לדבקה בו - ובו תדבק

[אליהוא]

רש"י פרשת עקב [י"א כ"ב]
ולדבקה בו - אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו.
[והיינו שדביקות בקב"ה היא רק ע"י התורה, ומי שאינו ת"ח הוא ע"י שמדבק בת"ח].
וצ"ע למה לא כתב כן לעיל מנה בפרשתנו לעיל י' כ' "אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ".
ובאמת מקורו בספרי ושם בפרק י' אין בכלל דרשות בספרי וצ"ע אם אין בידינו או שלא נדרש כלל.
ועי' ברמב"ם בספר המצות מצוה ו' ובהשגות הרמב"ן מצוה ז' עי"ש היטב וכ"ז צ"ב.

[תוכן]

מתאים לרמ"ש מחב"ד לשאול שאלה כזו וליישבה בטוב טעם, אולי תמצא שם.

[צביב]

אולי י"ל בפשטות שהיתר השבועה רק למי שמקיים את מצות הדביקות בשלימות [עיין מסילת ישרים]
ולא למי שמקיים אותה רק ע"י נשואין וכה"ג
[ואומנם ענייני הקרבה לת"ח מסוגלת להשיג את הדביקות בשלימות]

[גאולה בקרוב]

ומ"ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם" לא קשה, ששם הוא תיאור מציאותם, הקדושה הנשמתית, ולא ציווי מעשי.

[יורה דעה]

רש"י פרשת עקב [י"א כ"ב]
ולדבקה בו - אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו.
[והיינו שדביקות בקב"ה היא רק ע"י התורה, ומי שאינו ת"ח הוא ע"י שמדבק בת"ח].

איך אפשר לסלף ככה את דברי חז"ל, וזה יעבור בשתיקה מצד חו"ר הפורום? חז"ל אומרים שאי אפשר לידבק בהשי"ת כי אש אוכלה הוא, ואתה ממציא כי ע"י התורה אפשר? מעניין למה חז"ל לא אמרו "אפשר לומר כן.. אלא הדבק בתורה, ואם אי אפשר לך לידבק בתורה, הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך וכו'.

אני איני יודע ביאור למאחז"ל אלא מש"כ מהרש"א (כתובות קיא,ב): ואמר כל המשיא בתו לת"ח כו' כאילו מדבק בשכינה כו' - ע"פ מ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, השוה מוראו למקום, והוא מבואר הדיבוק בזה כי הנפש מתדבק ברוח, והרוח בנשמה, והנשמה תחת כסא הכבוד צרורה בצרור החיים..

[אוצר החכמה]

לא ברור על מה יצא קצפך, אי אפשר לידבק בקב"ה ממש כי אש אוכלה הוא, אבל אפשר להגיע למעלה שהיא "מעלה אני עליך כאילו דבקת בו", מעלה אני עליך לאו מילתא זוטרתא הוא, והוא הדביקות הגדולה ביותר שניתן להשיג וזה ע"י התורה, כך שבדרך הרחבה אפשר לומר שע"י התורה ניתן לידבק בקב"ה.

זה ביחס לחלק הראשון, וביחס לחלק השני של דבריך, למה חז"ל לא אמרו לידבק בתורה למי שיכול, מה באמת התשובה לזה, האם רק מי שמשיא בתו לת"ח דבק בקב"ה אבל הת"ח עצמו לא דבק? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?

[צביב]

אומנם גם בדביקות בת"ח צריך זהירות כמ"ש באבות פרק ב' משנה י' וכל דבריהם כגחלי אש

[אוצר החכמה]

