ידועה שאלת המהר"י באסן על הכלל שספיקא דממונא לקולא לנתבע והרי בכל ספק ממון יש גם ספק איסור כגון איסור גזל.
ידועים בענין זה דברי המהר"י באסן,התומים, קונטרס הספקות והגר"ש שקופ.
מזה שנים רבות אני מתקשה בתירוצו הנודע של הגר"ש שקופ בדבר תורת המשפטים.לא אאריך בזה כי לא זאת מטרת כתיבתי .אציין בתמצית רק שהקושי שלי הוא בעיקר בשאלת המקור: איך מסברא יודעים שלמוחזק מותר השימוש בממון-בעין המוטל בספק והמוחזק בידו? איך מסברא בלבד יודעים על קיומה של אותה תורת משפטים המכריעה את שאלת הזכויות בממון לצורך דיני האיסורים או במלים אחרות: איך הסברא ש"מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבית אסיא"[ב"ק מו:] מספיקה כדי להכריע בשאלות הממוניות הקודמות לאיסורים כגזל?.אני משער שדברים אלו כבר נדונו ונמצאים בכתובים [לא ערכתי עתה בדיקה של ממש.בספרים רבים שעיינתי בהם בעבר מצאתי בזמנו דברים הנוגעים לשאלות אלה אך עדיין נותרה אצלי תחושת הקושי].
עתה אני מבקש להציג בפני חכמי הפורום רעיון לכיוון שונה במקצת שחשבתי עליו לפני שנים רבות [אך לא השלמתי את בדיקתו כדבעי].
ידועה המחלוקת בין הרמב"ם לבין הרשב"א והר"ן בשאלה האם הכלל שספיקא דאורייתא [ספיקא דאיסורא ] לחומרא מקורו בדין תורה או שהחומרא היא רק מדרבנן.
לפי שיטת הרמב"ם שהספקות מותרים מן התורה לכאורה שאלת המהר"י באסן לא קיימת שכן הם אמרו והם אמרו: כשמדובר באיסור "רגיל" קבעו,בדרך כלל שספק לחומרא אך במקביל קבעו גם את הכלל שספק ממון לקולא לנתבע דהיינו שבספק ממון תקנת החומרא שלהם אינה חלה. [הערה: זה עדיין טעון השלמה לפי דברי מפרשי הרמב"ם שבדברים מסוימים הרמב"ם מודה שהספקות אסורים מן התורה וכמו באיתחזק איסורא].
נעבור אתה לשיטת הרשב"א והר"ן. בספר תיבת גמא לרבינו בעל הפרי מגדים,בפרשת נח ד"ה "נסתפקתי ספק אבר מן החי" כתב על מחלוקת הראשונים האמורה וז"ל:
"כי שניהם ממקרא אחד למדו .הרמב"ם ז"ל סובר סברא חיצונה ספק מן התורה לחומרא וגלי בממזר דספק מותר ,יליף מיניה בכ"מ [בכל מקום] והרשב"א סובר סברא חיצונה ספק מ"ה [מן התורה] שריא וגלי בממזר דספק מותר לומר הא בעלמא אסור...".
לפי דבריו המקור ,לשיטת הרשב"א לכלל שספקא דאורייתא לחומרא נלמד מפסוק: מדאיצטריך להתיר ספק ממזר.
והרי ספק ממזר הוא איסורא וידוע הכלל שממונא מאיסורא לא ילפינן [ראו לדוגמא כתובות מ"ו : וקידושין ג:].התוספות [כתובות מ"ו : ד"ה ממונא] אף הוסיפו שגם איסורה דאית ביה ממונא לא ילפינן מאיסורא.
לפי זה יש אולי כיוון ליישוב של קושית המהר"י באסן:בממון לא חל בכלל הכלל שספק לחומרא כי ממונא [וגם איסורא דאית ביה ממונא] לא ילפינן מאיסורא [ספק ממזר].
אני מודע לכך שיש דעות שונות בעצם הכלל [כמו למשל הפני יהושע בקידושין ג: האומר שבעלמא ילפינן ממונא מאיסורא] ושיש שכתבו סייגים-מקרים שבהם ילפינן ממונא מאיסורא [בספר בית אהרן [מגיד] בערך איסורא מממונא מרכז בזה חומר רב] אך לפי פשוטם של דברים [וכפי הנראה-רוב הדעות] דומה שיש מקום לכיוון זה.
אשמח לדעת מה דעתם של תלמידי החכמים המשתתפים בפורום.
שבת שלום