ברזילי כתב:אחר ההתנצלות וכו' ועד שיבואו המומחים,
יש כאן (לפחות) שתי שאלות נפרדות - האחת, איך לפרש דברי השטר - האם משמעות השטר (ו\או כוונת המקנים) הייתה שנכסי ראובן יעברו לשמעון ומייד אח"כ ללוי, או שיישארו אצל שמעון. השאלה השניה, בהנחה שהמשעות היא כצד הראשון, האם יש כאן חסרון של לבל"ע כשזוכה בנכס בבת אחת עם הקנאתו לאחר.
לשאלה השניה (המקורות מפתחי חושן),
במל"מ זכיה יא,יא כתב שאם כתב שטר על דבר שלא בא לרשותו ונתן אותו לזוכה אחר שבא לרשותו, מהני. ואם כן, אם נסכים שכוונת המעורבים בעסקה ומשמעות השטר הם שקודם יזכה שמעון ואח"כ יזכה לוי בכל, יש לומר שעמוס זוכה בשטר קודם עבור שמעון, ורק אח"כ עבור לוי, ובזה אין חסרון של דשלבל"ע אף אם השטר נכתב קודם.
אמנם, רעק"א מסתפק אם יש חסרון של לבל"ע כשגמירות הדעת היתה קודם שבא לעולם, ואמר לו לך חזק וקני, אבל הקנין עצמו היה אחר שבא לעולם. ובחזו"א חו"מ ט החליט כדבר ברור שלא מועיל. ולפי זה יש הבדל בין נידו"ד בו ברגע גמירות הדעת, עובר למסירת השטר, עדיין לא זכה המקנה בנכסים והם לא באו לעולם, לבין דינו של המל"מ. ולדברי החזו"א נראה שלא מועילה העובדה ששמעון זוכה בנכסים בבת אחת עם ההקנאה, לפי שגמירות הדעת וההסכמה לקנין היו בעוד שהנכס לא בא לעולם.
מאידך, גם אם נניח שמסירת השטר היתה לפני זכיית שמעון בנכסי ראובן, כתב הרמ"א רט,ד שאם הקונה מחזיק בשטר הרי הוא כמי שתפס, וקנה גם בדשלבל"ע. ולדעת הט"ז והקצוה"ח (דלא כסמ"ע), זה גם באופן שנתינת השטר היתה בזמן שעדיין לא בא הדבר לעולם. ואם כן, שוב יש לומר שאחר שעמוס מחזיק בשטר עבור לוי, אין כאן חסרון כנ"ל, גם אם מעשה המסירה וגמירות הדעת היו לפני זכיית שמעון (אמנם, כאן עמוס גם זוכה עבור שמעון, אבל נראה במבט ראשון שזה לא צריך להפריע).
לגבי השאלה הראשונה שלך: בעקבותיה, ולמען הסר ספק, ערכתי שוב את נוסח שאלתי המקורית - באופן שמבהיר (ראה שם סעיף 3) - שכוונת השטר היא, שראובן נותן את כל שדותיו הנוכחיים לשמעון, ו"בו ברגע" נותן שמעון את כל שדותיו הנוכחיים ללוי.
לגבי המקורות שהבאת מהמל"מ, רעק"א וחזו"א, וכן מהרמ"א (לפי ביאורו ע"י ט"ז וקצה"ח, ודלא כביאורו ע"י הסמ"ע ונתה"מ וערוה"ש):
לגבי דברי הרמ"א (לפי ביאורו ע"י ט"ז וקצה"ח, ודלא כביאורו ע"י סמ"ע ונתה"מ וערוה"ש): לכאורה אין צורך לדברי רמ"א, דאף בלעדיהם, סו"ס כשעמוס מחזיק בשטר לפחות שני רגעים, אז ברגע הראשון עמוס יתכוון לזכות בשדותיו של ראובן - לטובת המוטב הראשון של השטר - שמעון, וברגע השני יתכוון עמוס לזכות בשדותיו של שמעון - לטובת המוטב השני של השטר - לוי. וזה מועיל אף בלא דברי הרמ"א. לכן, למען הסר ספק, הבהרתי כעת בנוסח שאלתי המקורית, שעמוס מחזיק בשטר רגע אחד ולא יותר (אמנם קיימת שאלה נפרדת: היכי תמצי שיוכל להחזיק רגע אחד בלבד - והא כל רגע נחלק לכמה רגעים עד אין מספר, אך עכ"פ הבה נניח שהדבר יתכן).
