מעלת שבט יששכר

[זבול]

מכיון שלא ראיתי מהלך כזו מתברדים בבי מדרשא אמרתי אפתח במעלת בני ישראל מזוויותיהן המיוחדין לכאו"א, וד"ת כפוטש יפוצץ סלע, ומבואר במדרשים כי מעלת בני יששכר היתה בזה שידעו ללמוד ולאמן ידיהם למלאכה גם יחד!

ובזה החלי:

יששכר אוהב לעבוד, אולם רק במידה ובאופן שיש ערך לעבודה בעם ישראל... יששכר מייצג את הגרעין העיקרי של עם ישראל, א החקלאי היהודי. אין הוא עובד כדי לעבוד ללא הרף לצבור הון... הוא יודע כי המנוחה הנקנית לו בעבודתו העצמית, היא היא רכושו הגדול, היא היא חלקו מכל עמלו; שכן המנוחה זוקפת את קומתו של אדם – ובה ימצא האדם את עצמו. משום כך יניח ליהודה את שרביט המושלים, ולזבולון את דגל הסוחרים. לבו לא יימשך אחרי תפארת מלחמה, ולא אחרי רווח המסחר. הוא מכיר כיבושים אחרים ואוצרות אחרים, הנקנים ונשמרים רק בשעות המנוחה. לפיכך זכה דוקא שבט זה לשמור על אוצרות הרוח של האומה.
רבי שמשון רפאל הירש, מתוך פירושו לבראשית, מ"ט י"ד


"ואספת דגנך"... משום מצות ישוב ארץ-ישראל... ולא לבד עבודת הקרקע, אלא לימוד כל האומנויות משום ישוב וכבוד ארץ-ישראל. שלא יאמרו: לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכדומה ויביאום מארצות רחוקים.
רבי משה סופר, תורת משה, פרשת שופטים, ד"ה: "מי האיש"

[אוצר החכמה]

למה להבנתך דברי החתם סופר האלה מתייחסים דווקא לשבט יששכר?

[זנב לשועלים]

ומבואר במדרשים כי מעלת בני יששכר היתה בזה שידעו ללמוד ולאמן ידיהם למלאכה גם יחד!

איזה מדרשים?

[זבול]

יששכר חמור גרם - לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו יהיה כחמור בעל איברים (ראה תרגום אונקלוס: "יששכר עתיר בנכסין, אחסנתיה בין תחומיא". יששכר מסמל את עובד האדמה העשיר בארץ ישראל) חזק מצוי בין המשפתים - תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה. כדכתיב: " אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" - לחרוש ולזרוע. וכן אמר משה: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך".

רובץ בין המשפתים (ראה פירוש רש"י שמבאר בדיוק ההפך: "רובץ בין המשפתים - כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח
רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא". הארץ מבורכת ומוציאה פירות [המשך רש"י שם, נחלת יששכר
הפוריה כפי שנראה] ויששכר הוא לא רק חקלאי מוצלח אלא גם סוחר הטורח למכור סחורתו בין העיירות)

וירא מנוחה כי - יששכר מנוחת האדמה כי טוב יותר מלצאת למרחקים ואת הארץ כי נעמה ומצלחת, כדכתיב:
אל המנוחה ואל הנחלה. "ויט שכמו לסבול" - עול של מלכי ישראל. "ויהי למס עובד" - לתת למלכים עישור
תבואותיו כדכתיב: ואת שדותיכם יעשור. זהו עיקר הפשט. ובשורת עושר הוא לשבט יששכר. (רשב"ם מזכיר לנו את הפסוק השני של ברכת יששכר : "וַיַרְב א מְב נֺחָ ה כִ י טֹוב וְבאֶ ת הָ ָארֶץ כִ י נָעֵמָ ה וַיֵט ִ כְב מֹו לִ סְב בֹל וַיְבהִ י לְב מַ ס עֹבֵד".
ראה גם אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - פרשת ויחי פרק מט: "ויששכר דומה לחמור גרם שהוא תקיף ובעל עצמות לסבול עבודת המלך ועולו". בשורה תחתונה, מתואר כאן שבט עובד אדמה מוצלח ועשיר , אשר נטוע בנחלתו ומנוחתו, גם אם פירושה להעלות מס לאדוני הארץ – ישראל או גויים)
(רשב"ם)

עוד מעלה יתירה בשבט יששכר! כבשו את כל חלקי הארץ שהיו שייכים להם על פי הגורל:
למס עובד" - רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן. רבי אלעזר אומר: כל השבטים הניחו יתירות ושבטו של יששכר לא הניח יתירות. רבי שמואל בר נחמן אמר: אף שבטו של יששכר הניח יתירות, אלא שהיו בעלי מסים, א"ר אסי: אם מעלה מסין היו, כמו שנשתעבדו. בספר שופטים פרק א מנויים כל השבטים שלא הורישו את כל נחלתם , חלקם אף השתעבדו ליושבי הארץ . ושם נזכרים: מנשה, נפתלי, אשר ושבטים נוספים ושבט יששכר לא נזכר! משמע, אומר ר' אלעזר, שהוא הוריש את נחלתו במלואה.
(מדרש)
[url=http://www.mayim.org.il/24_Vayehi/pdf/Vayehi_69.pdf]מקור
[/url]

[זבול]

יששכר בברכת יעקב:
בראשית מ"ט י"ד: "יששכר כמור גרם רובץ בין המשפתים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד".
רש"י ד"ה יששכר חמור גרם: "חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כוחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".
ד"ה רובץ בין המשפתים: "כוחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח, רובץ בין התחומין בתחומי העירות שמוליך שם פרקמטיא".
ד"ה וירא מנוחה כי טוב: "ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פרות".
ד"ה ויט שכמו לסבול: "עול תורה".
ד"ה ויהי: "לכל אחיו ישראל".
ד"ה למס עובד: "לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורין שנאמר (דה"א י"ב): ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים. מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם".
ד"ה ויט שכמו: "השפיל שכמו כמו ויט שמים, הטו אזניכם. ואונקלוס תרגם בפנים אחרים: ויט שכמו לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הספר ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד".

אנו רואים שיששכר נחשב כ"חמור גרם", חמור בעל עצמות, סובל עול תורה.

רואים כאן שיש להם ב' מעלות הן לומדים והן עובדים!

[זבול]

בני זבולון ויששכר

אם כן למדנו שכך מנהג העולם, וכך הדרכת חכמים שיהיה אדם מתפרנס מיגיעו ונהנה ממעשי ידיו, וכל בעל בישראל בשעת מעמד החופה מתחייב בכתובה לפרנס את אשתו שכך הוא אומר: "ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי, כהלכות גוברין יהודאין, דפלחין ומוקירין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא". (ואני אעבוד ואכבד ואזין ואפרנס ואכלכל ואכסה אותך, כמנהג גברים יהודיים, שעובדים ומכבדים וזנים ומפרנסים ומכלכלים ומכסים את נשיהם באמת).

אלא שקצת קשה שהרי מצאנו אצל שני שבטים בישראל שהיה האחד עובד והשני מפרנסו, שבני שבט זבולון שהיו עוסקים במסחר, ומפרנסים תלמידי חכמים משבט יששכר, ואמרו עליהם חז"ל: "לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ", ועל זבולון נאמר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר"[9]. אם כן ישנו אידיאל ללמוד ללא עמל (לפחות אצל שבט יששכר). תשובה, לא נכון, גם שבט יששכר היו עובדים ועמלים - מגדלים פירותיהם, ושבט זבולון היו המשווקים בלבד. וכך מובא במדרש[10] "פירותיו של יששכר גסים היו והיה שבטו של יששכר נוטל מהם ומפרשׂ בים..." ופירשו חכמים "שהיו עושים לסחורה בביתם ושולחים בים על ידי זבולון" וכן מובא במדרש "יששכר מביא בחמור וזבולון באוניות" ופירשו חכמים[11] "יששכר היה מוליך בחמורים עד לגבול זבולון", כלומר שבט יששכר היה נוטע, ומגדל, ומלקט את פירותיו, ואילו שבט זבולון היה סוחר בפירות אלו ומתוך כך היה פנאי לשבט יששכר לעסוק בתורה. ויותר מפורש במדרש[12] "יששכר כונס, וזבולון מביא באוניות ומוכר ומביא לו כל צרכו" וכך באמת פירש הרמב"ם שזוהי מידת חסידות שנהגו בה שבט זבולון שהיו מוכנים למכור את סחורתם של שבט יששכר על מנת שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה, וכך הוא פוסק להלכה[13]: "ואמנם הדברים שהתירה אותם התורה לת"ח היא שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה בבחירתו ויהיה השכר כולו להם אם ירצה, והעושה זה יש לו שכר גדול עליו".

