האוכלין והכלים שנטמאו במשקין, מטמאין את הידים להיות שניות, דברי רבי יהושע.
וחכמים אומרים, את שנטמא באב הטומאה, מטמא את הידים. בולד הטמאה, אינו מטמא את הידים.
אמר רבן שמעון בן גמליאל, מעשה באשה אחת שבאת לפני אבא, אמרה לו, נכנסו ידי לאויר כלי חרש.
אמר לה, [ בתי ], ובמה היתה טומאתה, ולא שמעתי מה אמרה לו.
אמרו חכמים, מבואר הדבר, את שנטמא באב הטומאה, מטמא את הידים. בולד הטומאה, אינו מטמא את הידים.
בכמה מקומות שנינו, שאע"פ שאדם אינו נטמא אלא מאב, מ"מ אדם הנוגע בראשון, ידיו טמאות. (כך מבואר במשנה שם לעיל לגבי אדם הנוגע באדם שהוא ראשון, וכך מבואר כאן מד' חכמים: את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים).
עוד מצינו (במשנה שם) שהמכניס ידיו לבית המנוגע, ידיו טמאות. כאן יש חידוש גם באופן הטומאה. כלומר עד עתה למדנו שחידשו שראשון מטמא את הידים, וכאן שמענו שידים נטמאות אף במקום שאין גופו נטמא, כגון הכניס ידיו בלבד, שאינו חשוב ביאה, ומ"מ ידיו טמאות.
ומבואר הדבר בגמ' חולין לג, א. שגזרו משום ביאת כולו. טעם מסוים ומיוחד לענין זה.
אכן, מה נענה ליום שידובר מהאמור כאן במשנה, שהאדם המכניס ידיו לכלי חרס, ידיו טמאות (וכ"ה במקואות פ"ו מ"ו). ודבר זה היה ידוע לרשב"ג ולאביו, לאשה ולחכמים.וכל הנידון היה אם גם כלי שני מטמא.
ורק ממני הוא ריק: למה נטמאו ידיו? הרי אדם הנכנס לתנור טמא ודאי לא נטמא, וא"כ מפני מה ידיו טמאות? (וגזירה של אטו ביאת כולו אין כאן)
אטו כללא כללו שכל מקום שאין גופו נטמא מ"מ ידיו נטמאות?
פלא פלאות שאיני מוצא פתרון במפרשי המשנה על אתר.
חיפוש באוצר גם הוא לא העלה תרף ומזור.
מוזר.