מקובל מאד בספרים שמביאים לדוגמא פסק מחכם אחד שבשעת כתיבת הדברים היה חי ונתברך בברכת החיים, וכאשר בשעת ההדפסה, או בהוצאת מהדורה חדשה, כבר נפטר לב"ע, מתקנים: (שליט"א) [זצ"ל]. ויש להביא מקור מפורש כנגד זה, בבהגר"א יו"ד סי' רמ אות כב הביא: "במד"ר של אסתר על פסוק אשר הגלה מירושלים וכו' וירושלמי (פ"ג דמגילה): כד הוי מטי ר' יונתן ורבנן להאי פסוקא אשר הגלה נבוכדנצר הוו אמרין נבוכדנצר שחיק עצמות ולמה לא הוה אמרין כן בירמיה, אלא שכל נ"נ שבירמיה חי הוה ברם הכא מת הוה". ע"כ. והיינו דאזלינן בתר זמן כתיבת הדברים אף שבזמן הקריאה יש לשנות הכינוי (ואיירי שם הגר"א לענין כתיבת הכ"מ כשידוע שבשעה שיקראו הדברים יהיה אחרי י"ב חודש ע"ש).
א"כ עולה מד' הגר"א בשם המדרש וירושלמי, לענין נידו"ד, שמאחר ובשעת כתיבת הדברים היה החכם "שליט"א" אין לשנות הדברים מחמת שנשתנה אח"כ, כשם שהחכמים התייחסו לנ"נ כמו שהיה ראוי לכנותו בשעת כתיבת הדברים ע"י ירמיה. ואין לחלק בין תואר שלילי לחיובי, דהגר"א מוכיח משם לענין אמירת הריני כפרת משכבו.
ובאמת שבסברא הוא פשוט, שכשקוראים דבר-מה שכתב פלוני, הרי אנו קוראים את מה שכתב כתיאור מציאות שהיתה לפניו, א"כ אין שום טעם לעדכן את התיאור בהתאם לשינויים שקרו אח"כ.