פורום אוצר החכמה

מצוין.
תודה רבה.
בדיוק עכשיו קיבלתי במייל: פמ"ג סימן קא ס"ק ח במ"ז, שולח למחלוקת הט"ז קי ס"ק ה עם הש"ך שם, וכתב הפמ"ג שנחלקו רק כשהחתיכות נפרדות, אך כשמחוברות, כגון ראש ולשון בתוכו (שהראש אינו חהר"ל והלשון כן), גם ש,ך יודה שלא אומרים שהראשים מותרים כי בטלו ברוב, והלשונות שבתוכם אסורים. כי זה כחוכא.
וראו כאן:
https://www.hamichlol.org.il/%D7%97%D7% ... 7.99.D7.9D
תודה רבה!!!

אני זקוק לחומר לדרוש דרשה בתשעה באב, וקצת דברי התעוררות
על גודל ענין התפלה במקום קרבנות, וקריאת פרשת הקרבנות בכל יום, משלימים עי"ז החסרון שנחסר לנו הקרבנות מחורבן ביהמ"ק, ומקרבים בזה הגאולה

מי מציין לי מראי מקומות מעוניינים בנושא, דברים שניתן להגיד בדרשה לעורר הלבבות?

ייש"כ למפרע לכל המגיבים

בשו"ע יו"ד סי' יג סעיף ד:
"בן תשעה חי שנמצא במעי שחוטה כשרה, וגדל ובא על בהמה דעלמא והוליד, אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה, ואם בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות, כמוהו, וכולם צריכים שחיטה מדבריהם, ואין הטרפות פוסל בהם".

הסעיף הזה מדברי הר"ן לפי הבית יוסף.

אבל הרמב"ם פסק בהלכות מאכלות אסורות פ"ה, הי"ד
"מצא בה עובר חי אף על פי שהוא בן תשעה חדשים גמורין ואפשר שיחיה אינו צריך שחיטה אלא שחיטת אמו מטהרתו, ואם הפריס על גבי קרקע צריך שחיטה".

יש מי שטוען שמדברי הרמב"ם דוקא העובר צריך שחיטה מדרבנן אבל הבן של העובר בדור הבא כבר צריך שחיטה מהתורה. והדברים תמוהים, כי לפי זה איך השו"ע פסק כר"ן במקום שהרמב"ם חולק? או שי"ל שהשו"ע סבר שהוא לא חולק. האם יש לכם ראיות לכאן או לכאן? [אגב, לא פעם הועלו רעיונות לקיים עדרים של בני פקועה ולהינצל מהאיסור של טריפות או חשש נבילה מדאורייתא]

זה חידוש של כמה אחרונים בשי' הרמב"ם, (תפארת למשה, זכר יצחק, וכד'). הב"י ודאי לא סבר כך בדעתו.

ייש"כ!

כידוע יש הרבה שנאספו בשואה שאין ידוע יום מותם עקה"ש במדויק רק עפ"י אומדנא והגדת עדות למחצה לשליש ולרביע
אך כהיום נחשפים כל מיני מסמכים עם פרטים מדויקים להפליא על היום (ולפעמים גם על השעה ! ל"ע) שנהרגו ע"י הרוצחים על קידוש ה'.
האם יש לשנות תאריך היא"צ או לא ?

למה שלא?

נחלי אפרסמון כתב:למה שלא?

צודק. וכן נלענ'ד
אך שמעתי אנשים אומרים שאינם רוצים לשנות כי כבר שנים החזיקו (בטעות !) יום אחר ליא"צ.

אדם שיש לו ביטוח מקיף על הרכב האם יכול לעשות תאונה עצמית כדי לתבוע את הביטוח ? או שזה גזל.

עובדיה חן כתב:אדם שיש לו ביטוח מקיף על הרכב האם יכול לעשות תאונה עצמית כדי לתבוע את הביטוח ? או שזה גזל.

כתשובתי הקודמת.