[9] בראשית רבה עב, ה; צט, ט.

[10] בראשית רבה צט י.

[11] מתנות כהונה על המדרש.

[12] שם.

[13] אבות פרק ד משנה ו.

וראה עוד במקור

[אוצר החכמה]

מה אתה בעצם רוצה לטעון?

שר' אלעזר בן חרסום חייב לעבוד ולא להסתפק בממון שהניח לו אביו ולשבת וללמוד כל הזמן? ברור שלא.

שבמקרה של שמעון אחי עזריה הם לא נהגו כהוגן ? ברור שלא.

כך שמי שמפרנסים אותו לגמרי בשותפות וודאי זה ראוי (מסתבר שיששכר גם עבדו את אדמתם כי לא היה בכוח זבולון לפרנס שבט נוסף לגמרי אלא רק לעזרם, וגם שבט זבולון היו לומדים, ועניין זה היה רק בשבט לוי כמו שכתב הרמב"ם)

שלא ראוי ללמוד ולהתפרנס מן הצדקה? כולי עלמא מודו שבדורות הראשונים שהיה אפשר שלא לעשות כן, כך נהגו. ומה שהותר היום הדרך של פרנסה דרך כבוד מן הציבור הוא משום שאי אפשר בלאו הכי כמו שכתבו רבותינו האחרונים, אבל באמת צריך לעשות כן ולפרנס לומדים, שאי אפשר בלאו הכי שתרבה התורה בישראל.


סוף דבר לא הבנתי מה אתה רוצה.

[זיל בתר רובא]

לא הבנת מה הוא רוצה?

עוד ליצן שרוצה להתקיף את האברכים היושבים בכוללים.

[פנימי]

כולי עלמא מודו שבדורות הראשונים שהיה אפשר שלא לעשות כן, כך נהגו.

???
הב"ח (לגבי דיינים שמקבלים כסף לדון בחו"מ סי' ה' מביא ראיה מדיינים שהיו נוטלים שכר מתרומת הלישכה, ואומר שאם אין לו עבודה אחרת והוא כל היום דן מותר לו לקבל דרך כבוד, וכך היה המנהג בביהמ"ק

[אוצר החכמה]

לגבי דיינים. אבל אין ספק שהלומדים אפילו גדולי הדור התפרנסו ממלאכה כמו שחזינן בתנאים ואמוראים, וכמאמר הגמרא בדורות הראשונים.

[פנימי]

לגבי דיינים. אבל אין ספק שהלומדים אפילו גדולי הדור התפרנסו ממלאכה כמו שחזינן בתנאים ואמוראים, וכמאמר הגמרא בדורות הראשונים.

אין לך ספק שרבן גמליאל התפרנס מעבודה?
לי יש!
אבל אולי תאמר שגם רבן גמליאל הוא דיין?
החלוקה לא כל כך ברורה לי. יש בזמן הגמ' ת"ח שהוא לא דיין?

אני לא אומר שלא היה קיים ת"ח שעבדו לפרנסתם, אבל א"א לומר שזה משהו חדש

[אוצר החכמה]

א. ר"ג היה נשיא ומסתבר שאם אין לו נכסים אינו עובד לפרנסתו אלא מגדלים אותו משל ציבור.
ב. אני לא אמרתי שזה משהו חדש, אלא אדרבה כתוב שר"מ היה נותן משכרו (כסופר) להחזיק רבנן. אבל גדולי התנאים ואמוראים (כלשון הרמב"ם) התפרנסו ממלאכתם.
ג. הלא לא אמרתי את סברתי אלא את דברי האחרונים ובראשם הכס"מ, שכתבו על דברי הרמב"ם שאסור להתפרנס מן הצדקה את החילוק שבזמן הזה בדרך כבוד מותר שאי אפשר בלאו הכי.

[פנימי]

נ"ל שאין ויכוח בינינו
:)
איך שאני זוכר (ולא בדקתי עכשיו בפנים) הסברא שהשתנתה המציאות מובאת בכס"מ רק כדבר צדדי, במשפט אחד מתוך הסבר ארוך מאד, וזה לא עיקר ההיתר

[חשבונות רבים]

אלא שקצת קשה שהרי מצאנו אצל שני שבטים בישראל שהיה האחד עובד והשני מפרנסו, שבני שבט זבולון שהיו עוסקים במסחר, ומפרנסים תלמידי חכמים משבט יששכר, ואמרו עליהם חז"ל: "לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ", ועל זבולון נאמר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר"[9]. אם כן ישנו אידיאל ללמוד ללא עמל (לפחות אצל שבט יששכר). תשובה, לא נכון, גם שבט יששכר היו עובדים ועמלים - מגדלים פירותיהם, ושבט זבולון היו המשווקים בלבד.

מי העם הארץ הזה שקרא ולא שנה ולא שימש תלמידי חכמים ולא יודע אפילו את ההבדל בין הסכם יששכר וזבולון שעליו לא נחלק אדם מעולם לנטילה מן הציבור שנחלקו גדולי הפוסקים והכריעו דנכון לעשות כן?
אולי הוא חקלאי יהודי??

[אוצר החכמה]

נ"ל שאין ויכוח בינינו
:)
איך שאני זוכר (ולא בדקתי עכשיו בפנים) הסברא שהשתנתה המציאות מובאת בכס"מ רק כדבר צדדי, במשפט אחד מתוך הסבר ארוך מאד, וזה לא עיקר ההיתר

עין בש"ך רמו כ.

[פנימי]

עיינתי שם ולא הבנתי מה כוונתך לומר.

החלק היחיד שמתחבר למה שאתה אומר, זה הלשון "עת לעשות לה' הפרו תורתך", וכמו שאמרתי זה ממש לא העיקר שם, אלא משפט אחד בתוך כל ההיתר, והש"ך מביא רק את המסקנה ולא את כל הדיון של הכס"מ

[אוצר החכמה]

הש"ך עצמו מאריך לבאר שההיתר הוא משום עת לעשות לה' ומביא את דברי המהרש"ל בזה.
אבל אתה צודק שזה עיקר היתר הש"ך אבל בכ"מ הלך עיקר דעתו הוא היתר גמור וכן נהגו הקדמונים. ובסוף כתב שגם אם נודה לרמב"ם המנהג להתיר זה הוא משום עת לעשות לה'.

[פנימי]

אין לי מנוי (יש לי אוצר החכמה בבית אבל הוא מותקן רק על מחשב אחר) כך שאני לא יכול לצטט.
אבל לשון המהרש"ל שקשור לעניינו הוא רק "שאם לא כן כבר היתה בטלה תורה מישראל", ויתכן מאד שזה היה שייך גם בזמן הגמ'.

[אוצר החכמה]

עיינתי במהרש"ל ואתה צודק שמסתבר שכן הוא כוונתו.

[זבול]

הוצאו דבריי מקישורם.

אלו ואלו.

להלכה למעשה, הרבה מאד יהודים בעווה"ר הולכים שולל, וכמו שהמהרש"ל משום עת לעשות התיר, כמו"כ נכון לעמוד ההלכה המקורית על בוריין, והוא דראוי ונכון לעסוק במסחר ובתורה גם יחד לכתחילה שבלכתחילה.

ואלו שזכו לשותפות של יששכר וזבולון ובידם להראות לתומכיו שזכותו גדול והתומך מרגיש בכי טוב, וגם הלומד לומד ברצינות, שיהא (בפשטות נראה שהם דיינים או משרתים לעם בתורתם הן בלימוד לעם דרך התורה, ולא לימוד סתם לשם לימוד, הגם שאינו מוכח שמושלל באופנים שאינם מפסידים).

