Re: גדרי מראית עין
פורסם: ה' יוני 17, 2021 12:43 am
כבודו טועה, זה לא נזכר בהרבה פוסקים. רק כתבו שיש הרהור לגבר הרואה אשה גילוי שיער (וזה פשוט, אם כל הנשים רגילות לכסות), אבל לא כתבו שטעם כיסוי הראש משום הרהורי דגברי. אחסוך לך מראש ואביא לך את כל הראיות שמביאים בזה עסקני הצניעות:
א. פסקי הרי"ד - כוונתו שלאחר שקיים מנהג אצל כל הנשים (אף הנכריות) מדורי דורות לכסות את הראש, ממילא אשה המגלה את שערה, יש בזה פריצות. כי כל דבר הרגיל להיות מכוסה ועתה הוא מגולה, יש בזה פריצות, ומשיכת עין ולב הרואה.
אבל לא העלה על דעתו כלל לומר ש"טעם איסור התורה" הוא משום ששיער בעצמותו הוא פריצות.
ובעצם פסקי הרי"ד לא חידש מאומה, כי הגמ' בברכות כ"ד מסבירה ששיער הוא ערוה ותאווה, רק שכל הראשונים מבארים שכל זה הוא בשיער הרגיל להיות מכוסה, ופשוט. והגמ' מביאה ראיה מ"שערך כעדר העיזים". האם צריך לחפש ראשונים, כיהודה ועוד לקרא?
כותב הטקסט פשוט חיפש את המילה "פריצות" ואסף כל מי שהזכיר מילה זו, אבל "שכח" שגם (ובעיקר) לגבי דת יהודית מצינו בראשונים לשונות של פריצות, והרא"ש (כתובות פ"ז סי' ט') כתב: ו"דת יהודית" משום "חציפותא" ומשום חשד זנות הוא דמפסדא, עכ"ל, והמאירי (כתובות עב.) כתב: "ואח"כ פירש פרטים שבדת יהודית וכולם ענינים של צניעות, ומתוך שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות", ובכל זאת כל זה אינו אלא דרבנן (מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות).
ב. הריטב"א - ביאורו כנ"ל, שפריעת הראש היא פריצות לאשה ששערה רגיל להיות מכוסה.
ג. הרא"ש בכלל דיבר על דת יהודית (וכנ"ל), ואין משפט כזה ברא"ש, אלא כפי שהעתקתי לעיל באות א'. ואיך אפשר להגיע למסקנה כל כך מופרכת, שהרא"ש התכוון לומר שזה טעם התורה, כאשר הוא מדבר על דת יהודית דרבנן. ומה שכתב בתחילת דבריו "איזו היא דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע" כבר ביארו בגמ' שהכוונה שיוצאת בכיסוי שהוא טוב מדאורייתא אבל מדין דת יהודית אינו מספיק (קלתה).
ד. תרומת הדשן - כוונתו שלאחר שנהגו בנות ישראל בכיסוי, הרי המגלה ראשה יש בזה פריצות דגברי, וכנ"ל.
ועוד י"ל בפשטות שתרומת הדשן הולך לשיטתו בדעת הרמב"ם שהביא בסי' רמ"ב, שאיסור גילוי הראש עיקרו מדרבנן, ולא גזירת הכתוב, ורבנן אסרו זאת מטעם של פריצות, כי כבר נהגו נשות ישראל לכסות את השיער מזמן מתן תורה, וכיון שנהגו לכסותו, אשה המגלה שערותיה יש בזה פריצות ("דגברי"), ולכן איסור דרבנן הוא רק ברשות הרבים, ששם נהגו ישראל לכסות, ושם שייך טעם זה, ולא בחצר ובבית, שלא נהגו לכסות השיער שם, ולא שייך שם טעם האיסור.
וכמה מגוחך להעמיס בתה"ד שבא לבאר את "טעם התורה" כאשר הוא עצמו כתב בדעת הרמב"ם שעיקר האיסור מדרבנן...
