בפרשה כתוב (יח,יז): ערות אשה ובתה לא תגלה...שארה הנה זמה הוא.
א) הרמב"ן הביא דברי תרגום אונקלוס: עצת חטאין היא, ופירש"י: עצת חטאין שיצרך יועצך לחטוא. ותמה דלא ידע טעם לזה דגם כל העריות האחרות היצר יועצו לחטוא. וביאר דשם זמה נגזר מן כאשר זמם לעשות לאחיו, ולמחשבה ההגונה יקראנו מזימה ולזנות העשוי במחשבה בסתר יקראנו זמה.
וביאר הטעם שדוקא באשה ובתה וכאשה ואמה אמר הכתוב זמה, לגנות הענין לומר כי כשישכב עם אחת שהיא אשתו יחשוב באחרת בעבור קרבתם ודמיונם, והנה תהיה שכיבת שניהם לו זמה, עד כאן תורף דבריו.
ונראה לבאר עוד, דבאמת חלוק דין ערוה זה מערות אחותו או בתו ובת בנו וכיו"ב, דבכל הני רק שכיבת הקרובה נאסרת מדין ערוה, אבל אין פגם כתוצאה מזה גם בשכיבת אשתו, ולכן הכתוב לא מזכיר מידי מאשתו, אבל בערות אשה ובתה או אשה ואמה, זה פגם בשכיבת אשתו ג"כ, ולכן לא נקט הכתוב לאסור אם אשתו או בתה, אלא גדר האיסור הוא אשה ובתה.