על השאלה השנייה לי יש תשובה שמגיעה מכיוון אחר לגמרי, שחז"ל במימרא הזאת כלל לא דיברו על הדבקות כמעלה העליונה (הדבקות של הרמב"ן למשל), וממילא אין השאלה איך מגיעים לדבקות כזאת, אלא להיפך חז"ל דברו כאן על מצווה פשוטה שכתובה בתורה והיא לידבק בקב"ה דהיינו שיש חיוב על כל אחד לעשות מעשה שמדבק אותו לקב"ה, וע"ז הקושיה איך עושים את זה, אילו היה הקב"ה דבר נגיש ח"ו, היה אפשר לרוץ אחריו, לשמשו, ליגע בשולי גלימתו ולנשקה וזה נקרא לידבק בו, אבל אחר שהוא אש אוכלה איך יכולים לידבק בו, וע"ז התשובה משיא בתו לת"ח, כי בלימוד התורה עצמה אין זה נקרא לידבק בקב"ה אלא לעשות רצונו ולהדמות לו, וזו מעלה יותר עליונה, אבל יש גם מצוות עשה לידבק, ואין זה נקרא פעולה של הדבקות, (משל למה הדבר דומה, אחד שהולך אחר הרב ומשרת אותו הרי הוא דבק בו, אחד שיושב ולמד בהתמדה כמוהו, וגדל להיות כמוהו, או פי שנים ברוחו, מעלתו גדולה יותר אבל בפועל לא נדבק) וממילא גם ת"ח לא נקרא שנדבק אא"כ משיא בתו או כדומה, כשם שלימודו לא בא במקום עטיפת ציצית.

[צביב]

בדרשת חז"ל אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה
נראה לפרש שדביקות היא תמידית
וכשתכלית מעשיו הגשמיים הם להתקרב לת"ח, בזה כל מעשיו הם לתכלית הדביקות בתורה, ובה'
ולכן מי שדביקותו התמידית היא בתורה [עיין ברכות כ"ד: ת"ח א"א לו לעמוד בלי הרהור תורה]
בזה עושה דביקות

[מאיר סובל]

כמדומה שהחפץ חיים באחד מספריו מבאר את שני הפסוקים הללו

[אליהוא]

לא ידענא מאי קאמר מר יורה דעה.
רק לשבר את האוזן אעתיק מדברי בעל ההפלאה בהקדמה לספר המקנה אות י"ב:
אמנם כל הקדושין והדביקות הוא על ידי עסק התורה ושעשוע יום ויום ודביקות בתורה הוא ממש דביקות בה' אלהים חיים, והוא מה שאמרו חז"ל ובו תדבקון וכי אפשר לדבק בשכינה אלא הדבק בתלמידי חכמים ובודאי מצוה זאת נאמרה אף לתלמידי חכמים עצמם מובן מזה כי תלמידי חכמים הם מקיימין ובו תדבקון על ידי עסק התורה שהוא דביקות שמו יתברך כמו שאיתא בזוהר כולא אורייתא שמא דקב"ה הוא אלא שאי אפשר לכל ישראל לדבק דביקות תמידיות בעסק התורה כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים סא ח) ישב עולם לפני אלוהים חסד ואמת מן ינצרוהו ועל זה אמר הדבק בתלמידי חכמים והוא ענין מה שאמרו ביששכר וזבולון וכמו שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ועל ידי הדביקות בתלמידי חכמים הדביקים בתורת ה' מתקיים בכל ישראל ובו תדבקון:

ואם אני רואה כאן התנגדות לדברים פשוטים אלו מהחוגים ה'חסידיים' כנראה שקמינצקי צודק.

לדברי הרב אוצה"ח עי' בהשגות הרמב"ן שם.
ולדבריו ל"ק כלל מה שהקשתי וכמו שרמזתי.

[יורה דעה]

לא ידענא מאי קאמר מר יורה דעה.

יורה דעה חזא ליה לאליהוא דרמא רוחיה, וכביכול כל מצות הדבקות בת"ח אינה שייכת לו ולת"ח ובני תורה כוותיה, ומשום הכי יצא קצפו על אליהוא.

אך לגופא דעניינא אף "יורה דעה" מודי בהכי, דכל שעה שאפשר לברנש לדביקות תמידית בהשי"ת ע"י עסק התורה לשמה, עדיף טפי ממי שעדיין אוחז בשלא לשמה (כמובן באופנים המותרים, אעפ"כ) שבוודאי אין לו דביקות ע"י עסק התורה, כי אם ע"י לידבק בת"ח. ופשוט לכל בר דעת, שזה הפשט המכוון בדברי הרה"ק בעל ההפלאה זי"ע. (ואף אם קמינצקי צודק בזיהוי אי התחסדותו של בעל ההפלאה, הרי גם מי שבא מחוגי החסידים יסכים עם הדברים הללו).