ה. הרמב"ם והטור שהביאו פריעת הראש בהלכות הרחקה מעריות - לא ברור איזו מין ראיה היא זו, האם יש ספק למאן דהו לגבי מיקומה של פריעת הראש באשה? ואם נאמר שטעם התורה הוא גזירת הכתוב או מנהג בנות ישראל, אזי מיקום הלכה זו הוא בהלכות שעטנז?
ו. מעלות המדות - לא כתב ש"טעם התורה" הוא משום ששערות האשה וכו', אלא דיבר על חז"ל, שכאמור דיברו על המנהג הקיים מזמן מתן תורה, שלפי המנהג לכסות - הפועל היוצא הוא ששערות האשה הן פריצות.
ומסתבר שהכותב סמך על כך ש99 אחוזים מתוך הקוראים לא ילכו לבדוק את הדברים בפנים, אבל הקורא בספר "מעלות המדות" רואה ששורה אחר כך הוא כתב "וכן האשה שטווה בשוק, הוא דבר פריצות... שמא יתאוו לה ותבוא לידי עבירה". ופשיטא שאין כוונתו שם לטעם התורה, כי "טווה בשוק" הוא אחד מן הדברים שנאסרו מדין דת יהודית.
עד כאן ראינו שמדברי הראשונים אין שמץ של ראיה.
וכעת אבאר יותר,
יש שתי סוגיות: ברכות כ"ד וכתובות ע"ב. הסוגיא בברכות כ"ד עוסקת בקריאת ק"ש נגד שיער, האיסור הוא מדרבנן והטעם הוא משום הרהור.
עשרה ראשונים שם כותבים שכל האיסור הוא בשיער הרגיל להיות מכוסה, אבל שיער הרגיל להיות גלוי - אין בו הרהור כלל ומותר לקרות כנגדו.
הסוגיא בכתובות ע"ב מלמדת על חיוב כיסוי הראש, והראשונים מבינים שהחיוב הוא בנשואות דוקא, ואין טעם של הרהור וכדומה אלא זו גזירת הכתוב, או מנהג בנות ישראל (אם הטעם משום הרהור, הגמ' בברכות היתה מביאה ראיה מ"ופרע את ראש האשה"... אבל הגמ' הולכת להביא ממרחק לחמה, מפס' בשיר השירים - שערך כעדר העזים).
א. פסקי הרי"ד - כוונתו שלאחר שקיים מנהג אצל כל הנשים (אף הנכריות) מדורי דורות לכסות את הראש, ממילא אשה המגלה את שערה, יש בזה פריצות. כי כל דבר הרגיל להיות מכוסה ועתה הוא מגולה, יש בזה פריצות, ומשיכת עין ולב הרואה.
אבל לא העלה על דעתו כלל לומר ש"טעם איסור התורה" הוא משום ששיער בעצמותו הוא פריצות.
ובעצם פסקי הרי"ד לא חידש מאומה, כי הגמ' בברכות כ"ד מסבירה ששיער הוא ערוה ותאווה, רק שכל הראשונים מבארים שכל זה הוא בשיער הרגיל להיות מכוסה, ופשוט. והגמ' מביאה ראיה מ"שערך כעדר העיזים". האם צריך לחפש ראשונים, כיהודה ועוד לקרא?
כותב הטקסט פשוט חיפש את המילה "פריצות" ואסף כל מי שהזכיר מילה זו, אבל "שכח" שגם (ובעיקר) לגבי דת יהודית מצינו בראשונים לשונות של פריצות, והרא"ש (כתובות פ"ז סי' ט') כתב: ו"דת יהודית" משום "חציפותא" ומשום חשד זנות הוא דמפסדא, עכ"ל, והמאירי (כתובות עב.) כתב: "ואח"כ פירש פרטים שבדת יהודית וכולם ענינים של צניעות, ומתוך שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות", ובכל זאת כל זה אינו אלא דרבנן (מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות).
ב. הריטב"א - ביאורו כנ"ל, שפריעת הראש היא פריצות לאשה ששערה רגיל להיות מכוסה.