בספר בן איש חי (ש"ש פ' וירא אות יב) כתב

בשבת צריך ליטול ידיו קודם שלש סעודות מעומד, כנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל, וה"ה לברכה ונגוב נמי צריך מעומד. וכתב הרה"ג מהר"א מני נר"ו דלאו דוקא בנטילה דאכילה, אלא גם בנטילת שחרית דיום שבת ג"כ נוטלין ומברכין ומנגבין מעומד, שכ"כ רבינו הרש"ש ז"ל, וכבר הרב תורת חכם ז"ל עשה מטעמים לדבר. וכתב עוד שהוא נר"ו נוהג כן גם ביום טוב, דאם אינו מועיל אינו מזיק עכ"ד נר"ו. ונ"ל יפה אמר חנ'ן על יום טוב, אך אנא עבדא א"א לי לעשות נט"י דשחרית דשינה מעומד, והמשתדל לקיים זה תע"ב

מה הטעם בזה?

כנראה מבחינה פרקטית.

משנה מסכת סוטה פ"ט מי"ד:

בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יונית בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר:

למאי נפקא מינה להזכיר מה היה בפולמוס (=תקופה) של כל מלך? מדוע אי אפשר לומר בפשטות שגזרו על עטרות חתנים וכלות וכו', האם היה נפק"מ מבחינה מעשית למי ששונה את המשניות להזכיר מתי זה נתקן? הרי כל מילה וכל אות במשנה מדוקדקת ולפעמים כוללים במילה אחת כמה עניינים כמו שמובא בכמה מקומות בגמ'.

בהל' שבת מוזכר ענין חלולין לספוד המת, מתי איפסק המנהג? ואם ישר הדבר להחזיר עטרה ליושנה?

כידוע שבתפלת הערב,המאחר יתפלל עם הציבור ורק לאחר מכן יברך לברכות ק"ש,דסמיכות גאולה לתפילה בערב קלה יותר מן הבוקר.
אלא שראיתי משהו חדש,כשהתפללתי מעריב בשטיבלאך א' החסידים במנין אולי היה וויז'ניץ(לא התבוננתי קרס החשמל והיה חשוך)התפלל עם הציבור תפילה דיי ארוכה ומיד לאחר שסיים שמונה עשרה פתח באמת ואמונה עד לסיום השכיבנו.(כמובן כנראה שבירך לשתים הראשונות עם שמע וראה שלא הספיק)
השאלה האם דבר זה כשר,ואם כן האם הדבר ראוי להעשות כן,ואין כוונתי כשיש מנין אחר אלא כשזה המנין היחידי?
ורציתי בעצמי לבאר שכוונתו היא למה שיש בש"ע ס"ס סעי' ב' ו-ג',דאין הברכות מעכבות ומשברך הא' אפי' לא בירך לחברתה מ"מ יצא ידי חובת אותה הברכה ואף השלים לאחרות אחר זמן.

עלו היום לדיון שתי שאלות בהלכות קריאת התורה, ועלה בלבי שכדאי לפתוח אשכול, שבע"ה יתפתח לדיונים בהלכות אלו:
viewtopic.php?f=17&t=47115

דרופתקי דאורייתא כתב:בספר בן איש חי (ש"ש פ' וירא אות יב) כתב

בשבת צריך ליטול ידיו קודם שלש סעודות מעומד, כנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל, וה"ה לברכה ונגוב נמי צריך מעומד. וכתב הרה"ג מהר"א מני נר"ו דלאו דוקא בנטילה דאכילה, אלא גם בנטילת שחרית דיום שבת ג"כ נוטלין ומברכין ומנגבין מעומד, שכ"כ רבינו הרש"ש ז"ל, וכבר הרב תורת חכם ז"ל עשה מטעמים לדבר. וכתב עוד שהוא נר"ו נוהג כן גם ביום טוב, דאם אינו מועיל אינו מזיק עכ"ד נר"ו. ונ"ל יפה אמר חנ'ן על יום טוב, אך אנא עבדא א"א לי לעשות נט"י דשחרית דשינה מעומד, והמשתדל לקיים זה תע"ב

מה הטעם בזה?

אולי מפני שהקפיד שלא להניח רגליו על הארץ קודם נט"י (כד' הא"א - בוטשאטש), ולאידך בירך ענט"י תיכף (ודלא כמנהג החסידים שנוטלים ידיהם עוה"פ לאח"ז, ואז מברכים ענט"י).

האם יש חיוב לציית להוראות של רופא, כשמדובר באדם ברוי לחלוטין ! ?

