ספק שמא יש בו מן היום ומן הלילה, ושמא אין בו משניהם, הרי זה פשוט שודאי יש בו מן היום ומן הלילה, שהרי יודעים בבירור מתי הוא בודאי יום ומתי הוא בודאי לילה, אלא שאין אנו בקיאין בסוף היום ובתחילת הלילה בדיוק, אבל ודאי יש בו מן היום ומן הלילה, וכמו שבאמת כתבו הגאונים ז"ל כנ"ל, ואיך פירש רש"י שיש ספק גם בזה.
ונראה שלדעת רש"י ספק בין השמשות אינו ספק במציאות, כיון שבמציאות אנו יודעים בודאי שיש בזמן זה מן היום ומן הלילה, אלא לדעתו זהו ספק בדין. וביאור הספק הוא, דהנה ההגדרה של יום ולילה מבואר בקרא (בראשית א, ה): "ויקרא אלהים לאור יום, ולחשך קרא לילה". נמצאנו למדים שכל זמן שיש אור בעולם נקרא יום, וכל זמן שיש חושך בעולם נקרא לילה.
והנה אם אחרי האור של היום מיד היה בא החושך הגמור, ואחרי חושך הלילה מיד היה נהיה אור גמור, דהיינו שמיד אחרי שנסתרה השמש מעינינו ועד שלא זרחה השמש היה חושך גמור בעולם, היינו יודעים בודאות מהו יום ומהו לילה, שכל עוד שהשמש מאירה בעולם הוא יום, וכששקעה החמה ונסתרה מעינינו ונהיה חושך בעולם הוי לילה, ולא היה לנו שום צד של ספק בזה. אולם עתה שאין האור מסתלק בסוף היום כולו בבת אחת, אלא מסתלק מעט מעט, וכן בסוף הלילה אין האור בא מיד בבת אחת, אלא מעט מעט, - [וזה עשה ה' לטוב לנו, כי אור רב הבא לפתע בטבעה להזיק לעין עד לעורון ב"מ, וזהו שאנו אומרים בתפילה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים"], - יש להסתפק מתי הוא לילה ומתי הוא יום, האם כל עוד שיש אור בעולם נקרא יום אפילו שיש גם חושך, או שכשיש חושך בעולם חשיב לילה אף שיש עמו גם אור. והספק בזה הוא מפני שבפסוק כתוב רק שכשיש אור נקרא יום, וכשיש חושך נקרא לילה, אבל לא מבואר בפסוק איך להתייחס לזמן זה שיש בו גם אור וגם חושך, האם חשיב יום או לילה.
ובאמת שחז"ל תפסו לעיקר שהולכים אחרי האור, שאם יש אור בעולם חשיב יום אע"פ שיש עמו גם חושך, ולמדו זאת מהכתוב בנחמיה (ד, טו): "ואנחנו עושים במלאכה, וחצים מחזיקים ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ושם (פסוק טז): "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה". משמע שהיום מתחיל מעלות השחר, ומסתיים בצאת הכוכבים. ואע"ג דבעלות השחר יש גם חושך בעולם, וכן אחר שקיעת החמה עד צאת הכוכבים, מכל מקום כיון שיש עדיין אור חשיב יום. כן הוא בגמרא ברכות (ב, ב), ובפסחים (ב, א), ובמגילה (כ, ב). ע"ש.