ג. הרא"ש בכלל דיבר על דת יהודית (וכנ"ל), ואין משפט כזה ברא"ש, אלא כפי שהעתקתי לעיל באות א'. ואיך אפשר להגיע למסקנה כל כך מופרכת, שהרא"ש התכוון לומר שזה טעם התורה, כאשר הוא מדבר על דת יהודית דרבנן. ומה שכתב בתחילת דבריו "איזו היא דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע" כבר ביארו בגמ' שהכוונה שיוצאת בכיסוי שהוא טוב מדאורייתא אבל מדין דת יהודית אינו מספיק (קלתה).
ד. תרומת הדשן - כוונתו שלאחר שנהגו בנות ישראל בכיסוי, הרי המגלה ראשה יש בזה פריצות דגברי, וכנ"ל.
ועוד י"ל בפשטות שתרומת הדשן הולך לשיטתו בדעת הרמב"ם שהביא בסי' רמ"ב, שאיסור גילוי הראש עיקרו מדרבנן, ולא גזירת הכתוב, ורבנן אסרו זאת מטעם של פריצות, כי כבר נהגו נשות ישראל לכסות את השיער מזמן מתן תורה, וכיון שנהגו לכסותו, אשה המגלה שערותיה יש בזה פריצות ("דגברי"), ולכן איסור דרבנן הוא רק ברשות הרבים, ששם נהגו ישראל לכסות, ושם שייך טעם זה, ולא בחצר ובבית, שלא נהגו לכסות השיער שם, ולא שייך שם טעם האיסור.
וכמה מגוחך להעמיס בתה"ד שבא לבאר את "טעם התורה" כאשר הוא עצמו כתב בדעת הרמב"ם שעיקר האיסור מדרבנן...
ה. הרמב"ם והטור שהביאו פריעת הראש בהלכות הרחקה מעריות - לא ברור איזו מין ראיה היא זו, האם יש ספק למאן דהו לגבי מיקומה של פריעת הראש באשה? ואם נאמר שטעם התורה הוא גזירת הכתוב או מנהג בנות ישראל, אזי מיקום הלכה זו הוא בהלכות שעטנז?
ו. מעלות המדות - לא כתב ש"טעם התורה" הוא משום ששערות האשה וכו', אלא דיבר על חז"ל, שכאמור דיברו על המנהג הקיים מזמן מתן תורה, שלפי המנהג לכסות - הפועל היוצא הוא ששערות האשה הן פריצות.
ומסתבר שהכותב סמך על כך ש99 אחוזים מתוך הקוראים לא ילכו לבדוק את הדברים בפנים, אבל הקורא בספר "מעלות המדות" רואה ששורה אחר כך הוא כתב "וכן האשה שטווה בשוק, הוא דבר פריצות... שמא יתאוו לה ותבוא לידי עבירה". ופשיטא שאין כוונתו שם לטעם התורה, כי "טווה בשוק" הוא אחד מן הדברים שנאסרו מדין דת יהודית.
עד כאן ראינו שמדברי הראשונים אין שמץ של ראיה.
וכעת אבאר יותר,
יש שתי סוגיות: ברכות כ"ד וכתובות ע"ב. הסוגיא בברכות כ"ד עוסקת בקריאת ק"ש נגד שיער, האיסור הוא מדרבנן והטעם הוא משום הרהור.
עשרה ראשונים שם כותבים שכל האיסור הוא בשיער הרגיל להיות מכוסה, אבל שיער הרגיל להיות גלוי - אין בו הרהור כלל ומותר לקרות כנגדו.
הסוגיא בכתובות ע"ב מלמדת על חיוב כיסוי הראש, והראשונים מבינים שהחיוב הוא בנשואות דוקא, ואין טעם של הרהור וכדומה אלא זו גזירת הכתוב, או מנהג בנות ישראל (אם הטעם משום הרהור, הגמ' בברכות היתה מביאה ראיה מ"ופרע את ראש האשה"... אבל הגמ' הולכת להביא ממרחק לחמה, מפס' בשיר השירים - שערך כעדר העזים).