אבל יהודים רבים הן שאין ביכולתם להיות תומך, והן יהודים רבים אין תכונת נפשם לישב כל היום, אינם צריכים להרגיש אפי' בתת מודע שלהם שהם פחותים מאלו שלומדים כל היום, אלא אם עושים רצון קונם ושומרים תריג וכל מנהגים שקיבל בשמחה, ולומדים מה שצריך ודבקים בבורא עולם, הם הם המשובחים שבעם ולהם מוקדש הרעיון שבשבט יששכר.

האם יש בזה ליצנות? האם זה מופרך מהפוסקים?

ובאם יהיה מישהו שיוציא הדברים מהקשרם להכות בזה את עומלי תורה או להיפך לחזק ידי עוקרי תורה, עליו תלוי הקולר.

[זבול]

עוד מעלה מצאנו בשבט יששכר:

כתיב: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (בראשית מט,יד-טו).
מפרש הנצי"ב, וז"ל:
"יששכר חמור גרם" – בימי שפוט השופטים בעוד לא היתה מלוכה בישראל היה הנימוס אשר כל שבט מפריש איזה סך אנשי חיל והוצאותיהם לשמור המדינה. ושבט יששכר לא היה מפריש אנשי חיל, כדמוכח מהא דבעת שהמליכו את דוד ובאו מכל שבטי ישראל לאלפים ולרבבות, ורק משבט יששכר לא באו כי אם מאתים איש יודעי בינה וכל אחיהם על פיהם, והיינו משום שלא היו אנשי מלחמה. ומוכח עוד מדכתיב בספר דברי-הימים א' (ז,ב) "ולבני יששכר וגו' גבורי חיל לתולדותם מספרם בימי דוד וגו'", ולא כתיב כזה בכל השבטים, והיינו משום שבכל השבטים היה כזה גם לפני מלוך דוד, אבל שבט יששכר לא נמנו להיות גבורי חיל עד שמלך דוד וגזר עליהם להמנות למלחמה.
וזהו דבר יעקב:
"יששכר חמור גרם" – כעצמות חמור שאינו מסוגל להיות זריז כסוס שוטף במלחמה, אלא "רובץ בין המשפתים" – יושב במקומו עמל בבית תלמודו...
"וירא מנוחה כי טוב" – טעם על שסירב להעמיד אנשי חיל, משום שראה "מנוחה כי טוב", והיא עסק התורה כמבואר במדרש-רבה (צח,יב)... "ואת הארץ כי נעמה" – ומי שיוצא בחיל אי אפשר שיעסוק בתורה ומוכרח לצאת מארצו.
"ויט שכמו לסבול" – ותחת זה הטה שכמו לסבול דעת כל ישראל מה שיטילו עליו בשביל צורך המדינה. "ויהי למס עובד" – ונתן מס הרבה לבעלי מלחמה משאר שבטים ולהוצאות מלחמה.
עכ"ל.
כה דברי ראש ישיבת וואלאז'ין.
ואני תמה – האם גם בזמננו יסבור הנצי"ב שעל עולם התורה לשלם מס מיוחד על כך שאין בניו יוצאים למלחמה? וכי נעלם מרבינו הנצי"ב פסק ה'טור' והשו"ע (יורה-דעה רמג,א-ב) - בעקבות דברי הגמרא המפורסמים בריש מסכת בבא-בתרא (ז,ב-ח,א) – 'רבנן לא צריכי נטירותא' - ש"תלמידי חכמים... [ב]דבר שהוא צריך לשמירת העיר כגון חומות העיר ומגדלותיה ושכר השומרים לא היו חייבין לתת להם כלום - שאין צריכין שמירה שתורתן שמירתם"?
ואכן מן הראוי לציין שהמדרש עצמו אשר הוא מקור דברי הנצי"ב – כפי שכותב הנצי"ב בעצמו – מפרש את הביטוי "ויהי למס עובד" באופן אחר לחלוטין, וז"ל: "ויהי למס עובד" – אלו מאתיים ראשי סנהדראות שהיו משבטו של יששכר, עכ"ל, והובא ברש"י על אתר, וביתר ביאור כותב רבינו-בחיי, וז"ל: "ויהי למס עובד" – שהיה משועבד לכל ישראל ומעלה להם מס בהוראות ותשובות וסדרי עיבורין, כענין שכתוב בדברי-הימים א' (יב,לב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתיים וכל אחיהם על פיהם", עכ"ל.
והדבר צריך תלמוד.

וניתן כמה הסברים לזה באשכול אחר
"ג. אני חושב שפשוט שדברי הנצי"ב אמורים כמובן בזמן שישראל צדיקים וכולם רוצים ללמוד תורה אך א"א שילמדו כולם ולמלחמת מצוה הכל יוצאים ומה עדיף שבט יששכר מאחרים?, לכן התנדבו שבט יששכר לשלם יותר כדי שיוכלו ללמוד"

"לענין הנצי"ב - לדבריך שיש חובה ציבורית לנעמיד לומדי תורה, מדוע ייגרעו שבט יישכר שמשרתים את הציבור בדרך של לימוד משאר שבטים שמשרתים את הציבור בצבא? ובלאו הכי, אתה מודה שאף שהם נוהגים כדין, עליהם לפצות את מי שהם נהנים על חשבונו, והם הם הדברים שנאמרו כאן, שייתכן מצב שפלוני פועל על פי ההלכה ומ"מ בכך הוא פוגע בפלמוני ולכן חייב לפצותו."

" גם הנצי"ב כבר נידון בארוכה, ומ"מ רואים כאן שכמישהו לא ממלא את חובתו כלפי הציבור, גם אם יש לו את מלא ההצדקה לכך (ואפילו כשהוא תורם בדרך אחרת, לימוד תורה במקרה שלהם) יש מקום להטיל עליו קנס, או פיצוי לאחרים שממלאים את חלקם וחלקו בחובה."

[אוצר החכמה]

אם רק רצית לומר שהעוסק בתורה בכל כוחו ומתפרנס כדי צרכו גם הוא משובח, מה בער לך להכניס את יששכר בעניין, להיות מבני שבט יהודה כישי אבי דוד גם הוא להיות מהמשובחים שבעם.

גם הנצי"ב כבר נידון בארוכה, ומ"מ רואים כאן שכמישהו לא ממלא את חובתו כלפי הציבור, גם אם יש לו את מלא ההצדקה לכך (ואפילו כשהוא תורם בדרך אחרת, לימוד תורה במקרה שלהם) יש מקום להטיל עליו קנס, או פיצוי לאחרים שממלאים את חלקם וחלקו בחובה."

כבר מחיתי על המסקנה הזאת והכוונה המסתתרת אחריה במקומו, וילכו אחרי ההבל ויהבלו.

[דניאל]

ר' זבול היקר.
לא נעים לי לכתוב את זה, אבל מה שאתה מנסה לטעון הוא הונאה פשוטה.
אתה אומר שלא באת להכות לומדי תורה ורק לחזק את מי שאין ביכולתו וכו' אז מה בוער לך לטעון שזו מעלתו האמיתית של שבט יששכר. כל טיפש מבין מאיזו מעלה באת לאפוקי. וכי לא מצאת להם מעלה בשום שבט אחר מי"ב שבטים?

לגופו של עניין:

ומבואר במדרשים כי מעלת בני יששכר היתה בזה שידעו ללמוד ולאמן ידיהם למלאכה גם יחד!

איזה מדרשים?

לא ראיתי תשובה מספקת לשאלה הזו בהמשך ההודעות. מקורות לכך שהיה ליששכר קרקע או שנלחמו בכנענים הם ממש לא מספקים לנוכח העובדה שאתה עצמך הבאת ראיה לסתור ממ"ר ודחית בקש.

בפשטות נראה שהם דיינים או משרתים לעם בתורתם הן בלימוד לעם דרך התורה, ולא לימוד סתם לשם לימוד, הגם שאינו מוכח שמושלל באופנים שאינם מפסידים

אין כזה דבר לימוד סתם לשם לימוד והאומר מאי אהני לן רבנן דינו ידוע בפרק חלק...

