בדין בורר אוכל מתוך פסולת לאורחים יותר מכדי צרכם

[אורייתא!]

בשו"ת רב פעלים (ח"א חאו"ח סימן יב) כתב: ודע, כי נסתפקתי בבורר שיעור למלאת הקערה כדי להניחה לפני האורחין לאלתר, ויודע הוא שאין האורחים אוכלים כל מה שמניח בקערה ובודאי ישאר, אך הוא בורר שיעור למלא הקערה מפני הכבוד, דגנאי להביא לפני האורחין קערות חסרים, שאין זה שורת דרך ארץ, אי שרי בכה"ג או לא. וברור אצלי מסברא כל כהא לית לן בה, דגם זה נחשב צורך אותה סעודה דלאלתר, ואף על פי שהוא מביא הקערה מלאה מפני הכבוד דוקא מה בכך, הנה גם זה צורך כמו אכילה. עכ"ל. וכ"פ בבא"ח (שנה ב' פרשת בשלח סוף אות ג) ומצאתי בכ"מ שהביאו דברי הרב רב פעלים להלכה, עי' אור לציון (ח"ב פל"א ס"ג) שכ' דהוי כבורר פרחים להניח לאלתר לאורחים דשרי. גם בשמירת שבת כהלכתה (פ"ג הערה קטו) הביא דברי הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בעניין אחר דדמי לנדו"ד וסבר וקיבל כסברת הר"פ הנ"ל. ועי' שלחן שלמה (בה' בורר). ובספר הליכות עולם (ח"ד עמ' עז) וכן ביבי"א (ח"י חאו"ח סי' נה אות יג) כתב על דברי הר"פ הנ"ל דקשה לסמוך על סברה זו במקום חשש איסור סקילה בלי ראיה ברורה. ואח"כ הביא דברי התרומת הדשן תרומת הדשן סימן נז בעניין ברירת שני מיני דגים דהואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה. עכת"ד.
ובתחילה שראיתי הדברים נתפלאתי ע"ז שהרי לכאו' סברה ברורה היא להקל בנידו"ד וכמש"כ באור לציון הנ"ל דהוי כבורר פרחים להניח לאלתר לאורחים דשרי. וה"ה בנדו"ד דכל מעשהו לכבוד האורחים ואע"פ שהרי הוא גמיר וסביר שלא יאכלו אלא למחצה שליש ורביע, הרי עצם כוונתו לתת בעין יפה, והוי לאלתר.
אמנם אחרי שובי ניחמתי שכן ענין זה של נתינת המאכלים בעין יפה לפני האורחים לא נתחדש עתה. וכן היה לעולמים שהרגילות לתת בעין יפה עי' שבת (עד ע"א) במעשה דרב ביבי. ובב"ב (נג ע"א, סה ע"א, עא ע"א ועוד) דנותן מתנה בעין יפה יהיב. ועי' שו"ת מהרי"ט (ח"א סימן קנ) דאורח כי יהיב ליה בעל הבית בעין יפה קיהיב. וזה פשוט.
והנה הכי איתא בירושלמי ביצה (פ"א ה"י) "ברר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר חייב ור' יוחנן אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה בורר ואוכל ובורר ומניח על השולחן ר' בון בר חייה בשם ר' שמואל בר רב יצחק תיפתר בשהיו אורחים אוכלין ראשונה ראשונה". וכתב בקרבן העדה שם בזה"ל: תיפתר. הא דתניא בורר ומניח על השולחן, היינו שהאורחים "אוכלים מיד מה שמניח על השולחן" דה"ל כבורר ואוכל מיד. ע"כ. ועי' בסוגיא זו בדוכתא בירושלמי שבת (פ"ז ה"ב), ובפני משה שם כתב בזה"ל: תיפתר וכו'. לומר אמר לך חזקיה לדידי נמי בבורר ואוכל מיד מותר וכי קאימנא דכל בורר חייב הוא בבורר ומניח וברייתא דקתני בורר ומניח על השולחן לאו להניחו לאח"כ הוא דקאמר אלא "כגון שהיו אורחין אצלו ומה שמניח על השולחן הן אוכלין ראשונה ראשונה" ובכה"ג הכל כבורר ואוכל מיד הוא ומודינא בזה שמותר. ע"כ. ואי כדברי הר"פ הנ"ל דבבורר לאורחים יותר מכדי הצורך נחשב צורך אותה סעודה דלאלתר, ואפי' שהוא רק מפני הכבוד הוי צורך כמו אכילה, א"כ הוו"ל להירושלמי לתרץ הקושיא כך: 'תיפתר באורחין'. ובמפרשים הול"ל: 'דהא דאיתא בברייתא בורר ומניח על השולחן מיירי בגוונא דאורחין אצלו ומשו"ה שרי לברורי כמה שירצה משום עין יפה'. ומדלא הכי הוי מוכח לכאו' דס"ל דלברור אוכל מתוך פסולת לאורחים יותר מכדי צרכם ומפני הכבוד בלבד לא שרינן. וזהו ראיה ברורה לענ"ד.