אלו הן דברי הגר"ח פאלאג'י זצ"ל בשו"ת חקקי לב (סי' ג דף ד רע"א),
אחרי שהוא מסיק להלכה שיש לברך על נשיאת כפים גם שלא בבית הכנסת,

ועוד אני אומר כי אין לנו להשתמש בתורת מנהג בזה, שהרי ימים ושנים אירע לנו שאנו מתפללין במקום שאין ספר תורה בכפרים ובתים לבריחים מחוץ לעיר, ורובא דרובא לא שכיחי בינייהו כהנים כדי שיברכו ברכת כהנים, ומעט מזער באיזה פעמים שנמצא כהן לאו אדעתינו, או חשבו שצריך דוכן וספר תורה, כאשר נהגו בבית הכנסת, ומפני זה לא הנהיגו לברך ברכת כהנים, כי לא היה ביניהם מי שיודע להעמיק בדין ולראות שורש הדבר על בוריו כדי לחתוך הדין, אבל לא שבכוונה מכוונת הנהיגו כן, וקבלו דעת הפוסק האומר שלא לברך ברכת כהנים כי אם במקום דוכן וספר תורה.

מיד נזכרתי בדברי מרן בבית יוסף או"ח (סי' ג)

ואף על פי שהעולם נוהגים כדברי התוספות, נראה לי שהוא מפני שאינם מעיינים בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה אלא חד או תרי בדרא, והנכון ליזהר כדברי הרמב"ם ז"ל שהוא עמוד ההוראה.

אבל אם דברי מרן הב"י מדוברים לגבי הל' בית הבחירה, וגם זה חידוש גדול.

אבל לומר על הל' ברכת כהנים, שהגם שנאמר שהוא לא היה כל יום [כמו שהגרח"ף כותב שלא היו מצויים כהנים - וגם זה קצת לא מובן לי, מדוע לא היו כהנים?!], אבל ודאי היה מצוי מידי פעם בפעם, ולא עיינו בדבר?!

הגר"ח פאלאג'י אינו מדבר על קהילות מסודרות ומבוססות, אלא על "כפרים" שבדרך כלל אין בהם יהודים, ולפעמים בזמן מגיפה וכד' בורחים לכפרים ["בתים לבריחים"] באופן לא מסודר, ולכן אין כהנים ואין ת"ח שיפסוק וכו'.

האם מותר להשתמש במעשר כספים לצורך מצות כתיבת ספר תורה ?

'הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה''.
הרמב"ם (פט"ו מהל' נשיאות כפים ה"ז): 'ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו'.
ומקורו בחולין מט ע"א, כשיטת ר"ע.
משמע שלכהן אין כח מיוחד לברך אלא בקיום מצות נשיאות כפיים כהלכה.
ודלא כמקובל בעם - להחשיב ברכת כהן גם מחוץ למסגרת [ונוסח] נשיאות כפים.
חיפשתי ומצאתי בתשובות והנהגות (ח"ה סי' עב):'מיהו שמענו על כמה קדושים וכמו רבינו החפץ חיים זצ"ל כשהיה מברך לאחד היה מוסיף שתהא ברכת כהן, וצע"ג'.
האם יש מקורות נוספים לחשיבות ברכת כהן?

במגילה כט.

בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"הא. שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. .... גלו לבבל, שכינה עמהן.... בבבל היכא? אמר אביי בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא. ולא תימא הכא והכא, אלא זמנין הכא, וזמנין הכא.

פירש רש"י

דשף ויתיב, ובנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן, לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהילים קב).

וראיתי בספר סדר עיירות (ערך נהרדעא אות ח עמוד קלא) שהביא בשם ספר חלב חיטים (טייב) לברכות (ח.) שכתב שכל בתי הכנסת של בבל היו בנויים מאבני ירושלים! (וכנראה הכוונה רק חלק מהם ולא כולם).

ובספר הנ"ל שם תמה ע"ז דלפ"ז מאי רבותא דשף ויתיב.

לפו"ר זה לק"מ, כי אצל הוצל לא מצינו זאת, ורש"י שפירש דשף ויתיב הוא רק לפרש מהו הטעם שנקראת שף ויתיב.