וניתן כמה הסברים לזה באשכול אחר

אם ראית את האשכול ההוא גם ראית שהשיבו לכותב ההוא והראו לו שדברי הנצי"ב ממש לא קשורים לעניינינו כך שחסר טעם לחזור על הדברים. (אגב, הציטוט הראשון שהבאת הוא מכותב אחר שם ואינו מהווה "ראיה" לשיטתך)

כשגמרתי ראיתי שכבר קדמוני אבל אין שני נביאים וכו'

[זבול]

השאלה היא אם יהודים רבים נופלים למשבר, ותורת רש"ר הירש היא תרופה למכתם, איך אפשר לעמוד מן הצד ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה

הסכנה שאמיתת מעלת בני יששכר מעלה כלפי הישראלים הרחוקים מתורת ה' שישתמשו בזה להכות יהודים יראי ה', אינו מצדיק סכנת יהודים רבים ממשפחות יראי ה' שנופלים במשברים וכל החיים שלהם בתסכול למחצה לשליש ולרביע רק בשביל העקשנות לא לידבק בתורת ה' כפי דרך רש"ר הירש המוצקת באדני התורה, ואין לנו הסמכות לערער עליה בזכות הרחוקים שמנצלים את זה לרעתינו.

סתם = כוונתי לשם קדושת התורה

וכל ההתקפות הם על פליטת סופרי, נא להתמקד על הנושא, ועל דברי חז"ל עד דורנו, ולהודות על דברים המוצדקים, ולא רק על דברים שנראים כאינם מוצדקים בעיניכם

ביקורת אינו מתקבלת בדר"כ כשאינו מצטרף עם הכרה בדברים שמוצדקים.

[דניאל]

השאלה היא אם יהודים רבים נופלים למשבר, ותורת רש"ר הירש היא תרופה למכתם, איך אפשר לעמוד מן הצד ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה

אני חושש שדברי הרש"ר הירש הם שהוצאו מהקשרם במקרה דנן אם כי אני מודה על האמת שאינני בקי כלל בתורתו. אילו הבאת את דברי הרש"ר הירש כדעה נוספת אף אחד לא היה מתנפל עליך אבל נסיון להציג את דבריו כדעה יחידה ואמיתית תוך אמירה ברורה שהמפרשים אחרת טועים הוא ממש פשע בעיני. החרדים לא המציאו את המושג יששכר וזבולון ובכל הדורות הוא היה מקובל כפי המשתמע מדברי חז"ל שיששכר לא עבד וזבולון פרנסו.

לא מרפאים לבבות שבורים בדברי שקר (ושוב, אין כוונתי לעצם דברי הרש"ר אלא לצורת הצגת הדברים). אינני רואה סיבה שאדם אשר חונך כראוי יישבר מכך שהוא עושה את מה שהוטל עליו משמים לפי כוחותיו ומצבו בעולם, אבל מי שמנסה ליטול לעצמו את עטרתו של חבירו הוא הוא זה שעתיד להשבר בהתרסקו אל סלע האמת.

סתם = כוונתי לשם קדושת התורה

וכל ההתקפות הם על פליטת סופרי, נא להתמקד על הנושא

לא טענתי על פליטת סופרי אלא על עצם הטענה שבני יששכר צריכים "לעשות" משהו למען הציבור ועל זה עניתי שעצם הלימוד הוא העשייה למען הציבור.

ביקורת אינו מתקבלת בדר"כ כשאינו מצטרף עם הכרה בדברים שמוצדקים.

בזאת תפסת אותי, אני לא יודע לדבר יפה. מצטער...
אבל האמת שאין לי מושג איך "לאכול" את מה שאתה כותב. איך אתה יכול לערבב ככה בין המעלה הייחודית לשבט יששכר כפי שהיא מוזכרת בחז"ל ובין פירושו של הרש"ר שבמוצהר לא הלך בדרך הזו. הנסיון לסתור את דברי חז"ל ממשמעות הפסוקים (לפי דעתך) הוא במקרה הטוב מוזר. איך אתה רוצה שנתייחס אליך? תירצת את המדרשים שהבאת? הסברת את דברי חז"ל על הסכם יששכר וזבולון? אם אתה רוצה לפתווח אשכול על איך מתיישבים ברכות יששכר עם מידתו ע"פ חז"ל זה יכול להיות רעיון מצוין...

[פנימי]

זבול!

הסיבה שנזהרים לא להדגיש את מה שנכון במה שאתה אומר היא שאנחנו כעת בעת צרה, וממש שעת השמד עכשיו, ומנסים בכח להוציא אותנו לעבוד.
נכון שמי שעובד אין בו פסול, אבל זה לא הזמן להדגיש את זה. עכשיו זה זמן שכבוד התורה מושפל עד עפר, ומבקשים מהם שיוויון בנטל עפ"ל, אז חשוב להדגיש את מעלתם ולא להיפך.

זו עכ"פ דעתי.

[אוצר החכמה]

נכון שבעת מלחמה צריך להבחין בכל טענה אם לנו היא או לצרינו, ולכן להזהר כפלים בדברים, אבל גם בלאו הכי משום מה הדברים נראים שזבול לא אומר רק את מה שהוא טוען שהוא אומר, כי מלבד מה שאומר שגם מי שמתפרנס הוא בעל מעלה, הוא מפחית בערך של זה שלומד בשותפות יששכר וזבולון (כי אינו כיששכר המקורי), ותומך בכך שיענישו אותו על שאינו מתגייס לצבא, ואינו ממלא את חובתו, ומתעלם מכך שהוא זה שממלא באמת את חובתו. אם זה אינו נכון ושגגה בידי הדברים צריכים הבהרה. ע"כ אני חושב שכדי שהדיון יהיה הוגן ר' זבול צריך לומר בבירור , האם אתה בדבריך כאן תומך בכך שאברכים ילמדו בכולל ורואה בזה מעלה גדולה מאד, ורק בא לחזק ידיהם של אלה שעוסקים במלאכתם, או שאתה מתנגד לזה שאברכים ישבו וילמדו ולא יתגייסו לצבא ולא יעסקו ב"יישובו של עולם".

[זבול]

אבל נסיון להציג את דבריו כדעה יחידה ואמיתית תוך אמירה ברורה שהמפרשים אחרת טועים הוא ממש פשע בעיני.

חס וחלילה חס וחלילה!!!

על כן התחלתי בתגובה "אלו ואלו", ובכל זאת מותר לי להגיע למסקנה שדרך רשר"ה היא היא הדרך הנכון היחידה, (כמובן במצבים דחוקים צריכים לאמץ דרכים שונות).

וכן דעתי הקלושה היא שלו אימצנו את דרכו לא היה מגיעים להמצב שעומדים בו כעת. בודאי בכל דור יש רשעים שרוצים באבדן התורה, אבל דרכו הזהב נותנת מקום לכל יהודי באשר היא שם לקום ולחיות עפ"י תורה, ולא באופן שלילי אלא באופן חיובי. (והרבה ישראלים לא היו נופלים בבורות נשברים לו היו מודעים לדרכו, ולצערינו כמה יהודים מאמצים דרך הקרוי "חרדי" או "דתי" אבל דרך החיים שלהם רחוק מאד מאד מדרך חיים התורה, כיון שאין מודעים למערכת חיים חשובה עפ"י תורה שיוכל להתגאות בה בלי להרגיש בתת מודע כהשפל אלא חזק בדעת) דעת רשר"ה ור"ע הילדסהיימר ועוד היא לאמץ כל חוכמה אל התורה, חבל חבל שאיננו מודעים בכלל לדרכם, שעמלו בו בכל נפשם ונשמתם, וכן רבים נהנו מאז מדרכם, חבל חבל.

אינני רוצה לסטות מנושא האשכול, והיא שיש דרך חיים שהיא הרצוי והנכון, והיא השבט יששכר כהבנת הרשר"ה ועוד הרבה גדולים וצדיקים.

[עשוי לנחת]

וגם הלומד לומד ברצינות, שיהא (בפשטות נראה שהם דיינים או משרתים לעם בתורתם הן בלימוד לעם דרך התורה, ולא לימוד סתם לשם לימוד...

דברים אלו המריחים ריח כבד של רודפי הדת דימינו מעלים לי בראש בעל כרחי את דברי הגמ' בסנהדרין צט:
אפיקורס כגון מאן, אמר רב יוסף, כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו לדידהו תנו, אמר ליה אביי, האי מגלה פנים בתורה נמי הוא דכתיב אם לא בריתי וכו'
וברש"י: מאי אהני לן - והם אינן יודעין שעולם מתקיים עליהם. מגלה פנים בתורה הוא - שכופר במה שכתוב בתורה.

