א. המשנה (סוכה מב.):
מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת. רבי יהודה אומר: בשבת מחזירין, ביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין.
ב. רש"י במקום כתב:
מחזירתו למים - שלא יכמוש: בשבת מחזירין - שהרי מכאן נטלום היום אבל לא מוסיפין מים כ"ש שאין מחליפין המים לשפוך את אלו ולתת אחרים צונן מהני דטרח לתקוני מנא.
כלומר שהאיסור בנושא זה של החזרת לולב למים בשבת הוא הטרחה בתיקון הכלי.
ובמחשבה ראשונה יש לשאול מדוע לא נאסור מדין תולדת זורע בשבת (שזה האיסור הראשון שניתן להעלות על הדעת לגבי החזרת לולב למים בשבת שלא יכמוש - כלשון רש"י).
ג. ובאמת רבינו חננאל שם כתב וז"ל:
ומחזירתו למים בשבת ולא גזרינן משום השקת זרעים.
ונראה שאכן הבין שהאיסור אותו באה המשנה לשלול הוא משום תולדה של זורע (ועיין לקמן) וקמ"ל שלא גזרו על זה.
ד. ואכן נפסק בשו"ע (תרנ"ד) כהמשנה הנ"ל.
ובמשנה ברורה שם ג"כ כתב:
"ולא גזרינן משום השקת זרעים".
ה. בשו"ע (של"ו, י"א) נפסק:
השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא.
וכתב שם הרמ"א:
הגה: ומותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים (מהרי"ל).
(דרך אגב, המ"ב שם מדגיש שמדובר דווקא להחזיר שבזה התירו, אבל לא לשים בשבת בתחילה. ושמא אפשר לדייק כך גם מדברי רש"י לעיל שכתב "שהרי מכאן נטלום היום" - היום דייקא. ודו"ק).
ו. ויש לעיין בדברי הרמ"א, שהרי לכאורה אין הבדל בין ענף שנראו בו ניצנים ופרחים לבין ענף שיש בו רק עלים.
ממה נפשך, אם המים מסייעים לענף - הרי זה תולדת זורע (הלא כל הסיבה שהוא שם אותם במים היא בשביל שלא יכמשו).
ואם כן מה אכפת לי אם יש בהם פרחים או לא?
בכל מקרה ברור שזה מסייע ונאסור בכל ענף.
ז. כתב במנחת חינוך (מוסך השבת, הזריעה):
והנה הזריעה דאסרה תורה שהיא אב, ובמשכן היו זורעים כדרך כל העולם על הארץ. אין שייך לומר הזורע במים הוי ליה תולדה, כי אין דמיון כלל לקרוא זורע.
דלא שייך זריעה כלל במים. אם כן על הזריעה בעצמה במים אין חייב [...] דלא שייך תולדת זורע כלל. כי מה ענין מים לאדמה[?] ואינו דומה האב לתולדה כלל.
אבל השורה במים עד שצמח חייב על הצמיחה דהצמיחה שפיר הוי ליה תולדת צמיחה בדבר הגדל מן הארץ, דשם צומח, וכאן נמי צומח הוי ליה דמיון.
אם כן בשורה במים אין חייב עד שצמח, ובלא צמח - על הזריעה עצמה במים אינו חייב, דשם זריעה במים לזריעה על הארץ אין לו דמיון כלל.
אם כן במים אינו חייב עד שצמח.
אתמצת, המנחת חינוך העלה נידון לגבי איש הזורע בשבת ומיד אסף את הזרעים קודם שנקלטו בקרקע; האם עבר על מלאכת זריעה או לא?
ורוצה לומר שוודאי עבר איסור לפי שמלאכת זריעה גופא נעשתה כאן אף על פי שלמעשה פעולתו לא גרמה בסופו של דבר לצמיחה של צמח.
וכאן מוסיף ודן לגבי מי שזורע במים, האם יש בזה משום זורע אם לאו.
ובשורש דבריו כותב שמלאכת זריעה ממש אין כאן, שהרי אין דרך כלל לזרוע במים.
ורק שאם הזרעים שרו במים כל כך עד שהתחילו לנבוט - ממילא עבר על תולדת מלאכת זריעה. אך לא מתחייב בעצם מעשה השלכת הזרעים למים אלא טעם האיסור הוא מצד מה שגרם לזרעים לצמוח ולנבוט.
ואם כן האיסור (למפרע?) הוא רק משעה שגדלו וצמחו ונבטו בפועל ולא לפני (ועל פי זה רוצה להסביר את השו"ע (וכן את הרמב"ם) לגבי השורה חטים ושעורים וכו' עיי"ש בדבריו).
ח. ושמא יש בדברי המנחת חינוך לתת טעם לגבי מה שכתב הרמ"א:
ומותר להעמיד ענפי אילנות במים בשבת ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם נפתחים מלחלוחית המים.
שאכן כלפי מלאכת זריעה עצמה לא שייך לחייב בעצם הכנסת הענף למים, שהרי אין זריעה במים כלל. ואינו דומה לזורע בקרקע.
ולכן גם מותר מטעם זה להחזיר את הלולב למים בשבת ולא גזרו על זה "משום השקת זרעים" (ר"ח).
וכן כלך על זה הדרך לגבי השקת זרעים במים לזמן מועט (שאינם נובטים בזמן מועט כזה וע"כ לא עובר בזה משום וכו').
אבל אם שם במים ענפים עם פרחים ושושנים, שהם נפתחים מלחלוחית המים מיד - בזה יש מקום לומר שעובר בזה על תולדת זריעה במה שבפועל גורם לענף לגדול ולצמוח ממש כאן מול עינינו (ולא על עצם ההכנסה למים. וכנ"ל).
(ולגבי חטים ושעורים גם כן אינו מתחייב לשיטתו אלא רק כשמעמידם זמן רב כל כך עד שנובטים כנ"ל. אבל לזמן קצר אין בזה כלל איסור. והרוצה להחכים יעיין שם בדבריו היטב).
***
שלא להשאיר הנייר חלק, אמרתי לכתוב כאן שאלה לגבי לולב;
לולב של עיר הנדחת פסול.
ופירש רש"י:
ושל עיר הנדחת - משום דלשרפה קאי דכתיב "ואת כל שללה תקבוץ". ולולב בעי שיעור ד' טפחים. וכיון דהאי לשרפה קאי - אין שיעורו קיים דכשרוף דמי.
ואמרינן בגמרא דכתותי מכתת שיעוריה ולכן פסול דאין בו ג' טפחים וכדי לנענע בו וכו'.
וקשה שהלא למעשה יש כאן לולב שלם לפנינו. ובמה מכתת שיעוריה?
(והמשיל החברותא דרך מליצה, שהרי אם מאן דהוא ישב על הלולב הנ"ל בשגגה - יש להניח דשיעוריה דהאי לולבא יכאיב כמו שאר לולבים שאינם כתותים שדרכם להכאיב טובא בזה. ואם כן איך נאמר "אין כאן שיעור" וכו').
אשמח לשמוע מכבוד הרבנים דכאן תשובה המניחה את הדעת.
ע"כ.
ק"ק.