ממילא דברי רמ"א לא יועילו להכריע את שאלתי, וזאת משלוש סיבות:
ראשית, דילמא רמ"א ס"ל, דכי היכי דהמקבל (לוי) לא יוכל לזכות בשדות אם הם באו לרשות הנותן (שמעון) רק *אחרי* הרגע האחרון שבו המקבל (לוי) עדין החזיק בשטר - ה"נ המקבל (לוי) לא יוכל לזכות בשדות אם הם באו לרשות הנותן (שמעון) *בדיוק ברגע* האחרון שבו המקבל (לוי) עדין החזיק בשטר - אלא המקבל (לוי) יוכל לזכות בשדות רק אם הם כבר באו לרשות הנותן (שמעון) עוד *לפני* הרגע האחרון שבו המקבל (לוי) עדין החזיק בשטר, בעוד שבנדון דידן - אם המקבל (לוי) יוכל בכלל לזכות בשטר - אז זה יוכל להיות "רק ברגע" שבו השדות באים לרשות הנותן (שמעון). תדע, דהא בלא דברי רמ"א, יהיה אותו הספק: דילמא בהא דקי"ל דאין אדם מקנה דלשבל"ע, כי היכי דאינו מקנה את נכסיו שבאו לו רק *אחרי* רגע ההקנאה - ה"נ אינו מקנה את הנכסים הבאים לו *בדיוק ברגע* ההקנאה - אלא יכול להקנות רק את הנכסים שהיו לו *לפני* רגע ההקנאה.
שנית, רמ"א מיירי בגוונא שהנותן מקנה את שדותיו העתידיים, בעוד שבנדון דידן לא הוזכרו בנוסח השטר שדותיו העתידיים.
שלישית, דילמא יש לפרש את רמ"א כפירוש סמ"ע ונתה"מ וערוה"ש (ודלא כט"ז וקצה"ח).
דברי המל"מ - דס"ל דשדותיו של ראובן עוברים ללוי - אינם נוגעים לכאן, דאיהו מיירי בגוונא - דהמקבל (לוי) זוכה בשטר - רק "אחרי" שהנכסים כבר באו לרשות הנותן (שמעון), בעוד שבנדון דידן - אם המקבל (לוי) יוכל בכלל לזכות בשטר - אז זה יוכל להיות "רק ברגע" שבו הנכסים באים לרשות הנותן (שמעון).
לגבי ספקו של רעק"א ופשיטותו של חזו"א: נינהו מיירי בגוונא דהנותן גומר להגיד "לך חזק וקני" - לפני מסירת השטר, היינו בגוונא דגמירות הדעת נגמרה עוד לפני מסירת השטר, משא"כ בנדון דידן, אני שואל בגוונא דשמעון מגלה דעתו והסכמתו לקניין - גם תוך כדי שעמוס זוכה בשטר (לטובת שני המוטבים של השטר). אמנם אפשר דנמי בכה"ג יסבור החזו"א דלא מהני, דדילמא ס"ל דהשטר חל רק על אותם הנכסים שלגביהם היתה גמירות דעת עוד לפני מסירת השטר, ומיהו אין זה מוכרע מדברי החזו"א, ובוודאי שאינו מוכרע מדברי רעק"א, ואם כן הבה נניח דרעק"א וחזו"א מודו בגוונא דהנותן מגלה דעתו והסכמתו תוך כדי מסירת השטר.