[דניאל]

חס וחלילה חס וחלילה!!!

חס וחלילה, חס ושלום. אבל אתה מתעקש לחזור על זה שוב.
זכותך להגיע לאיזו מסקנה שמתחשק לך השאלה היא אם אתה צודק... (בתור התחלה הייתי מציע לך לנסות להתגבר על הסלידה מכך שלא הודינו על הדברים המצודקים ולהתייחס לטענות שהועלו כאן).

[זבול]

נכון שבעת מלחמה צריך להבחין בכל טענה אם לנו היא או לצרינו, ולכן להזהר כפלים בדברים, אבל גם בלאו הכי משום מה הדברים נראים שזבול לא אומר רק את מה שהוא טוען שהוא אומר, כי מלבד מה שאומר שגם מי שמתפרנס הוא בעל מעלה, הוא מפחית בערך של זה שלומד בשותפות יששכר וזבולון (כי אינו כיששכר המקורי), ותומך בכך שיענישו אותו על שאינו מתגייס לצבא, ואינו ממלא את חובתו, ומתעלם מכך שהוא זה שממלא באמת את חובתו. אם זה אינו נכון ושגגה בידי הדברים צריכים הבהרה. ע"כ אני חושב שכדי שהדיון יהיה הוגן ר' זבול צריך לומר בבירור , האם אתה בדבריך כאן תומך בכך שאברכים ילמדו בכולל ורואה בזה מעלה גדולה מאד, ורק בא לחזק ידיהם של אלה שעוסקים במלאכתם, או שאתה מתנגד לזה שאברכים ישבו וילמדו ולא יתגייסו לצבא ולא יעסקו ב"יישובו של עולם".

אני מאמין באמונה שלימה שמעילת שנינו בדבר!

כל יהודי שנתרחק מיהדות יש מישהו מאחוריה שגם אשם בדבר, אדרבא תדבר עם העוסקים בהחזרתם לחיק אבינו שבשמים!

הבחנתי שהיהודים שעוסקים בזה שדיבוריהם שונות וגישתם לכל יהודי אפי' מי שאינו לומד כל היום שונה מאלו שאינם עסוקים ואינם מתעניינים בציבור הנושר ובציבור שיש אפשרות לקרבם בניקל תחת כנפי השכינה! זו מציאות שאפשר לכל אחד לאבחן בה! אינני רוצה להתחיל בדוגמאות, אלא דוגמא אחד הרב גרוסמן שליט"א שהוא מקובל על כל שכבות העם החל מהעדה וכלה באינני רוצה להזכיר שמו.

ראיתי ראיון ממנו שהמראיין החרדי פשוט לא מאמין שהרב גרוסמן לא עוזב וחוזר חלילה שבדרך הנכון וכבוד ואהבה כראוי גם הוא יחזור אלינו! אפי' במצב של היום!

המציאות של רצון פורקי עול להכניסני בצבא (לא רוצה אלא אומר ככה) נובעת מזה ששלטון היראים ומחשבת היראים אינו כדבעי, (וח"ו אינני תומך במצב העכשיו לענוש את הכולל יונגעלייט, וגם לא במצב שונה...) הדרך של רשר"ה צריך להיות בראש הכותרות, והמחשבה של הכוללים וכו' צריך להיות בין אלו הראויים לזה, אפי' יהיה מזה ריבוי, העיקר שהסיסמאות והדרך מחשבה הכללית של האומה יהיה של חדר של רשר"ה, כי זה מתקבל על הדעת, ולא ירגיש שום אדם נחיתות כלפי השני אלא כל אחד עושה כדרכו עפ"י תורה, ואם אחד לומד כל היום אין זה העסק של האחר [כן ואני מחשיבו מאד, וזה מעלה גדולה מאד מאד כהרמב"ם שקיבל עליו כשבט לוי] כמו מי שעושה מה שלבו חפץ אין עסק שלנו כביכול

והמציאות של הכוללים בצורה של היום היה צריך להפיק רצון טוב בהרבה מובנים ולצערינו לא רואים, כי אם היה רוח ה' מפעם בקרבם היו יוצאים כמו הרב גרוסמן שליט"א ולהעמיד בתי מדרשות ותיקון יהדות ברחבי הארץ, כי עם ישראל פשוט צמא למים, ואני מתאר לעצמי איך היה הרב כהנמן זצ"ל שולח כל הכוללים לכל רחבי הארץ ברגע זו, אם היה הלימוד במסירת נפש והעבודה של בני הבית מסירת נפש למה אין מחזקים יהדות במסירת נפש?

מאד קשה לי להגיד בפה מלא כמו שרוצה מר, מכיון שאם היית מודע לדרך של רשר"ה גם אתה היית מתלבט בזה, כיון שפרשת הרחקת יהודים מהתורה היא היא בעוכריהם, הנני מכיר יותר מדי עובדות שת"ח מהכוללים מרחיקים יהודים מדרך התורה כשמדברים בזול אליהם , מה נעשה גם חז"ל גינו את הסנהדרין שלא הלכו לחזק את התורה בכל ארץ ישראל.

והנני מחשיב כולל יונגרמן כשהתורה זוהרות ממנו, ומושקע כל כולו בתורה! וצריך להפריד בין מציאות פרטי למציאות כללי.
זה עלה כעת בדעתי השפלה

[זבול]

וגם הלומד לומד ברצינות, שיהא (בפשטות נראה שהם דיינים או משרתים לעם בתורתם הן בלימוד לעם דרך התורה, ולא לימוד סתם לשם לימוד...

דברים אלו המריחים ריח כבד של רודפי הדת דימינו מעלים לי בראש בעל כרחי את דברי הגמ' בסנהדרין צט:
אפיקורס כגון מאן, אמר רב יוסף, כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו לדידהו תנו, אמר ליה אביי, האי מגלה פנים בתורה נמי הוא דכתיב אם לא בריתי וכו'
וברש"י: מאי אהני לן - והם אינן יודעין שעולם מתקיים עליהם. מגלה פנים בתורה הוא - שכופר במה שכתוב בתורה.

אולי אתה צודק, אבל אולי הדברים אמורים כלפי רבנן היושבים על מדון? או כלפי עשרה הבטלנים, מי אומר שלומד ובאמת אינו עשוי לכך ואני רואה שמקבלים משברים וכו' נכלל בהגדרה זו? ובכלל האם אמרתי שלא מגין זכות התורה? המציאות מוכיחה שדרך תורה ועבודה עושה מהאדם יהודי ירא שמים יקר, ולא איש עצב, [עוה"פ מי שיכול אשרי לו, אבל המציאות מוכיח אחרת, עכ"פ בדרך כללי ולא בדרך פרטי]

[איש רגיל]

וגם הלומד לומד ברצינות, שיהא (בפשטות נראה שהם דיינים או משרתים לעם בתורתם הן בלימוד לעם דרך התורה, ולא לימוד סתם לשם לימוד...

דברים אלו המריחים ריח כבד של רודפי הדת דימינו מעלים לי בראש בעל כרחי את דברי הגמ' בסנהדרין צט:
אפיקורס כגון מאן, אמר רב יוסף, כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן, לדידהו קרו לדידהו תנו, אמר ליה אביי, האי מגלה פנים בתורה נמי הוא דכתיב אם לא בריתי וכו'
וברש"י: מאי אהני לן - והם אינן יודעין שעולם מתקיים עליהם. מגלה פנים בתורה הוא - שכופר במה שכתוב בתורה.

אולי אתה צודק, אבל אולי הדברים אמורים כלפי רבנן היושבים על מדון? או כלפי עשרה הבטלנים, מי אומר שלומד ובאמת אינו עשוי לכך ואני רואה שמקבלים משברים וכו' נכלל בהגדרה זו? ובכלל האם אמרתי שלא מגין זכות התורה? המציאות מוכיחה שדרך תורה ועבודה עושה מהאדם יהודי ירא שמים יקר, ולא איש עצב, [עוה"פ מי שיכול אשרי לו, אבל המציאות מוכיח אחרת, עכ"פ בדרך כללי ולא בדרך פרטי]

אתה חוזר על דבריך הגובלים לענ"ד באפיקורסות.
אברך כולל היושב ולומד [לא אלו שאתה מכיר עם המשברים], אין דומה לו במעלתו, והעולם עומד עליו והוא מגין את העולם, ולו היינו זוכים, היינו פוטרים אותו ממסים, ואת מיסיו היו משלמים אלו שכן עובדים, ושום ציטוט מרש"ר הירש זצ"ל לא יכול לעקם את הדין הפשוט הזה. ומה שקשקשת שרק על עשרה בטלנים נאמר שהם מגינים על העולם, אין זה מצריך כלל תשובה.