[רחמים]

לשון הירושלמי משמע שבורר קצת ומניח ועוד בורר קצת ומניח ובוודאי שאם עושה כן אין כוונתו להגיש לפני האורחים מנה גדולה בבת אחת לשם כבוד ונימוס אלא להגיש להם לאכילה ממש.

[עושה חדשות]

שאלה פשוטה, (שאינה תלויה בשאלה הקודמת), מי שבורר פרי מתוך פסולת וכו' וכוונתו לאכול חציו לאלתר וחציו לאחר זמן, מותר?

[ביליצר]

שאלה פשוטה, (שאינה תלויה בשאלה הקודמת), מי שבורר פרי מתוך פסולת וכו' וכוונתו לאכול חציו לאלתר וחציו לאחר זמן, מותר?

ודאי מותר,,
מה השאלה?ריבוי בשיעורים?מזכיר את שאלת שחיטת בהמה גדולה לחולה במקום קטנה מצד רב"ש עיין מנח"ח,
מעשה השחיטה אחת היא ,ה"נ בבורר,

[אש משמים]

בשו"ת רב פעלים (ח"א חאו"ח סימן יב) כתב: ודע, כי נסתפקתי בבורר שיעור למלאת הקערה כדי להניחה לפני האורחין לאלתר, ויודע הוא שאין האורחים אוכלים כל מה שמניח בקערה ובודאי ישאר, אך הוא בורר שיעור למלא הקערה מפני הכבוד, דגנאי להביא לפני האורחין קערות חסרים, שאין זה שורת דרך ארץ, אי שרי בכה"ג או לא. וברור אצלי מסברא כל כהא לית לן בה, דגם זה נחשב צורך אותה סעודה דלאלתר, ואף על פי שהוא מביא הקערה מלאה מפני הכבוד דוקא מה בכך, הנה גם זה צורך כמו אכילה. עכ"ל. וכ"פ בבא"ח (שנה ב' פרשת בשלח סוף אות ג) ומצאתי בכ"מ שהביאו דברי הרב רב פעלים להלכה, עי' אור לציון (ח"ב פל"א ס"ג) שכ' דהוי כבורר פרחים להניח לאלתר לאורחים דשרי. גם בשמירת שבת כהלכתה (פ"ג הערה קטו) הביא דברי הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בעניין אחר דדמי לנדו"ד וסבר וקיבל כסברת הר"פ הנ"ל. ועי' שלחן שלמה (בה' בורר). ובספר הליכות עולם (ח"ד עמ' עז) וכן ביבי"א (ח"י חאו"ח סי' נה אות יג) כתב על דברי הר"פ הנ"ל דקשה לסמוך על סברה זו במקום חשש איסור סקילה בלי ראיה ברורה. ואח"כ הביא דברי התרומת הדשן תרומת הדשן סימן נז בעניין ברירת שני מיני דגים דהואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה. עכת"ד.
ובתחילה שראיתי הדברים נתפלאתי ע"ז שהרי לכאו' סברה ברורה היא להקל בנידו"ד וכמש"כ באור לציון הנ"ל דהוי כבורר פרחים להניח לאלתר לאורחים דשרי. וה"ה בנדו"ד דכל מעשהו לכבוד האורחים ואע"פ שהרי הוא גמיר וסביר שלא יאכלו אלא למחצה שליש ורביע, הרי עצם כוונתו לתת בעין יפה, והוי לאלתר.
אמנם אחרי שובי ניחמתי שכן ענין זה של נתינת המאכלים בעין יפה לפני האורחים לא נתחדש עתה. וכן היה לעולמים שהרגילות לתת בעין יפה עי' שבת (עד ע"א) במעשה דרב ביבי. ובב"ב (נג ע"א, סה ע"א, עא ע"א ועוד) דנותן מתנה בעין יפה יהיב. ועי' שו"ת מהרי"ט (ח"א סימן קנ) דאורח כי יהיב ליה בעל הבית בעין יפה קיהיב. וזה פשוט.