עוד כתב שם

ועיין בספר ילקוט המאירי ח"א (עמ' רמ) שהביא מספר מסעות של ר' בנימין מטולדו שכ' שנמצא שיש במדינת נהרדעא עיר ושמה שפיתוב (כצ"ל) שנבנה מאבני ירושלים ומעפרה. כתב ע"ז בעל ילקוט המאירי שהחוקרים נלאו למצוא פשר שם עיר זו וכתב הוא שהכוונה לבי כנישתא דשף ויתיב שנבנה מאבני ירושלים. ע"ש. והנה לא ראה שכבר הגאון על שואל ומשיב בהגהותיו למשניות הנקרא בית שאול (סוף פסחים) הביא את דברי ר' בנימין מטולדו בספר מסעותיו והעיר ע"ז בזה"ל: ולא ידע שהיא העיר שאמרו חז"ל דשף ויתיב בנהרדעא ועשו שתי תיבות מזה. עכ"ל. הרי שהעיר עליו הערה זו ולא זכר מזה בעל ילקוט המאירי.

ולא הבנתי. הרי בגמרא מדובר על בי כנישתא ולא על כל העיר,

האם די בקצת שער בזקן, או שצריך מלא ממש.

מלבב כתב:האם די בקצת שער בזקן, או שצריך מלא ממש.

אולי יעזור לך.
הערה51 במאמרו הכולל של הרב אברהם ברקוביץ על גדרי ודיני גדלות, מאסף 'ארח משפט' חלק ב, עמוד א'רעז:
"הטור בחושן משפט סימן ל"ה כתב "ואם צמח זקנו למעלה אין צריך בדיקה". והקשה הבית יוסף שבאבן העזר סימן קס"ט כתב הטור שאם רואים שנתמלא זקנו, אין צריך לבדוק יותר. הרי שהצריך שיתמלא זקנו, ולא מספיק שצמח לו זקן. ושמא יש לומר דדוקא התם לעניין חליצה הצריך נתמלא זקנו לחומרא, אבל לעניין עדות בצמח זקנו סגי להחשיבו גדול, אלא שצריך תלמוד מניין לו לחלק כך. ובשולחן ערוך חושן משפט סימן ל"ה סעיף א' העתיק השולחן ערוך "ואם נתמלא זקנו אין צריך בדיקה". והסמ"ע (ס"ק ד') כתב דנראה דצמח ונתמלא עניין אחד הם, אלא שנתמלא הוא לשון התלמוד, וצמח הוא לשון הטור. והגמרא נקטה לשון "נתמלא" ללמדנו שלא מספיק שתי שערות בזקן, אלא צריך ריבוי שערות, ואין זה תלוי באורך השערות, דרק בזקן התחתון יש שיעור לאורך השערות, אבל בזקן העליון הכל תלוי בריבוי השערות, ואין בהם שיעור. ועיין ביאור הלכה סימן ל"ז סעיף א' ד"ה או קטן שכתב דלפי הבית יוסף שלמד את זה שזקן מועיל לגדלות מתוספות ביבמות פ: ד"ה דהביא שתי שערות, אם כן מוכח שלא מספיק שצמח הזקן, אלא צריך שיתמלא הזקן, דיוצא מהסוגיא לפירושו שסיכי דדיקנא לא מספיק לזה. אמנם אם יש לו שערות גדולות משני צדי הפנים ומצד הסנטר, יתכן שזה בכלל נתמלא זקנו, כמו שכתב בים של שלמה חולין פרק א' סימן מ"ח בשם תשובת הגאונים לעניין ש"ץ. אך יתכן שרק לעניין ש"ץ הקילו בשיעור זה, כיוון שאינו אלא מפני כבוד הציבור. אמנם לפי מה שכתב הגר"א בחושן משפט שם שזקן אינו סימן גדלות אלא שהוא ראיה שמסתמא הביא שערות, בודאי דברי הטור באבן העזר הם לאו דוקא, דאין צריך מילוי זקן, דגם צמיחת זקן הוא זמן רב אחר הבאת ב' שערות. ולפי זה יתכן שגם סיכי דדיקנא מספיק להוכיח שהוא גדול ומה שלא סמכו על זה בגמרא ביבמות שם, משום ששם היה ידוע שלא הביא שתי שערות כמבואר שם. הביאור הלכה נשאר בזה בצריך עיון."