אתה לא היחיד הסבור שאברכי כולל הם בטלנים ורמאים ועצובים וכד', יש עוד כמה כאלו, ואני מקווה שאתה מתבייש להזכר בין שמותיהם, כי אם לא, אתה באמת בבעיה....

[אוצר החכמה]

ל יהודי שנתרחק מיהדות יש מישהו מאחוריה שגם אשם בדבר, אדרבא תדבר עם העוסקים בהחזרתם לחיק אבינו שבשמים!

בזה אתה צודק, אם יהודי התרחק מתורה ומצוות כנראה שהיה איזה אברך, או אדם שגם עוסק לפרנסתו, שלא למד כ"כ בהתמדה, שאילו היה לומד יותר בהתמדה היתה תורתו מצילה את חבירו, והפתרון הוא להתחזק יותר בשקידת התורה.

כל שאר הדברים שכתבת והריאיונות עם פלוני ואלמוני נכבד ככל שיהיה איני מכירם.

אני יודע שיצחק אבינו הבטיחנו שכל זמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשיו, ומסתמא זה בין בגשמיות ובין ברוחניות.

[אוצר החכמה]

מה נעשה גם חז"ל גינו את הסנהדרין שלא הלכו לחזק את התורה בכל ארץ ישראל.

כמדומני שאם תקים שיעורים תצליח למצוא אברכים שיבואו ללמדם, אבל בכל מקרה זה לא היה הנושא שדברת עליו.

אבל הבאתי את הדברים כדי להזכיר כאן לטובה בתוך השלושים לפטירתו את הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שבדבר הזה היה נפלא מאד, שעל אף שקידתו העצומה בתורה כיתת רגליו מעיר לעיר וממקום למקום, כדי למסור שיעורים בכל מקום וללמד כל אדם תורה.

[זבול]

כבר יש לזה שייכות מובהק עד למאד:

ציטוט מעץ_השדה_1 כתב:
כדי לעסוק כל היום בתורה ולהתפרנס מצנצנת המן צריכים להיות בדרגתו של רבי שמעון בר יוחאי, שאמר יכול יהא אדם חורש בשעת חרישה, קוצר בשעת קצירה וכו' - תורה מה תהא עליה. אבל כבר אומר אביי בגמרא ברכות שזו אינה הדרך המתאימה לציבור, אלא : "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם", כלומר הרבה הלכו בדרכו של רבי ישמעאל הסובר "הנהג בהם מידת דרך ארץ", תעבוד , תתפרנס וגם תלמד תורה והצליחו בדרך זו, ואילו אלו שנהגו כרבי שמעון בר יוחאי "לא עלתה בידם" - לא הצליחו.
יש אידיאלים, אבל הם לא מיועדים לכל נפש.




בציטוט האמור אתה למעשה פוגע בחרדיות החדשה, בה מחנכים שזהו האידיאל לכל. נכון שיש שבבים, נכון שאלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה - אבל כל מי שלא פועל לפי האידיאל הוא בבחינת ימותו אלף סכלים

הרב אליהו דסלר כותב בדיוק את ההיפך בספרו "מכתב מאליהו" (בני ברק, תשכ"ה, כרך ג', עמ' 356):
פרנקפורט - התירה את המדע והכניסה את הלמוד באוניברסיטה לכלל ה"לכתחילה" שבחינוך, המחיר ששלמו בעד זה היה שנתמעטו מספר גדולי התורה בין חניכיהם (...) אמנם הרוויחו בזה אשר מספר המקולקלים אצלם היה קטן מאוד (...) כמעט כולם נשארו מקיימי מצוות במסירות נפש וכמה מהם זהירים מאוד אפילו בדקדוקי המצוות. אבל שיטת הישיבות - להעמיד למטרה יחידה לגדל גדולי תורה ויראת שמים כאחד, ובשביל זה אסרו את האוניברסיטה לחניכיהם, כי לא ראו שום עצה איך לגדל גדולים בתורה אלא אם כן ירכזו את כל מגמת חניכיהם אך לתורה בלבד. אמנם, לא נחשוב שלא ידעו מראש כי בדרך זה ח"ו יקולקלו כמה, מאשר לא יוכלו לעמוד בקיצוניות זו, ויפרשו מדרכה של תורה (...) סמכו את זה לחז"ל: "אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה. אמר הקב"ה בזה אני חפץ" וכו' וגם מזכירים את דברי הרמב"ם ז"ל: "ימותו אלף סכלים ויהנה ממנו חכם אחד"

אז תמי תתנחמי, לא רק על אושרך מוותרים על 99.9% מוותרים.

וראה כאן וכן בביאורי הראשונים עוד

למעשה חילוקי ההשקפות פשוט מחריפים ונזכה ולא יחמיניה לראות איך יצא לאור משפטינו, כנראה שנהיה שמחים וכולנו נשמח בדרך שהלך... אם זה היה לטובת נשמתו, וכ"א יבחין בנשמתו

[פנימי]

לא הבנתי מה אתה רוצה מאיתנו?

אלה דברים שהם א ב לכל אחד כאן.

אתה חונכת כנראה אחרת - שיבושם לך!

אתה רוצה לעבוד - תעבוד!

אבל למה אתה מכריח אותנו להיכנס לנושא שפשוט לנו כביעתא בכותחא.

מלבד זאת אתה מביא ציטטות שהם ממש נגדך.
אתה מביא שהרב דסלר הורה כך, ואתה חולק עליו, נו שוין. עכשיו יש לנו באמת התלבטות למי להקשיב...

[זבול]

25 Latest Articles מאמרים אחרונים | ארכיון | חיפוש
נדרים נו - סב "כתרה של תורה"
בס"ד טו אדר א תשס"ח

נדרים נו - סב:
כתרה של תורה

המשנה דנה באדם שאמר שהוא נודר עד סוף עונת הבציר, ומגיעה למסקנה שאם לאחר הבציר נשארים ענבים על העצים הם נחשבים הפקר, וזה כבר לא נחשב עונת הבציר. במסגרת אותו עניין מספרת הגמרא על ר' טרפון שלקח ענבים בשלב ההוא ואכל, אך כמעט שילם על כך בחייו:

1. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סב עמוד א

ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות דקאכיל, אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא, אמר לו: אוי לו לטרפון שזה הורגו! שמע ההוא גברא, שבקיה וערק. אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, אמר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר: ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול, שנאמר: 'ובאו בה פריצים וחיללוה' - כיון שפרצום נעשו חול, נעקר מן העולם, דכתיב: 'בה בליליא קטיל בלשצר', המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים לעולם - על אחת כמה וכמה. ורבי טרפון, כיון דכי אכיל דהוקפלו רוב המקצועות הוה, אמאי צעריה ההוא גברא? משום דההוא הוו גנבי ליה ענבי כולה שתא, וכיון דאשכחיה לר' טרפון, סבר היינו דגנבן. אי הכי, אמאי ציער נפשיה? משום דרבי טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפייסו בדמים. תניא: 'לאהבה את ה' א-לוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו' - שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר: 'קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך', ואומר: 'דרכיה דרכי נועם', ואומר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'. רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, וקל וחומר: ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול - נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה - על אחת כמה וכמה.