לא ראיתי כל המקורות, אך מקופיא נראה שפשוט שאסור בכה"ג לברור, משום שמותר לברור כאשר השימוש הוא מידי, וברור שרק כשהשימוש של הדבר הנברר נעשה מיד, מותר. ולא כל שימוש באוכל יחשב כ'מיד' כדי להתיר הברירה, ואין זה דומה לפרחים דזהו עיקר תשמישם וברור שבזה שרי, אך אוכלים עומדים לאכילה (גם כאשר מניחם לשם כבוד עדיין אוכלים הם) ומנ"ל דשרי לצורך כבוד? אין זה השימוש באוכל והרי זה ברירה לאחר זמן ממש דהא השימוש בהם הוא האכילה וזה אינו עושה לאלתר, (יל"ע אולי אפשר להקל כשבורר לכבוד אך אח"כ יערבם שוב והוי משאצל"ג לכבוד הבריות, אך עדיין קשה לומר כך).

[כדכד]

למה שימוש באוכל לנתינה לאורחים לא ייחשב שימוש מידי? מנא לך שצריך שהשימוש יהיה לדבר המקורי?

[קראקובער]

יש להעיר שאולי בלא"ה מותר ע"פ הגמרא בפסחים (מח) אלא בעידנא דקא עייל לתנורא כל חדא וחדא חזיה ליה (ולא אמרינן יש ב'ר'י'ריה) וכעין זה בתוספת בביצה (כא) וה"נ פה כל אחד ואחד חזיה ליה.

[כח עליון]

והנה הכי איתא בירושלמי ביצה (פ"א ה"י) "ברר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר חייב ור' יוחנן אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה בורר ואוכל ובורר ומניח על השולחן ר' בון בר חייה בשם ר' שמואל בר רב יצחק תיפתר בשהיו אורחים אוכלין ראשונה ראשונה". .... א"כ הוו"ל להירושלמי לתרץ הקושיא כך: 'תיפתר באורחין'. ובמפרשים הול"ל: 'דהא דאיתא בברייתא בורר ומניח על השולחן מיירי בגוונא דאורחין אצלו ומשו"ה שרי לברורי כמה שירצה משום עין יפה'. ומדלא הכי הוי מוכח לכאו' דס"ל דלברור אוכל מתוך פסולת לאורחים יותר מכדי צרכם ומפני הכבוד בלבד לא שרינן. וזהו ראיה ברורה לענ"ד.

הירושלמי נכון, ומה נעשה ולא פסקינן כן להלכה.
מקור הדין לאלתר מובא מהרא"ש ודבריו מרבינו חננאל שלקחו מהירושלמי, וברבינו חננאל להדיא נקט שלא צריך ליתן ממש לאורחים, ואפשר אפי' שסבר שענין האורחים הוא להיכרא

וזה מה שרשמתי אצלי:
רמ"א: וכל מה שבורר לצרך אותה סעודה שמסב בה מיד מקרי לאלתר. מקור הדברים מרבינו חננאל. וז"ל: ולאלתר דאמר אביי כל זמן שיושב על השולחן ואוכל דגרסינן בתלמוד דא"י ברר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן רבין בר חייא אמר תפתר כשהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה. וכו'. והאוכל מתוך פסול' דשרי [היינו] לברור ולאכול או לברור ולהניח כדי לאוכלו לאלתר על השולחן כמו שפירשנו אבל להניח שלא לאלתר לא וכו'. הכא כיון דאשכחינן מפורש בתלמוד א"י כוותיה עבדינן ומסקינן לשמעתיה שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד. וכענין הזה גרסינן בגמרא ביום טוב פרק א' (ביצה יג ב) תנן התם המקלף שעורין וכו' מ"ט דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי לאו מלאכת מחשבת היא. דלא קא מכוון במלאכה אלא לאכילה בלבד.
נראה, בבריתא אמרו על השלחן ולמדו מזה דקמ"ל דאפי' אינו לאלתר, וע"ז תירצו דאיירי שיושבין אורחין על השלחן והדבר ניכר שהוא לצורך אכילה (צ"ב מהו ראשונה ראשונה), ועפי"ז קאמר רבינו חננאל דה"ה כל זמן שיושב ואוכל הרי ניכר שעושה כן לצורך אכילה ('כל זמן' ואין כוונתו לשיעור זמן, אלא הוא לישנא כעין 'כל מקום'), ומאחר דלא קתני בורר על השלחן, אלא מניח על השלחן, מאי שנא אם מניח לפני אורחין או שהוא עצמו יושב על השלחן לאכול מה שברר (וירושלמי שהעמידו באורחין, אפשר דכך משמע מהא דקתני על השלחן ולא יושב ואוכל) בתרוויהו כיון שבגמר ברירתו הניח על השלחן באופן הניכר לסעודה מותר, ועפי"ז אולי אפשר להקל כשהשלחן ניכר כמוכן לסעודה לאלתר. ובכלל זה יתפרש מה שכתב 'שיעור מה שמיסב על השלחן באותה סעודה בלבד' כלומר מאחר שהותר רק לצורך סעודה שיושב לאכול, ממילא לא הותר לברור כמות ברירה אלא לצורך אותה סעודה (ומכאן יש להרחיב היתר ברירה לצורך ו' שעות, שסתם סעודה ו' שעות), ו'שיעור' אינו בזמן, אלא בכמות.
וז"ל הרא"ש: ושיעור לאלתר פר"ח ז"ל שיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה. ובר"ן על הרי"ף: ושיעורא דלאלתר כתבו בשם ר"ח ז"ל דהיינו שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד. (ברא"ש לאותה סעודה ובר"ן באותה סעודה, אך אין לדקדק).