בגמ' שבת דף קטו: מבואר שאסור לכתוב פסוקים תוך קמיעין משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, וכן אסור לכתוב סדר ברכות משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב
וכ' הראשונים שהאידנא משום עת לעשות מותר לכתוב סדר תפילות
וכ' הב''י סי' של''ד וז''ל
ומכל מקום הקמיעין דלית בהו משום עת לעשות ליי' נראה דהאידנא נמי אין מצילין אותם וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' רפא, ח"ה סי' קיט) ורבינו שכתב קמיעין בהדי ברכות אפשר שנמשך אחר לשון הגמרא דקתני להו כחדא ולאו דוקא או אפשר דסבירא ליה דכיון דאתייהיב רשותא למיכתב ברכות הוא הדין לקמיעין עכ''ל

מה הביאור בשי' השנייה שכ' הב''י [והובא בשו''ע כי''א] שהיות ואיכא עת לעשות לכתוב ברכות ה''ה שמותר לכתוב פסוקים לקמיעין, [ותרתי קשיא לי, מה שייכי אהדדי, ועוד הא ב' איסורים נפרדים הם, וא' הוא היתר על דברים שבע''פ לכותבן, וא' הוא היתר לכתוב דברים שבע''פ]

מעת לעת אנו שומעים על אדם פלוני או גדול בישראל שביקש שיכתבו על מצבת קברו כך וכך.
אנו גם מתוודעים לדיונים כבדי ראש בין קרובי הנפטר על הנוסח המתאים להיכתב על המצבה.
יש חסידויות שהנוסח מובא בהן לאישורו של האדמו"ר וכדומה.

ושאלתי, האם יש חשיבות בנוסח הזה? מה משמעותו, מלבד זכרון לדורות הבאים (מה שהופך אותו לפחות חשוב מה'קובץ זכרון', בפרט המליצות שממילא לא נלקחות ברצינות)?

אני שואל כעם הארץ גמור בנושא מבלי ידיעה (הידיעה היחידה שזכורה לי כעת בנושא מהש"ס הוא שהקורא כתב שעל הקבר (בולט) משכח תלמודו).

אגב, גם בנושא השכחה מי שיש לו פרטים להוסיף יבורך.

ברור מכמה מקורות שיש חשיבות גדולה, וכמדומני שיש סיפורים על תיקון של פרט מסויים במצבה לאחר זמן בגלל בקשת הנפטר (בחלום) וכדומה.

יש גם מנהג מפורסם שמציבים במצבה זכרון לקרובי משפחה שנספו בשואה וכיו"ב (כגון, אח או אחות שלא באו לקבר ישראל ומנציחים את שמם על הקבר של אחיהם).

באופן כללי על נושאים אלו נכתבו ספרים רבים וצריך לחפש שם - בתקווה שבב"א "בלע המות לנצח" והקיצו ורננו גו'.

המשנה ברורה בסימן עה כתב בזה"ל וקול זמר של פנויה נכרית אסור בין לישראל בין לכהן"
מה פשר דברים אלו? מה ענין כהן לכאן?

המקור בפמ"ג שם: "וקול פנויה עכו"ם, כהן וודאי אסור לשמוע, ואפילו ישראל בפרהסיא יש בו מיתה וכרת מדברי סופרים, ובכלל עריות קרי לה באה"ע [סימן] ט"ז, אין מקומו פה". היינו כהן שנכרית פנויה אסורה עליו מן התורה משום זונה - פשיטא שגם אסור לשמוע קולה, והחידוש הוא שגם ישראל, שנכרית פנויה אסורה עליו "רק" מדברי סופרים - "בכלל עריות קרי לה" ואסור לשמוע קולה.

ישר כח עצום

שאלה להלכה הועלה על השלחן, ואשתף את חברי הפורום להגדיל תורה ולהאדירה ולשמוע חוות דעתכם

מצוי בחו"ל שבאים לאסוף כסף עבור צרכים שונים ומסתובבים בין בתי כנסיות ובתי נגידי עם כדי לאסוף כסף. יש מושג של 'דרייבר', דהיינו נהג היודע את טיב הנגידים ואת כתובותיהם וזמני קבלת קהל שלהם, והוא לוקח אתו כמה משולחים והולך מבית לבית. הוא לוקח עבור העבודה שלו שליש מההכנסה של המשולחים.
היה נגיד אחד שלא אהב את זה ששליש מנדבתו הולך להדרייבר, ע"כ הוא נותן להמשולח שתי צ'קים, אחד עבור סכום יותר קטן, ואת הצ'ק הזה על המשולח להראות להדרייבר שיקח את השליש שלו, וצ'ק שני שהלה יכול להחביא ולהחזיק הכל לעצמו.
ונזרקה שאלה האם מותר לו להמשולח להחביא את הצ'ק השני מהדרייבר.

