האמנם דבר המותר 'בדיעבד' מותר גם 'לכתחילה בשעת הדחק'?

[חיים סגל]

ידועה שיטת הג' מרדכי שכשם שהתירו שהייה בכירה שאינה גרו"ק של תבשיל חי, הואיל ומסיח דעתו ממנו עד למחר, ה"נ יש להתיר בכל תבשיל אם מחליט לאכלו רק למחרת, שגם ממנו מסיח דעת.
אמנם הב"י בסי' רנ"ג כתב שמדברי שאר הפוסקים לא נראה כוותיה. והמג"א בסי' רנ"ד ביאר שטעם האוסרים הוא משום שמא ימלך לאכלו בלילה ושוב יבא לחיתוי, ולכן אין היתר אלא בתבשיל חי שבמציאות אינו יכול להיות מוכן לאכלו בלילה.
אכן הרמ"א בריש סי' רנ"ז הביא להקל בדיעבד בהטמין לצורך מחר.
ובביה"ל ריש סימן רנ"ג הביא כן גם לענין שהייה, שלענין 'דיעבד' יש לסמוך על הג"מ.
והנה פשוט בתכלית הפשיטות שמה שהקיל המשנ"ב ב'דיעבד' היינו שאם עבר ושיהה לצורך מחר אין לאסור אכילת התבשיל בדיעבד, והיינו דאמנם לענין להשהות לכתחילה לא נקטינן כהג"מ אלא כרו"פ שהחמירו. אך לענין קנס שקנסו שלא להנות ממעשה שבת יש לסמוך על הג"מ ולהתיר התבשיל.

אכן הפסקי תשובות על אתר הביא כביכול הביה"ל מתיר בשעת הדחק להשהות לכתחילה באופן זה, והיינו משום שהבין שכל שמותר בדיעבד מותר גם לכתחילה בשעת הדחק, דשעת הדחק כדיעבד דמי. [ועיי"ש שעשה בזה מחלוקת בין המשנ"ב שמתיר לבין השועה"ר והחזו"א שאסרו, ולא הבנתי, הרי כמו שמפרש בדעת המשנ"ב ש'שעת הדחק' כ'דיעבד' יכול לפרש בדעת הרמ"א בריש סי' רנ"ז, ומשם בדעת השועה"ר והחזו"א].
ושאלתי כמה מורי הוראה והשיבוני שזו טעות גמורה, שאמנם מקובל כלל זה שכל שעת הדחק כדיעבד דמי, אך היינו בהלכות יו"ד, כלומר, בדברים האסורים באכילה שאין איסור בעצם הפעולה האוסרת אותם באכילה, שבזה אמרינן, שאם בדיעבד מקילים לאכול מאכל כזה, א"כ בשעת הדחק מותר לגרום לכתחילה מציאות מאכל כזה ומפני שכל שעת הדחק כדיעבד דמי, שהרי בעצם גרימת המציאות אין שום איסור וכל השאלה היא רק האם הדבר מותר באכילה, ולכן באופן שנפסק שלכתחילה לא יביא עצמו למצב כזה ורק אם כבר נתהווה מצב כזה יכול לאכול המאכל, א"כ בשעת הדחק מותר לו להביא עצמו למצב כזה.
אך שכשעוסקים בהלכות שבת וכדו' שיש איסור מלאכה או איסור דרבנן לעשות פעולה מסויימת, אף שמצאנו בפוסקים שהקילו בדיעבד להנות מאיסור זה אחר שכבר נעשה, לא שייך לומר 'שעת הדחק כדיעבד', שהרי לא קרב זה לזה, שמה שמקילים בדיעבד היינו באיסור 'מעשה שבת', ואיך אפשר עפי"ז להקל בעצם עשיית האיסור?

[עזריאל ברגר]

דבר ברור הוא, שלא תמיד אומרים את הכלל הזה של "כל שעת הדחק כדיעבד".
דוגמאות פשוטות:
שחט בלי ברכה - הבשר כשר בדיעבד (ודלא כאלדד הדני), אבל לכתחילה לא ישחוט בלי ברכה אפילו בשעת הדחק, וכדתנן חמשה לא יתרומו, וחלקם הם אלו שאינם יכולים לברך.
ולאידך גיסא - כמדומני שיש כו"כ פסולים בד' מינים שבשעת הדחק מכשירים ליטלם בברכה, אבל בדיעבד בדאיכא אחר - ינענע שוב באותו שכשר לכתחילה.

[חיים סגל]

דבר ברור הוא, שלא תמיד אומרים את הכלל הזה של "כל שעת הדחק כדיעבד".

ברור שלא תמיד, מה שאני רציתי לומר זה שבהלכות שבת וכדו' תמיד לא אומרים, דהיינו יתכן אופנים שמקילים גם לענין דיעבד וגם לענין שעת הדחק [כמו באותו סימן - סימן רנ"ג, לענין שיעור כמאב"ד], אך בשום אופן אין ללמוד מהיתר 'בדיעבד' להנות ממלאכת שבת - כביכול להתיר לעשות האיסור בשעת הדחק.
ודלא כהפסקי תשובות.

[מיללער]

בסוגיא דבחים סג. ובמנחות ח: מבואר שאם באו נכרים והקיפו את העזרה אןכלים הכהנים קדשי קדשים בהיכל. הרמב"ם בפ"י ממעשה"ק ה"ג מביא את ההלכה לגבי דיעבד שאם נאכלו ק"ק בהיכל נאכלו.

ומשמע מדבריו שהבין כן מדקאמר בגמרא דבשעת הדחק אוכלין ק"ק בהיכל א"כ אף שלא בשעת הדחק כשר בדיעבד אכילת קדשים בהיכל (שיצאו יד"ח מצוות אכילת קדשים). ועיי"ש בפירושו של הרדב"ז איך שמפרש דברי הרמב"ם בסוגית הגמרא.

[בריה נמוכה]

עי' כעין זה
בבית יוסף חו"מ סי' כח סט"ו

וראב"ן כתב דמדמכשרינן קבלת אונס שלא בפני בע"ד כמו שיתבאר בסמוך ש"מ דבלא אונס כשר בדיעבד דאי פסול ע"י אונס נמי מיפסל ע"כ וכן כתוב במישרים נ"ב ח"ה בשם גדולי האחרונים... וטענת ראב"ן אינה טענה דהא מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא והם אמרו דהיכא דאיכא אונס מקבלין והיכא דליכא אונס וקבלו אפילו דיעבד לאו כלום הוא