מעניין שלסיפור הזה יש מקבילה בתלמוד הבבלי, ושם הסיפור קצת שונה:

2. תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ד הלכה ב
רבי טרפון ירד לאכל קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי חמוניה סנטירי' ושורון חבטון עלוי כד חמא גרמיה בסכנה אמר לון בחייכון אמרון גו בייתיה דטרפון עתדין ליה תכריכין כד שמעון כן אישתטחון על אפיהון אמרין ליה רבי שרי לן אמר לון ייתי עלי על כל חוטר וחוטר דהוה נחית עלי הוינא שרי לכון על קדמייא באילין תרתין מלייא נהג רבי טרפון כבית שמאי וסכין בהדא ובקרית שמע רבי אבהו בשם רבי חנינא בן גמליאל כל ימיו של רבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה ואומר אי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה

על פי הגרסה של התלמוד הירושלמי היה זה השדה של ר' טרפון עצמו, אבל הוא ירד לשם בתחפושת כדי שלא יזהו אותו. הסיבה היא שר' טרפון היה חושש לדעתם של בית שמאי (כפי שעשה גם בעניין קריאת שמע), אשר סוברים שאסור להחזיק טובה לבעל השדה בשמיטה, ולכן עדיף שבעל השדה (או השומרים, במקרה הזה) כלל לא ידעו מי הוא זה שנכנס לאכול בשדה. השומרים שלו כנראה לא היו שותפים לדעתו, והם רצו לדעת מי הוא זה שאוכל בשדה והיכו אותו כדי שיגלה להם.
מעניין לציין הערה של ר' שמחה שטטנר בפירושו 'שמחת תורה' על הירושלמי שאומר שיש ללמוד מכאן שאסור להשתמש בכתרה של תורה אפילו כשזה יגרום לעשיית איסור, כגון כאן - שהרי ר' טרפון הצטער על כך שהוא לא פיצה אותם בכסף, למרות שבשביעית ודאי אסור לשלם כדי לאכול את הפירות!
העקרון הזה, שלא להשתמש בכתרה של תורה, מופיע בפרקי אבות בשתי משניות, וזו דוגמא נדירה מאוד לכך שמשנה אחת מצטטת משנה אחרת. ראשית, אומר הלל (שהיה, כידוע, חוטב עצים לפרנסתו) את הדברים:

3. משנה מסכת אבות פרק א משנה יג
הוא היה אומר נגד שמא אבד שמיה ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב ודישתמש בתגא חלף:

מספר דורות אחר-כך אמר זאת ר' צדוק - אביו של ר' אלעזר ברבי צדוק שאמר את הדברים בסוגייתנו במסכת נדרים:

4. משנה מסכת אבות פרק ד משנה ה

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:

סיפור נוסף מספרת הגמרא בעניין זה, והוא הסיפור על פתיחת האוצרות בשנות הבצורת:
5. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ח עמוד א

רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א"ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? א"ל: פרנסני ככלב וכעורב[1], פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל.

ע"פ הדברים האלה גם רבי יהודה הנשיא למד מתלמידו שאין לאדם ליהנות מכתרה של תורה. הרמב"ם, בפירושו למשנה השניה שציטטנו מפרקי אבות, אומר דברים חריפים מאוד, שהקימו עליו (והוא ידע שזה יקרה) מתנגדים רבים:

6. רמב"ם פיהמש"נ אבות ד, ז
כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים.
דע שזה אמר 'לא תעשה את התורה קרדום לחפור בה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השררות התורתיות חוקי מוכסים והשגו את בני אדם בהטעאה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה, ולא רגליים להישען עליהם כלל. כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרובות והמכובדות ולא לראשי גלויות ולא לדיינים ולא למרביצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם יש מהם שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם כיון שהתורה מנעתו מכך. וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו...
וחנניה בן דוסא אשר מכריזים 'כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו בקב חרובין מערב לשבת לערב שבת' ולא ביקש מבני אדם. וקרנא דיין בכל ארץ ישראל והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם, ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה וזולתם לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים... וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחים ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופם או זקנים באים בימים עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דבר אלא לקבל...
ולמה לי להאריך בענין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים ובכל יום שהיה מבקרו היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים...
ופתח רבינו הקדוש עליו השלום אוצרות חטים בשנת רעבון ואמר 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו ובתנאי שיהא תלמיד חכמים'...
ושני מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בענין זה.
אבל הדבר שהתירתו התורה לתלמידי חכמים הוא שיתנו מעות לאדם להתעסק להם בהן כרצונו אם ירצה, והעושה כן יש לו שכר על כך, וזהו מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, וכן למכור סחורתם בתחלה לכל הנמכרים ומוסרים להם המכירה הראשונה בשוק בהכרח, כי אלה זכויות קבעם ה' להם כמו שקבע את המתנות לכהן ומעשרות ללוי כפי שבא בקבלה. כי שתי הפעולות הללו עושים אותם לפעמים הסוחרים זה עם זה דרך כבוד ואף אל פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם הארץ שמכבדין אותו. וכן פטרה התורה כל תלמידי החכמים מכל החובות המממשליות כגון המגביות והארנוניות ומסים המיוחדים על האדם, והוא נקרא כסף גולגולתא ומשלמים אותם עליהם הקהל...

דברים אלו של הרמב"ם, כידוע, הם שהנחו אותו גם בחייו, כשהוא לא בחר להתפרנס מהיותו רב קהילה או דיין, אלא היה רופא לסולטן המצרי. (והגם שאחיו תמך בו תקופה מסויימת, זה היה במסגרת הסכמה בין אחים ולא כחובה בגלל שהרמב"ם למד תורה). וכך פוסק הרמב"ם גם בספר ההלכה שלו, במשנה תורה:
7. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות י-יא
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.

אבל, כאמור, הרמב"ם ידע שבכך הוא חולק על גדולי הרבנים שהיו לפניו ובזמנו. בסופו של דבר מסתבר שלא התקבלה דעתו של הרמב"ם בקרב רוב פוסקי ההלכה, וכפי שכתב גם ר' יוסף קארו בפירושו למשנה תורה:

8. כסף משנה, הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י

רבינו ז"ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ"ד דמסכת אבות על ההסתפקות שנותנין גם לתלמידים גם לרבנים. וגם כי נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כולם היו עושים כן, וגם פה אזדא לטעמיה. והנה הוא ז"ל הביא שם ראיה מהלל הזקן שהיה חוטב עצים ולומד. ואין משם ראיה שזה היה דוקא בתחילת לימודו ולפי שהיה בזמנם אלפים ורבבות תלמידים אולי לא היו נותנים אלא למפורסמים שבהם, או שכל מי שהיה אפשר לו שלא ליהנות היה עושה, אבל כשזכה לחכמה ולמד דעת את העם, התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים? גם מה שהביא ראיה מר' חנינא בן דוסא אינה ראיה, שאם היה רוצה להתעשר לא היה צריך לשאול מבני אדם רק מן השמים היו נותנים לו, כמוזכר בתעניות, אבל הוא ז"ל לא רצה ליהנות מן העולם הזה. ואין דברינו אלא ברוצים ליהנות מן העולם הזה, אבל שלא באיסור. וקרנא שהיה מרויח שהיה בודק באוצרות יין איזה ראוי להתקיים -אותה אומנות יפה היא ובלא טורח גדול. ואין ספק שמי שחננו השם יתברך שיתפרנס ממלאכתו אסור לו ליטול. ורב הונא דהוה דלי דוולא כבר פירש"י ז"ל שהיה דולה להשקות שדותיו, ובזה אין גנאי, גם כי כפי זה כבר היו לו קרקעות ולא היה צריך ליטול. והביא עוד ראיה ממה שאמרו במי שאחזו 'רב יוסף איעסק בריחייא, רב ששת בכשורי. אמר כמה גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכבר נזהר רש"י ז"ל מזה וכתב דלרפואה היו עושים כן בימות השלג להתחמם ולהזיע. ואיני מבין כוונת רבינו, הלא נערים בעץ כשלו אף כי סומים, כי רב ששת סומא היה כנראה באותה סוגיא, ואיך היה נושא קורות וא"כ על כרחך יש לומר כרש"י שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום...
ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו. ואם תספיקנו - מוטב, ואם לא תספיקנו - יטול הספקתו מהציבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב 'כל המשים על לבו' והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה.
ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה, קיי"ל "כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג". וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור.
וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר.