[ואם אי מי יאמר שהוא הנו לומד תורה לשמה ואינו זקוק לידבק בת"ח, כבר הקדימו רבי חיים וויטאל זצוק"ל בהקדמת עץ חיים: "והנה החכם התנא רבי מאיר העיד עליהם שלא כך הוא, באמרו לשון כללות – כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלים לו רזי תורה ונעשה כנהר שאינו פוסק, בלתי הצטרכות לטרוח ולעיין בה ולהוציא טיפין טיפין של מימי התורה מן הסלע הזה". ואלו לומדי התורה אשר כן צריכים לטרוח ולעיין – "הנה זה יורה שאינו עוסק בתורה לשמה כהלכתא"].

[אוצר החכמה]

אך לגופא דעניינא אף "יורה דעה" מודי בהכי, דכל שעה שאפשר לברנש לדביקות תמידית בהשי"ת ע"י עסק התורה לשמה, עדיף טפי ממי שעדיין אוחז בשלא לשמה (כמובן באופנים המותרים, אעפ"כ) שבוודאי אין לו דביקות ע"י עסק התורה, כי אם ע"י לידבק בת"ח. ופשוט לכל בר דעת, שזה הפשט המכוון בדברי הרה"ק בעל ההפלאה זי"ע.

איפה מצאת בדבריו רמז לחלק בין העוסק לשמה לעוסק שלא לשמה המותר, לכאורה היה לו לפרש, ומה הראייה לעצם הטענה שיש חילוק במצוות לדבקה בו, שלפי ההפלאה מקיימים אותה בעסק התורה, בין לומד לשמה ללומד שלא לשמה המותר, ויותר מזה מה דין המשיא בתו לת"ח הלומד שלא לשמה המותר?

והדוגמה של יששכר וזבולון שהביא מוכיחה שאין כוונתו כן, אלא כוונתו שיש בישראל שאינם לומדים כל היום אלא עוסקים לפרנסתם, וע"ז כתב שאי אפשר לכל ישראל, ואז ע"י הדבקות בת"ח גם הם דבקים, אבל לא עלה בדעתו שהלומד כל היום אינו נחשב דבק.

[יורה דעה]

"נחשב דביקות" או "לא נחשב דביקות", אינני יודע. אבל בהגדרה פשוטה וקל וחומר למדנית, אין ספק שמי שלומד שלא לשמה הוא דבק ברצונותיו הנחותות והנבזות להתכבד, או כל "לא לשמה" אחר, וח"ו מלומר שבכאלו הרצונות יהיה לו במציאות דביקות בקדושת התורה או עם נותן התורה. מה שכן, יש לקוות שבאיזהו שלב בחייו, המאור שבה יחזירנו למוטב ויזכה ללמוד לשמה,

[אוצר החכמה]

גם במי שמשיא בתו לת"ח אתה דורש שיעשה את זה רק לשמה, ואם עושה שלא לשמה הראוי, לא קיים את המצווה? (כמובן בשלא לשמה)

לי נראה שאתה מפרש את המושג דביקות אחרת ממה שפירשוהו בעניין זה הגמרא וההפלאה, ומה שאתה מתכוון דומה יותר לדביקות של הרמב"ן אבל בפשטות זה שני עניינים שונים.

דבר נוסף, נראה לי שלא מוצא חן בעיניך שיטת התוספות שהלומד לשם כבוד זה שלא לשמה המביא לשמה שעליו אמרו חז"ל לעולם יעסוק ,וכמובן שמתוך שלא לשמה בא לשמה אבל עדיין זה דבר טוב וראוי גם כעת. (זה לא נקרא המאור שבתורה מחזירו למוטב שזה עניין אחר לגמרי כמובן)
אולי אפשר לחלוק על התוספות ואולי יש ראשונים שחולקים עליו, ( אאמו"ר זללה"ה דייק בדברי הרמח"ל במסילת ישרים שלא ס"ל כדעת התוספות, אלא שלשם כבוד גם נקרא הגרוע) אבל בכל אופן זו דעת רבותינו בעלי התוספות.

