איתא בירו' בטיטי אישתתיק באופנים (דיוצר) וא"ל ר' אבון כיון דעני קדושה כתחילת הברכה דמי.
באול"צ (א, יג) כתב שאין לדמות יוצר לחזרת הש"ץ, והראיה לכך מהרמב"ם (תפילה י', יג) שכתב שגם ש"ץ שטעה חוזר לראש. ואין לומר שהרמב"ם חולק על הירו', אבל אם נסבור כהירו', יש לדמות יוצר לחזרה, זה אינו, שהרי הב"י (סי' נד) תמה: איני יודע למה הרמב"ם השמיטו להירושלמי דיוצר, ואם איתא שפסק הרמב"ם דלעיל (הל' תפילה) סותר את הירו', היה לו להקשות למה לא ס"ל לרמב"ם כהירו', ומזה שהקשה למה השמיטו, משמע שהרמב"ם יכל לסבור כהירו' (על אף שפסק שש"ץ חוזר לראש), ורק קשה למה השמיטו. עכ"ד האול"צ.
וביב"א (ז, נא, י) כתב, נוראות נפלאתי על דבריו, שנראה שלא ראה המשך דברי הב"י שכתב מיד אח"כ, ומצאתי להרשב"א שכתב דההיא דהירושלמי לא משגחינן בה אי אתי דלא כגמרין, וא"כ אפשר שזה טעמו של הרמב"ם דס"ל דאם איתא דהוה ס"ל לתלמודא הכי, לא היה שתיק מיניה. ע"כ.
אולם בודאי שהאול"צ לא קטיל קני באגמא להביא ראיה מקושיית הב"י, בעוד שהתירוץ סותרו, ומאוד עמקו מחשבותיו (וכששאלוהו זאת, שתירוץ הב"י סותרו, לא הסכים לענות, רק אמר להשואל, תביא את הב"י ותלמד אותו לידי כמה פעמים עד שתבין לבד).
אלא כוונתו להוכיח מקושיית הב"י שדין יוצר ודין החזרה אינם קשורים זה בזה, שאל"כ היה להב"י להקשות למה הרמב"ם פסק נגד הירושלמי מזה שפסק שש"ץ חוזר לראש, ומזה שלא הקשה כך, מוכח דהבין הב"י בקושייתו שאין שום קשר בין שני דינים אלו. שאף שפסק הרמב"ם שש"ץ חוזר לראש, יכל גם לפסוק כהירו' בדין יוצר שאינו חוזר לראש. ותירץ הב"י שאפשר שהרמב"ם ס"ל דתלמודא דידן חולק על הירושלמי, דהיינו שביוצר אור סבירא ליה לתלמודא דידן שיחזור לראש. ולעולם עדיין אין שני דינים אלו קשורים זב"ז.