המבואר בתענית י"א א' ובשו"ע או"ח ר"מ ותקע"ד ואבה"ע כ"ד?
שורש הדין בגמרא בבלי הוא בשני רעב דומיא דיוסף ואמנם בירושלמי תענית שם הנוסח "בשעה שאתה רואה חסרון בא לעולם" וכו' יעו"ש, ומזה למד הרמ"א דה"ה שאר צרות, והנה עת זו אשר צרות כבירות אופפות העם היושבים באה"ק ונתונים בסכנה יום יום וחיילים היהודים נהרגים כמעט מדי יום ה"י לא תקפ"ץ, וא"כ אין לך צרה גדולה מזו.
ואולם מצאתי ראיתי בכנה"ג הל' תעניות שהאריך להליץ ע"ד שלא נהגו בכך ובין דבריו נשמע שדוקא בצרות דומיא דרעבון כגון חסיל וארבה וכו', אמנם פשטות הרמ"א דבכל מין צרה הוא כן, וכן נראה מסתימת האחרונים שלא הזכירו ולא חשו להא דהכנה"ג, וא"כ יש לדון בזמננו אם יש לנהוג כדינא דגמרא הנ"ל.
ואמנם שיטת התוס' דהוא מדת חסידות אבל ברמב"ם ושו"ע נקטו בפשיטות דהוא איסור גמור, מלבד חשוכי בנים (ונחלקו בדינם אחרונים, יש אומרים דהיינו שלא קיימו פו"ר וכן נראה מוכח מרש"י שם, ויש אומרים דאם הולידו בן או בת כבר יצאו מכלל זה, והמ"ב כתב לחדש דאפילו מי שיצאו בניו לת"ר רח"ל הרי הוא בכלל חשוכי בנים וצ"ע דסתר משנתו ממה שפסק דתליא בפו"ר ודלא כהט"ז ועי'), או ל"ט (וגם בזה נחלקו אחרונים דלדעת מג"א וסיעתו הוא תנאי בחשוכי בנים ולדעת הב"י הוא בכל אדם).
עכ"פ שאלתי לזה לכמה פוסקים ולא העלו הלכה מחוורת, שמא להחו"ר דכאן יש דברים בזה.