קדם לר' יוסף קארו בכמאתיים שנה ר' שמעון בן צמח, שהוא כנראה הראשון שתקף את גישתו של הרמב"ם בעזרת אותן מקורות שהביא הרמב"ם, וחיזק את המנהג לקבל תמיכה מידי הציבור. וכך כותב התשב"ץ:
9. שו"ת תשב"ץ (ר' שמעון בן צמח, חי במאה ה-14 באלג'יר) חלק א סי' קמב-קמח
לפי שראיתי הרבה בני אדם מגמגמין על מה שנהגו בכל קהילות ישראל בכל הדורות לתת פרס לחכמיהם ונתלים בזה במ"ש בזה הענין הרמב"ם ז"ל בפירושיו למסכת אבות על כן אחקור בזה הענין כאשר יראוני מן השמים ומהגמ' וממקומות אחרים אם הדבר הזה רשות או מצוה או חובה או יש שם נדנוד עבירה ואני בטוח בכוחן של ראשונים שנהגו לעצמן היתר בדבר זה שלא אכשל בדבר הלכה ושיתבררו ושיתלבנו הדברים בענין הספק הזה:
ואומר כי חובה על כל ישראל לפרנס דרך כבוד לחכמיהם ולדייניהם שתורתם אומנותם כדי שלא יצטרכו להתבטל ממלאכת שמים בשביל מלאכתם וכדי שלא יזדלזלו בפני עמי הארץ מפני עָניים ושינהגו בהם כבוד...
עוד יש צד אחד של חיוב והוא שהצבור חייבים לפטור אותם מכל מסים ותשחורות ומיני ארנוניות והמחייבן בזה עובר על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים...
עוד יש צד שלישי בענין זה אבל אינו דבר של חובה כראשונים אבל יש בהם מצוה גדולה המקיימה מובטח לו שיטול שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר הרבה והוא מ"ש בפ' בתרא דכתובות ..."ואתם הדבקים בה' א-לוקיכם" - וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' א-לוקיך אש אוכלה הוא"! אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה... וגם החכמים אין גנאי להם לקבל מהם הנאה אלא מיהו אם רצו החכמים למנוע עצמם שלא לקבל הנאה משום אדם יש בזה צד חסידות. ויש בזה צד שאין ראוי למנוע עצמם מזה והכל לפי הענין ושיהיו כל מעשיהם לשם שמים...
עוד יש צד רביעי ואינו דבר שיש בו חובה או מצוה אלא דבר הרשות והוא כולל כל המצות והוא ליטול שכר המצוה או הלמוד או הדין...
הילכך כל מי שמלאכתו מלאכת שמים ותורתו אומנותו וכל עסקו בתורה והגיע להוראות והוא חשוב בדורו למנותו פרנס ודיין ומורה הוראה ודורש ברבים הוא ראוי לכל מה שפירשנו למעלה. מיהו דוקא כל זמן שהוא עוסק בתורה ואין לו עסק בדברים בטלים... וכן נמי אם מעשיו מקולקלים ואין בו יראת שמים אינו ראוי לכבוד...
ואחר שנתפרש כל זה יש לנו לחוש לדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש בזה הענין במס' אבות בפ' בן זומא לפי שספריו נפלו ביד כל אדם וילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא ואם יש מלין להשיב האמת יראה לנו דרכו וזכות הראשונים תסייע כי מהנראה שהוא הפריז על מדותיו והטעה כל הגאונים והרבנים ז"ל אשר היו לפניו ובזמנו ומתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות עד שקראם משוגעים. אויל הנביא משוגע איש הרוח. ואם הוא ז"ל עזרו המזל להיות קרוב למלכות ונכבד בדורו מפני רפואתו וחכמתו ולא נצרך ליטול פרס מהקהלות מה יעשו הרבנים והחכמים אשר לא באו לידי מדה זו הימותו ברעב או יתבזו מכבודם או יפרקו עול התורה מעל צוארם? אין זאת כונת התורה והמצות והתלמוד.
...וענין ההשתמשות בכתרה של תורה שהוא אסור הוא על שני פנים. האחד מי שעוסק בתורה שלא לשמה ותחלת התעסקותו בה לא היתה אלא כדי לעשות ממנה אומנות לחיות והרי זה משתמש בכתרה של תורה לצרכו לא לצרכה והרי הוא עושה כתר הקדש תשמיש של חול ולא הפריש בינו ובין קרדום שהוא משתמש בו... אבל אם אחר שזכה לכתרה של תורה הוא מתכבד ומתגדל בו אין זה בכלל משתמש בכתרה של תורה אבל הוא משתמש לכתרה של תורה שהרי אמרו וסוף הכבוד לבא לא אמרו ע"מ שלא תטול כבוד והרי העטרה והקרדום שוים בענין זה...
והשני הוא מי שפורע חובו או מסלק תביעותו מעליו בכתרה של תורה שכיון שאין זה מחוק התורה ולא חיוב שהטילה בו התורה שיפטרו בני אדם לחכמים מתביעותיהם והוא רוצה לפטור עצמו מתביעה בכבודה של תורה הרי זלזל בכבודה של תורה ופרע בו חובו או סלק שכנגדו מעליו בה וזהו ענין ר' טרפון שאותו איש שחשב שגנב לו הפירות סלק תביעתו מעליו כשאמר לו אוי לו לטרפון שזה הורגו שכששמע כך עזבו והרי ר' טרפון נשתמש בכתר של תורתו בסלוק תביעה זו מעליו ואפ"ה אמרינן התם שאלמלא שר"ט היה עשיר גדול היה מותר דאמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה שנ' ועבדך ירא את ה' מנעוריו וכן נמי אם רוצה לסלק מעליו חיו' שהתורה פטרתו ממנו מפני כבוד תורתו כמו המסים והארנוניו' מותר זהו מה שנראה לי בפירוש ענין זה ודברים מפורשים הם נתגלו לי בזכותם של הראשונים ז"ל שנהגו בזה היתר בעצמם:

דבריו של הרשב"ץ יובנו יותר שרואים את הרקע ההסטורי שבעקבותיו הוא כתב את הדברים, כפי שהוא עצמו מעיד בפירושו לפרקי אבות. קודם הוא מאריך להסביר את דברי הרמב"ם והמקורות השונים בעניין זה, ובסוף הוא מסכם כך:

10. מגן אבות על פרקי אבות, פרק ד משנה ה
...מכל אלו המעשים נראה שאדם חשוב וציבור צריכין לו מותר ליטול ממון מהם כמו שמותר להתכבד בכבוד תורה ואין זה בכלל הנאות מדברי תורה, שזה הוא כבודה של תורה ואינו משתמש בה אבל הוא משמש אותה. ומצינו בהרבה חכמים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים וחופרי קרקעות, זה היה מדרכי חסידות או היה קודם הגיעם להיות ראשי ישיבות וראשי הסדר או לא היו רוצים להטיל עליהם צורכי צביור, אבל אין איסור בדבר, כמו שנראה מאלו המעשים.
ועל זה סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהציבור להתמנות רב ודיין עליהם. ולא נהגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אצל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו וידוע הוא כי תכלית שמושינו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש, כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום, אבל בעוון הדור נגזרה שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו"ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ואל נבוא לידי אונס, ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתינו אומנותנו ויום ולילה לא ישבות. ואילו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מידה זו, אבל היא גרועה מאוד, ולשוב לארץ אדום לא רצינו מלפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד ומאן דנכית לי חיויא חבלה מדחיל ליה...

לסיכום: ראוי ורצוי להתפרנס ממלאכה ולא מלימוד תורה, וודאי שאין לאדם לקבוע מראש שכל חייו הוא יתפרנס מן התורה, אבל גם הרבנים המקבלים שכר על תורתם, לאחר שרכשו השכלה נוספת, יש להם על מי לסמוך.

ובכל זאת אין ליקח הדברים ולהכות על קדקד ירא ושלם! ולא לזה כוונתי, אלא להציל העשוק, ואדם יראה לעין.

וראה כאן מחלוקת לגבי העמדה בויקי . מעניין

וראה עוד בדברי הרמב"ם

[איש רגיל]

מי כתב את המאמר?

[אוצר החכמה]

מה זה משנה. קח את אותו מאמר, או יותר טוב תביא את כל דברי הכסף משנה, וצבע באדום משפטים אחרים והפלא ופלא תקבל תוצאה ומסקנה אחרת.

אל תשכח לציין את המחלוקת לגבי העמדה בויקי!