בגמרא קידושין מד,א דנה בשמועה שאמר רבי אבן שנאמרה בבית המדרש הםם רבי אבין בר סמכא הוא לסמוך עליו או לא, ואומרת הגמרא שהיה כמין ימא לטיגני ולכן אפשר לסמוך על רבי אבין שדייק בשמועה זו.
ונחלקו רש"י ור"ח, לרש"י הנידון היה האם יש לחשוש שמא שכח רבי אבין את הנאמר בבית המדרש, וכיוון שלא היתה שהות לשכוח ליכא למיחש לשכחה, שהיה כמו אדם השולה דג מן הים והמחבת כבר נתונה על האור לטגנו בתוכה. ואילו לר"ח הנידון הוא האם יש לחוש לשקר וכיוון שהיה במקום סמוך לבית המדרש כמו שימא סמוך לטיגני ליכא למיחש לשקר שאין אדם שקר במקום קרוב שיוכלו לבו ולהכחישו.
והטעם שר"ח מיאן בפי' רש"י לכאורה הוא כמו שכתב הריטב"א שאין לדבר קצבה שפעמים הבית רחוק מן הים ויש שהות מרובה משליית הדג עד שיתנו אותו בתוך המחבת, והטעם שרש"י מיאן בפי' הר"ח יש לומר שאין לחוש שמא ישקר רבי אבין ולא נחשד על שקר אלא רק על שכחה.
על כל פנים מבואר שבשיעור זמן קצר אין לחוש לשכחה. [והיינו בין לרש"י ובין לר"ח, דאם לא כן תיקשי לר"ח נמי דילמא שכח רבי אבין ולא דקדק בשמועתו לא מחמת שקר אלא מחמת שכחה] ויש לדון למבואר בעירובין נג,א דאמר רבא דאנן כאצבע בבירא לשכחה ופי' רש"י שכשם שהאצבע נוח להכנס בפי הור כך אנו מהירין לשכוח, ומבואר שבזמן מועט כבר יש לחוש לשכחה.
מיהו הר"ח פירש בעירובין שם דמיירי על הזמן שמסיימין מסכת אחרת ומתחילין האחרת כבר שוכחין הראשונה, ואם כן יש לומר כל עוד שלא פונה לעסוק בענין אחר לא משכח לימודו.
ומצאנו עוד גדרי שכחה, דלענין התראה בעינן שיהיה דווקא תוך כדי דיבור ואם לא יכול לומר שכחתי, וביאר באיילת השחר (קדושין שם) שבהתראה שרצונו של אדם שלא לזכור אף בזמן מועט יש לחוש לשכחה. [מיהו יש לדון שהרי התראה היא באופן שצריך לומר אף על פי כן, ואם כן מדוע שיהיה רוצה בשכחתה, ואם מחפש טצדקי לפטור את עצמו יכול לשתוק ולא לומר אעפ"כ]
עוד מצאנו בפ"ב דכתובות שבעדות אדם נאמן אפילו לאחר ששים שנים אם היא מילתא דרמיא עליה, ואם היא מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ששים שנה יכול להעיד עליה.
וצריך אני רב לכל זה