אוצר החכמה כתב:אין לי מושג איך הגעת למסקנה כזאת מדברי.
ראשית אשאל אותך לפי הבנתך, מאיפה הרמב"ם חידש מליבו רעיון כזה שיש שני סוגים של דרשות הלכתיות בלי שום ראייה לזה. שלא לדבר על המהפכה הגדולה שהיתה לדעתו בין למשל תקופת שמעון הצדיק לבין ר' עקיבא שכל דרכי ההתנהגות השתנו כי נדרשו דרשות חדשות ונפסקו פסקים חדשים ואיש לא דיבר על זה ואיש לא ראה זאת.
שאלה שלישית כשהרמב"ם הדגים את מה שלמד משה בסוכה הוא פשוט אסף את כל הלכות סוכה בלי שום הבחנה בין הלכות הנלמדות מדרשות להלכה למשה מסיני האם לא ידע שם מה שעתיד לומר אח"כ.
אבל התשובה היא פשוטה. כל ההסתכלות שלך כאן לא נכונה. משה רבינו לא העלים שום דבר ולא הסתיר כלום. משה רבינו קיבל את התורה בפירושיה כמו שמתאר הרמב"ם. יש רק שני סוגים של דאורייתא דברים הכתובים בתורה וזה הן דברים המפורשים והן דברים הנלמדים מהדרשות. וסוג השני הוא הלכה למשה מסיני. ביחס להלכה למשה מסיני כמו שכתבתי הדרך היחידה להעביר את זה לדורות היא מסירה איש מפי איש וכך עשה משה. לכן בזה לא תיתכן מחלוקת כי כדי להניח מחלוקת אנחנו צריכים להניח טעות בהעברה וזה לא סביר.
פירושי התורה, פשטי התורה ודרשותיה הקב"ה לימד אותו אותם כרב שמלמד לתלמידו כמו שכותב הרמב"ם וכמו שמתארים חז"ל. כיוון שאלו דברים שיש בהם כללים איך ללמוד אותם מן הכתובים, אין הדרך להעברה לדורת ע"י מסירה דווקא אלא די בזה שמשה מלמד את השיטה היינו דרכי הלימוד וכל אחד יכול להשיג אותם בעצמו.
ברור שמשה לא לימד רק את השיטה כי כמו ר' יוחנן או ר' מאיר או כל רב בכל הדורות הוא מלמד ע"י הדגמה ולימוד הפרטים וכך לומדים את השיטה ואת הפרטים, מעבר לזה שהיה צריך לתת תשובות מעשיות איך לנהוג, אבל וזה העיקר מה שחייב לעבור לדורות הוא דרכי הלימוד והיכולת להסיק דינים מהם וממילא כלשון הרמב"ם כל חכם בכל הדורות מוציא את ההלכות לפי הדרשות, כמו שהיום כל אחד מוציא דינים ומסקנות מהגמרא.
יש בעייה בעניין הזה, שכל אחד יודע שאי אפשר להעביר שום תורה או דרכי פעולה רק מן הכתב. כמו שאי אפשר ללמוד הלכות טריפות ושחיטה באופן מעשי רק מן הגמרא. ומבחינה מעשית חייבת להיות מסורת על דברים מסויימים.
וכאן הגיע הרמב"ם בהבחנותיו, דהיינו הוא לא המציא עיקרון הלכתי אלא תיאר את המצב כמו שקרה בפועל.
היו תחומים שבהם בפועל עברה המסורת כמו זיהוי האתרוג (קשה לדעת בדיוק לאיזה פרי הכוונה מתוך לימודים ודרשות) ולכן כמו בכל מקום לדעת הרמב"ם בו בפועל עיקר ההעברה היתה על ידי המסורת אין מחלוקת בעניין,
ויותר מזה הרמב"ם הדגיש שאפילו בדבר שיכול להיות שניתן להוציאו מסברא אם בפועל נשארה עליו מסורת מקבלים את דבריו. ממילא בדברים אלו כל המחלוקות הן בדרשות מהיכן הם. וזה החלק הראשון של הרמב"ם. השני הוא הלכה למשה מסיני.
והשלישי הוא רוב דיני התורה. שכיוון שאפשר להסיקם מן הכתובים לא היתה סיבה להעבירם לארך הדורות. כך שיתכן שיהושע שמע הסבר מסויים מפי משה אבל לא העבירו לתלמידיו כי זה מובן מן העניין. כמו שקורה היום שמישהו לומד אצל רב ומה שמנסים להנחיל הוא בעיקר את שיטת הלימוד ודרכי הסברא הישרות ולא מעביר רב לתלמיד כל פירוש ששמע מרבו. וממילא כשהיה ויכוח במשך הדורות בין החכמים הויכוח היה ויכוח עיוני ולא שזה אמר מסורתי כזאת וזה אמר מסורתי כזאת. ושוב הכל כמו שאנחנו מכירים היום ביחס לגמרא.
כל מה שכתבתי כתוב בצורה פשוטה וברורה בדברי הרמב"ם שם, וכל מה שהרמב"ם בא לאפוקי הוא שלא כהחושבים שכל הויכוחים בין תלמידי הלל ושמאי היו שכל אחד טען שיש לו מסורת איש מפי איש ורק הויכוח הוא מי התבלבל.
ולפי זה הרמב"ם לא חידש שום דין חדש ולא צייר מציאות חדשה ולכן לא היה צריך להביא לזה שום ראייה אלא כתב דברים פשוטים ברורים ומסתברים.
וכמובן שההלכה לא התפתחה ולא השתנתה כשם שלא התפתחה ולא השתנתה מזמן חז"ל לימינו.
הרמב"ם אומר על הסוג הראשון שהם פירושים שקיבל אותם משה מסיני. וא"כ ההבדל בין הפירושים האלה לכל שאר הדרשות, שאת אלה קיבל משה מסיני, ואותם העביר במסורת הלאה, ואילו את שאר הדרשות לא קיבל מסיני אלא למד מעצמו, וכמו שמבואר בהקדמה לסה"מ שרק את העיקרים קיבל מסיני ואת הפרטים למד מעצמו. הפירושים המקובלים למשה מסיני יוצאים מן הכלל הזה, ועליהם נאמר שקיבל משה מסיני כללות ופרטות, ובהם העובדה שאפשר ללמוד אותם מן הפסוק היא רק כדי "להראות את חכמת הכתוב", שהרי נמסרו בלא"ה מסיני.