[יורה דעה]

ומה שאתה מתכוון דומה יותר לדביקות של הרמב"ן, אבל בפשטות זה שני עניינים שונים.

דבר נוסף, נראה לי שלא מוצא חן בעיניך שיטת התוספות שהלומד לשם כבוד זה שלא לשמה המביא לשמה שעליו אמרו חז"ל לעולם יעסוק ,וכמובן שמתוך שלא לשמה בא לשמה אבל עדיין זה דבר טוב וראוי גם כעת. (זה לא נקרא המאור שבתורה מחזירו למוטב שזה עניין אחר לגמרי כמובן)

א. אכן, זכית לכוון לכוונתי. אך מבחינתי הדביקות שמתאר הרמב"ן בשם הכוזרי זהו לאמיתה של דביקות, ובלא זה האדם דבק ברצונותיו ולא ברצון ה'. עייין גם בריקאנטי שמפרש לפשוטו של מקרא כך.

ב. מאוד מוצא חן בעיני שיטת התוספות, ואילולא זאת, כמעט לא היה לנו קיום, ואפסו תלמידי חכמים מן הארץ. אבל אין לנו שיור אלא התורה הזאת כשהיא לשמה, ואו אז יתכן דביקות. וכשזה שלא לשמה, זה דבר ראוי גם כעת כשזה ע"מ לבוא ללשמה, אבל מכל מקום בלימוד כזה עדיין לא יתכן דביקות.

ג. "המאור שבה יחזינו למוטב" - השתמשתי כמובן רק בלשון משל והלצה לענייננו.

[למאי_נמ?]

יישר כוח להרב 'אליהוא' הי"ו שהחכימני ברעיון זה, שכל העניין להידבק בת"ח זה רק למי שאינו עוסק בתורה, וכדברי הפנ"י (כתובות קיא:):
"שם וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לת"ח כו'. נראה פירושו דודאי אף על גב דכתיב בשכינה כי ה' אלקיך אש אוכלה אפ"ה אפשר דמי שהוא ת"ח מדבק בשכינה ע"י הבל התורה שיוציא מפיו ונקרא ג"כ אש שנאמר הלא כה דברי כאש ובכמה דוכתי אשכחן שנעשו שותפין לו להקב"ה ממש והיינו דדרשינן את ה' אלהיך לרבות ת"ח אלא דאכתי מקשה הכא שפיר אהא דכתיב ואתם הדבקים חיים כולכם היום דלאו כל אדם זוכה לזה להיות ת"ח גמור אף באותו דור דיעה שהיו במדבר נמצאו בהם כמה וכמה שלא היו ת"ח גמורים כדמשמע קרא דאתם נצבים כולכם מש"ה דריש לה שפיר דכל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא נמי אפשר לדבק בשכינה ע"י שיש לו חלק באותו הבל פיו של הת"ח כיון שהוא הגורם, כן נראה לי".

(ודברים דומים כתב רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק, פרשת מטות, אות ד; הגעתי למקורות ע"י פרויקט השו"ת).

[יתר10]

וכבר נתבאר היטיב ענין הדביקות ע"י התורה דוקא ומעלתה המיוחדת בספר התניא פ"ד

[אליהוא]

