בגליון 'מורשה' האחרון פרשת חיי שרה במדור 'שורש הענין' הובאו הדברים דלקמן:
כתב רבינו בחיי עה"פ: אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני - הזהירו בשבועה שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאשה מוכנת לפורענות תטה את האדם לצדה כי כן עשתה אם כל חי, וכמו שידוע מענין שלמה ע"ה בנשים נכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א יא) נשיו הטו את לבבו, 'ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונתו' להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי לא) שקר החן והבל היופי, ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו.
מנהג זה של קריאת התורה לחתן או ביום חתונתו או בתוך ז' ימי המשתה או בשבת שתוך ז' ימי המשתה, קדמון הוא וכמו שכתב רבינו בחיי 'הוקבע בישראל' ומוזכר מנהג זה באוצר הגאונים, בריטב"א, בערוך, באבודרהם, ועוד. וכן מתי קראו לפניו ובאיזה אופן, ואכמ"ל. בשדי חמד עדיין מובא מנהג זה שנהגו בזמנו.
שאלתי היא: מתי פסק מנהג זה במקומותינו והאם יש מקומות שנוהגים בכך?