ובהסבר הדברים מדוע תפסו חז"ל את האור לעיקר, אפשר לומר שהוא משום שהחושך הוא העדר האור, ואף אם נאמר שהחושך הוא בריאה ולא העדר, מכל מקום אי אפשר לבריאה זו להמצא בלתי העדר האור, ואם כן נמצא שהאור הוא המחסיר מהחושך ולא החושך מהאור, וזה בעצם מה שהיה בבריאת העולם, שמתחילה היה חושך כדכתיב "וחושך על פני תהום", ובשביל לבטל את החושך ברא ה' את האור, נמצא שהאור נברא כדי להסיר את החושך. וכיון שכן נמצא שהעיקר זהו האור, ולכן כשמתחיל להיות אפילו מעט אור בעולם ונדחה מעט מן החושך, כבר זה נקרא שיש אור בעולם ולזה קרא ה' יום, כדכתיב "ויקרא אלוהים לאור יום", ומה שיש עדיין חושך זה לא מחסיר מהאור, אלא אדרבה כיון שאין אור מספיק לכן יש עדיין חושך, וכיון שה' ברא את האור שיבוא בדרך זו, דהיינו שיבוא מעט מעט, ולזה הוא קרא יום, לכן מתחשבים רק באור, שבזמן שיש אור בעולם אפילו מעט - חשיב יום, ובזמן שאין אור בעולם כלל וממילא יש חושך גמור חשיב לילה.
אלא שלפי זה צריך עיון במה שהבאנו שיש גם זמן הנקרא "בין השמשות", שהרי נתבאר שכל עוד יש אור בעולם חשיב יום, וכשנסתלק האור לגמרי ונהיה חושך חשיב לילה, ואם כן מהו הספק שנסתפקו חכמים מתי הוא לילה, ובפרט שכן מצינו לענין התחלת היום שלא נסתפקו בו חז"ל, אלא אמרו שבעלות השחר שאז מתחיל השמש להתנוצץ חשיב יום, ואילו בסוף היום נסתפקו חז"ל ואמרו שיש זמן שהוא ספק יום ספק לילה. ועוד צריך ביאור למה בתחילת היום לא הביאו חכמים סימן לידע מתי הוא יום, ואילו בסוף היום יש סימן של "צאת הכוכבים" וכדכתיב בקרא דנחמיה הנ"ל, שכמו שבתחילת היום אנחנו מסתכלים על האור כשמתחיל להתנוצץ ואז אנו יודעים שהוא יום, כך גם לגבי הלילה כשנסתלק האור לגמרי נדע שמכאן ואילך הוא לילה.
והנה לדעת הגאונים הנ"ל מובן מדוע יש ספק של בין השמשות, כיון שאין אנו בקיאים במעבר שהוא סיום היום ותחילת הלילה. ולפי זה יש לומר שבאמת גם בתחילת היום ישנו לספק זה, אלא שאין אנו מרגישים במעבר מלילה ליום, שרק לאחר שהתחיל האור להתנוצץ בודאות אנו מרגישים בו, ולכן לגבי תחילת היום אין את הספק של המעבר מלילה ליום. ומה שצריך לסימן של צאת הכוכבים היינו משום שאין העולם בקיאים מתי הוא סיום האור.
ולדעת רש"י יש לומר שאין הספק של בין השמשות - ספק ידיעה אם זמן יום או לילה, אלא ספק מהותי, שאין אנו יודעים מה דינו של המעבר מיום ללילה - ליום או ללילה, משום שבמציאות הוא לא יום ולא לילה, אלא מעבר ביניהם, לכן מחשיבים לזמן זה ספק יום ספק לילה, או שמא יש בו משניהם. ובאמת אף בעלות השחר ישנו לספק זה אלא שאין אנו מרגישים בו. ומה שיש סימן של כוכבים משום שאין העולם בקיאים מתי הוא אותו מעבר וכנ"ל.
וזהו הביאור בגמרא (שבת לה, ב): אמר רב יהודה אמר שמואל, כוכב אחד יום שנים בין השמשות, שלשה לילה - שזה פשוט שכל עוד שלא נראה אפילו כוכב אחד הוי יום, שמחמת שיש אור בעולם אין אנו רואים אפילו כוכב אחד, והחידוש הוא שאפילו אם נראה כוכב אחד קים להו לרבותינו שזהו עדיין אור ואינו ראיה להמצאות החושך, אבל אם נראו שני כוכבים הוי בין השמשות, כי הם נראים בזמן המעבר שזמן זה הוא ספק יום ספק לילה.