במשנה בבא מציעא (נח:) 'אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו'.
ראיתי בזרע שמשון (וארא אות ה) שהקשה מהא דיתרו קרוי בתורה 'פּוּטִיאֵל' (שמות ו, כה), ובגמ' (סוטה מג.) אמרו שזהו כינוי ע"ש שפיטם עגלים לע"ז, דהלא אין להזכיר לבעל תשובה ולגר את מעשיו הראשונים. ותירץ דכאן הוא לשבח, שאע"פ שהיה שקוע בחטא זה והיה כומר לע"ז, הלך ודבק בהקב"ה. ועיי"ש עוד. וכן מצאתי בספר מכתם לדוד שכתב כן.
ויש להעיר שהיה אפשר להקשות מצד איסור לשון הרע, שהרי דברי המשנה אמורים כשמדבר אל הגר ואל הבעל תשובה עצמו, שבזה יש רק משום 'וגר לא תונה'. [ואם אומר ברבים והגר יודע מזה, יש כאן את ב' האיסורים].
ויש לציין שיש כו"כ עובדות בש"ס שמזכירים את עברו הגרוע של בעל תשובה והסיום הוא בשבחו, כמו רבי עקיבא (פסחים מט:), ריש לקיש (ב"מ פד.), רבי יוסי בר"א ברשב"י (שם פה.).
עכ"פ מדברי האחרונים יש לעיין הלכה למעשה, הן לענין איסור לשה"ר והן לענין איסור אונאה [כשיוודע לגר ולבע"ת]: האם יהיה מותר ל'דרשן' שמספר סיפורי חיזוק לעורר יהודים לעבודת ה', לספר ללא רשותו של הגר או הבעל תשובה, את סיפור עברם הגרוע - כשלבסוף נעשו צדיקים וכו'.
ומה הדין באופן שבעל תשובה או גר מודיע שמסכים בלב שלם שיזכיר ברבים את סיפור עברו, ואין לו כלל צער בדבר, האם מותר לדרשן להאמינו שמחל, ובצירוף זה שיש כאן ג"כ ענין של 'שבח' [כמ"ש האחרונים הנ"ל שהזכרת עברו הותרה כי היא לשבח].
עוד יש לעורר, שכשיש לו לגר או לבעל תשובה צאצאים, או אפילו אשה, הלא גם אם מסכים לכאורה יהיה אסור לדרשן לספר, כי באה להם אונאה ע"י הסיפור, וזהו בכלל 'זכור מעשה אבותיך' [ואע"פ שאין מדבר עליהם, מ"מ דבריו פוגעים בהם].