הצדדים:

מצד אחד הבעל הבית נתן לו את הצ'ק עבור עצמו וכאילו התנה שזה עבורו ולא עבור הדרייבר, וכל המשנה מדעת בעל הבית הוא גזלן.

ומצד שני, הדרייבר עבד עבור המשולח, והוא זה אשר שידך בין המשולח להנגיד, ומגיע לו את חלקו, וזהו חלק מההוצאות של המשולח לשלם עבור הדרייבר שלו, והוא משתמש עם הכסף לא הדרייבר.

אם בישל בפסח חמץ בכלי. אחרי פסח הכלי אינו צריך הגעלה. אבל אם בישל בשבעי של פסח בתוך מעת לעת אחרי פסח. אם בישל בו חמץ נאסר התבשיל כך כתב הפמג והדבר לא מובן האם יש למישהו הסבר אם הבלוע לא נאסר למה יאסר הטעם הנפלט אפילו בתוך יומו

למיטב זכרוני עסק בכגון זה בשו"ת שרגא המאיר

שמעתי איזה פסק בשם הגר"י יוסף ולא זכיתי להבין את דבריו.
וכך תוכן הדברים, לשיטות שיש בישול אחר בישול בנוזלים[המחבר] עם בפעם השניה הוא מצטמק ורע לו אין בעיה של בישול . והביא דוגמה שמים שהוחמו והתקררו ניתן לבשל שוב אותם גם לאחר שהתקררו מאחר וזה מצטמק ורע לו .וצ"ע ראשית לא ברור המקור שזה מותר בהצטמק ורע לו .וגם אם יש מ"ד כזה עדיין מה זה שייך לכאן מצטמק ורע לו זה בדווקא שהוא אינו מעוניין בהצטמקות, אבל במים גם אם יש פחת במים אבל הוא מעוניין במים החמים האלו כי רק ככה הוא נהנה מהשתיה וצ"עג

אני צריך עזרה בתור ריש דוכנא ומקרי דרדקי, לקושיה הבסיסית הזו. המדובר בגמרא הידועה לכ"א עוד מהת"ת -

פרשה ראשונה (כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב וכו' עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו) בשומר חנם שניה (כי יתן איש אל רעהו חמור או שור וכו' לשמר וכו' ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו) בשומר שכר איפוך אנא מסתברא שניה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבידה אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה תדע דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן וכו'.

וכל לומד מתקשה: 1. מבחינה סטטיסטית קרנא בלא שבועה מצוי הרבה יותר, ופשוט שזה החומר 2. הכפל בשבועה אינו חומרא בשומר אלא מדין גנב, שבש"ש שנפטר בשבועה יש היכי תימצא שהוא מתחייב מטעם גנב, מה הס"ד בכלל שזהו חומרא בשומר?
מדוע טורחת הגמרא להקשות ולתרץ, ועוד להביא ראיה משואל שכל הנאה שלו, ועוד לתרץ בג' אופנים אם באמת כל ההנאה שלו כדי שיהיה באמת ראיה ליסוד הזה דקרנא בלא שבועה עדיפא...

מצאתי בספר אוצר י"ד החיים עדות מפי הברטנורא:

וקצת שונה מזה המובא בספר דרכי ציון של הברטנורא עצמו:

וכנספח גם המובא בספר ליקוטים יקרים של המגיד ממעזריטש:

דירה שבין ה'סלון' ל'מטבח' מפריד 'קורה', יש לזה צוה"פ, אבל זה ממש לא נעשה לצורך חלוקה, מבחינת בעלי הבית ודאי היה יותר יפה וראוי אילו לא היה כלל קורה. אלא שבכל אופן נגרם כאן סוג של חלוקה מסויימת בין הסלון למטבח.

האם חייב במזוזה?

בדרך כלל זה שייך ליסוד המבואר כאן [אך יש יוצא מן הכלל, למשל אם בפועל החלוקה גורמת לשימוש שונה בין המקומות]:
שו"ע יו"ד סי' רפו ס"ו: אַכְסַדְרָה, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ ג' כְּתָלִים וְתִקְרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּצִימִין בְּרוּחַ רְבִיעִית, פְּטוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַפְּצִימִין לְהַעֲמִיד הַתִּקְרָה הֵם עֲשׂוּיִים וְלֹא מִשּׁוּם מְזוּזוֹת.