אוצר החכמה כתב:פרי יהושע כתב:אב בבינה כתב:ובענין ישוב א"י הנה לך מה שכתבתי מקור מן הגמ' [לא מוגה]:
ואם כנים אנו בזה, פשוט שמי שעלה לא"י על מנת לחזור, אין א"י בית כלא לו,
למה שיהיה בית כלא לו, הלא ביתו בחו"ל ומה גרע מכל אחד שרשאי לצאת מחו"ל לסחורה?.
אבל אסור לצאת לסחורה ע"מ להשתקע וכאן רוצה לשוב לחו"ל לשכון שם.
פרי יהושע כתב:לעומקו של דבר כתב:כבר כתבו את זה אבל אסכם בקצרה,
שבפשטות גם אם יישוב א"י היא מצווה קיומית, אבל לדרים בה הרי אסור לצאת,
וזה כנראה מפני שכאשר נמצאים בארץ המצווה היא כבר חיובית - כמו למי שלובש בגד של ד' כנפות.
וזה קרוב מאוד לציצית כמו (השיטה הידועה שמביא) המרדכי, כי מי שכבר גר בארץ אותו חייבו במצווה כמו מי שכבר לובש ד' כנפות שחייבו אותו במצווה.
(והאג"מ לא מאריך וכתב שהארכתי בחידושי).
====
אגב, לגבי סוכה יש הגדרה נפלאה של הגרשז"א,
שנכון ששאר דברים מלבד אכילת קבע ושינה מותר לעשותם חוץ לסוכה, וזה מפני כעין תדורו,
אבל לעולם כאשר נמצאים בסוכה ועושים זאת יש בזה קיום מצווה ממש, וזה מפני שסוף סוף גם שאר הדברים (כאכילת עראי) יש בהם מעשה דיורין, רק שסו"ס מכיוון שלפעמים עושים אותם גם מחוץ לבית, הרי שבגלל כעין תדורו מותר לעשות אותם מחוץ לסוכה.
ונפקא מינה, שאם נמצאים ליד הסוכה ורוצים לשתות או לאכול עראי, חייבים להיכנס לסוכה כי אם היה נמצא ליד הבית היה נכנס אליו במקרה כזה ושוב אין את הפטור של כעין תדורו.
לעניין האחרון בשו"ת מהר"ח או"ז כתב שמותר לאכול בגגות אם הדרך כך תמיד, והיינו לפי העניין, מהגרש"ז אומרים שהקפדה לא לשתות מחוץ לסוכה כשלא נמצא ליד הסוכה היא אפי' פגיעה בכעין תדורו, וגם ביטול עונג יו"ט, כ"ז ידוע למדי.
פלוריש כתב:מזל טוב!
אבי'ב כתב:כתב בערוך השלחן או"ח פז, ז:
"ומה שמוני המצות לא מנאו זכירת יציאת מצרים בכללי המצות, נראה לי משום דבתורה כתיב: "למען תזכור את יום צאתך...", ולא כתיב בלשון ציווי "זכור את יום...". אלא הזכירה היא בגלל הדברים הקודמים שבפסוק שם, ולכן אם כי מן התורה היא – אינה נכנסת במנין המצות.
ויראה לי שזהו ההפרש בין ליל פסח לכל הלילות, דלכאורה כיון דגם בלילה חיובא דזכירת יציאת מצרים, אם כן איזה הפרש יש? אבל לפי מה שכתבתי ההפרש דשם הוה חיוב עצמי, והיא מצות עשה גמורה ומנאוה בכלל המצות. ועוד הפרשים יש, ומבואר במקום אחר."
נראה שלדבריו התורה הגדירה את זכרון יציאת מצריים כערך וכתכלית, וכאשר מקיימים את התכלית הזו יש בכך ערך של מצווה שהרי רצון ה מתממש בפועל אף כאשר אין ציווי.
ע"פ היסוד של הבית ישי ניתן אולי ליישב את סתירת הרמבם בעניין כוונה בתפילה האם מעכבת בכולה או בברכה ראשונה בלבד - בפרק ד מגדיר את קיום מצוות תפילה כתלויה ומעוכבת על ידי כוונה, ובפרק י מגדיר כי החיוב לעיכובא הוא בברכה ראשונה בלבד. כלומר, לאחר שהתפלל ברכה ראשונה בכוונה אינו מחוייב לשוב ולהתפלל, אך ככל שמוסיף להתפלל בכוונה הוא מוסיף לקיים מצוות תפילה. ולפי זה נאמר שלרמבם יש רק דין כוונה אחד שהוא עמידה לפני המלך, שהוא שורש ויסוד מצוות תפילה.
ישא ברכה כתב:בעזרת האל בורא עולם
ידוע להגדיר שיש מצוה חיובית ויש מצוה קיומית.
ההגדרה של מצהו קיומית לא ברורה לכאו', אם הקב"ה ציוה אז זה חיוב ואם הוא לא ציוה אז אין חיוב כלל, (אמנם יש הרבה דברים שהוא ציוה באופן מסוים כמו ציצית, שמי שילבש בגד עם ארבע כנפות צריך להטיל ציצית, אבל זה לא מצוה קיומית, אלא חיוב באופנים מסוימים, שהאדם יכול לבחור האם להיכנס לאופן של החיוב).
ע"כ אבקש מחכמי ביהמ"ד אם יואילו בטובם להביא דוגמאות למצוה קיומית, למען אוכל לברר הדבר.
(חוץ מדברי הגר"א שבפסח אין חיוב לאכול מצה אבל יש מצוה לאכול).
יש"כ, האלוקים יזכנו לדעת האמת.
אוצר החכמה כתב:מלבד יישוב ארץ ישראל שזה הנידון. איזה מצווה היא מצווה קיומית?
מוזכרות כאן מצוות שיש להם שיעור או זמן חיוב ומעבר לזה אינו חובה.
מוזכרות כאן מצוות שהן חובה על חלק מהציבור וממילא קיומית על הפטור (נשים במצ"ע שהזמ"ג)
מוזכרים דברים שהם רשות כמו לה יטמא. (זה לא מצווה קיומית זה רשות)
אבל איפה יש מצווה שכל המצווה היא קיומית?