היה מן הראוי שמאן דהוא שברמות רוחא דידיה מאשים אחרים בסילוף התורה, והוכיח בעצמו שלא ידע מאי קאמרי רבנן, ינהיג עצמו מעט במידת השפלות.
וענין הלשמה לא הוזכר כאן ותלי תניא בדלא תניא, [וכנראה הוא מכת המבזים לומדי תורה שלא לשמה שהם בכלל האפיקורסים כמש"כ רבינו הנפש החיים].
ולשלמות הענין אעתיק מדברי הגריא"ח בספרו הנכבד אור תורה
ר"א בן רבי צדוק אומר, עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול, נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה עד כאן. הורה לנו דרך למוד התורה בשלמותה על ידי תקון מדותיו, שעקר יהיו מאהבתו יתברך ולדבק הכל בו יתברך, שיהיה כל המציאות כאין נגדו יתברך, שזהו עקר שפלות הרוח לידע כי אין עוד מלבדו, וכל המציאות מצדו יתברך הוא אין ואפס, ואז ממילא הוא מתדבק בו יתברך, ואין לשום נברא שליטה עליו, וכמו שהאריך בזה הגאון מוהר"ח בספרו הנכבד נפש החיים.
אבל כל שנוטל לעצמו עטרה מן התורה להתגדל בה, אז נעקר משרשו העליון כמו שכתבתי בבאור מאמר הקודם, כי נופל למדרגה התחתונה, מאחר שאין לו קשר בשורש העליון של התורה שהיא דבוקה בו יתברך, והוא מה שהביא ראיה מפסוק, קשרם על אצבעותיך כו', שלכאורה אין לו שיכות למה שקדם, ולפי מה שכתבתי הוא מבואר, שעל ידי שהאדם לומד תורה לשמה ואינו מבקש גדלה על ידה, אז התורה קשורה עמו בכל אבריו ונעשה אחד עם התורה, ואז הוא מקשר באמצעות התורה בו יתברך, כמו שנאמר, ולדבקה בו, והוא נהנה מנועם זיו העליון מזיו השכינה, והוא מה שנאמר, דרכיה דרכי נועם כו', והוא עץ חיים היא למחזיקים בה, רצה לומר שהם קשורים ומיוחדים בה כמבואר, ולכן אמר שלא יעשם עטרה להתגדל, שעל ידי זה יהיה נעקר מן העולם מאחר שנפרד משרשו כמבואר.
ומה שכתוב עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם, באר בזה הגאון הנזכר לעיל בספרו דבר נפלא בכונת דבריהם, להוציא מלב הכסילים שחשבו שענין למוד התורה לשמה, הוא בדביקות לעשות יחודים למעלה, וכל שאי אפשר לו לבא לידי מדה זו הרי הוא בכלל למוד שלא לשמה, שנח לו שלא יצא לאויר העולם, וכמה נשתבשו בזה, והוא בעוונותינו הרבים בעצת הסטרא אחרא אשר רוצה להדיחו מחיי עולם, שבאמת עקר לשמה רצה לומר לשם התורה, ולא אמר לשמו, רצה לומר כפי הוראות שמה תור"ה, שהוא מורה דרך לאדם לידע פרטי המצות וחקותיהם היאך לקימם, וזהו עקר כונתם במה שאמר לשמה, ולכן דקדק באמרו עשה דברים לשם פעלם, רצה לומר שבקיום המצות במעשה צריך עקר הכונה לשם בוראו שפעל אותם וצוה עליהם, אבל למוד התורה הוא לשם תורה עצמה וזה שכתוב, ודבר בהם לשמם, והוא באור אמתי בכונת דבריהם.
וכן מבואר עוד בדבריהם, שעקר התורה נקנה לאדם על ידי שפלות רוח, והוא מה שכתוב בפרק קמא דסוטה (יג, ב), כשמת משה רבנו עליו השלום מלאכי השרת אמרו כו', והקדוש ברוך הוא אומר כו' ור"י אומר, והחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב), רצה לומר שאי אפשר לתורה שהיא נובלות חכמה של מעלה, להיות נקנה כי אם במי שמשים עצמו כאין, ולפי שהיה משה רבנו עליו השלום ענו מאד מכל האדם, שלכך זכה ונתנה תורה על ידו, לכן נאמר עליו מקרא זה:

[יורה דעה]

היה מן הראוי שמאן דהוא ינהיג עצמו מעט במידת השפלות.

קיבלתי.

וענין הלשמה לא הוזכר כאן, ותלי תניא בדלא תניא,

תגובתי:

והיינו שדביקות בקב"ה היא רק ע"י התורה

ועד שאתה מוכיח לי מדברי הגריא"ח, אוכיח לך גם אני מדברי גאונים וצדיקים שנמנו על כת החסידים, ואכמ"ל.