[כח עליון]

שאלה פשוטה, (שאינה תלויה בשאלה הקודמת), מי שבורר פרי מתוך פסולת וכו' וכוונתו לאכול חציו לאלתר וחציו לאחר זמן, מותר?

ודאי מותר,,
מה השאלה?ריבוי בשיעורים?מזכיר את שאלת שחיטת בהמה גדולה לחולה במקום קטנה מצד רב"ש עיין מנח"ח,
מעשה השחיטה אחת היא ,ה"נ בבורר,

הדימוי חלוק, שאני שחיטה שיוצאת בה נשמה, ומה לי נשמה קטנה או גדולה
משא"כ תיקון אוכלים שכל כזית וכזית בפנ"ע
עי' אור שמח שבת יח,א

[ביליצר]

שאלה פשוטה, (שאינה תלויה בשאלה הקודמת), מי שבורר פרי מתוך פסולת וכו' וכוונתו לאכול חציו לאלתר וחציו לאחר זמן, מותר?

ודאי מותר,,
מה השאלה?ריבוי בשיעורים?מזכיר את שאלת שחיטת בהמה גדולה לחולה במקום קטנה מצד רב"ש עיין מנח"ח,
מעשה השחיטה אחת היא ,ה"נ בבורר,

הדימוי חלוק, שאני שחיטה שיוצאת בה נשמה, ומה לי נשמה קטנה או גדולה
משא"כ תיקון אוכלים שכל כזית וכזית בפנ"ע
עי' אור שמח שבת יח,א

אכן האור שמח חולק על המנח"ח
אמנם לדעת האור שמח לכאורה אין כאן שאלה מכיון שדעתו דבורר הוא בדבר שהשתמשותו בבלול,
עיין פרק ח יא
דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל או בשני מינים הוי בורר והוי מלאכה. אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר.

[כח עליון]

אכן האור שמח חולק על המנח"ח
אמנם לדעת האור שמח לכאורה אין כאן שאלה מכיון שדעתו דבורר הוא בדבר שהשתמשותו בבלול,
עיין פרק ח יא
דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל או בשני מינים הוי בורר והוי מלאכה. אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר.

נכון.
לא הבאתי אותו אלא כמקור לחילוק (המסתבר)

[אש משמים]

למה שימוש באוכל לנתינה לאורחים לא ייחשב שימוש מידי? מנא לך שצריך שהשימוש יהיה לדבר המקורי?

משום שכל ההיתר הוא שדרך אכילה בכך ולכן לא הוי כדרך הבוררים אך זה מובן רק כשהשימוש הוא אכילה אך כשהשימוש הוא אחר בו לכאורה כן יהיה זה דרך הבוררים ולא דרך אכילה דמנ"ל דיש דרך אכילה בשאר שימושי האוכל???

[כדכד]

את זה אתה יכול לומר גם בדברים שאינם אוכל ומכך שאנו מגדירים כל שימוש כדרך אכילה (כמו שהביאו מפרחים) מוכח שהגדרת אכילה היא בכל שימוש ואין זה משנה אם השימוש המקורי הוא אכילה או מששהו אחר

[אש משמים]

את זה אתה יכול לומר גם בדברים שאינם אוכל ומכך שאנו מגדירים כל שימוש כדרך אכילה (כמו שהביאו מפרחים) מוכח שהגדרת אכילה היא בכל שימוש ואין זה משנה אם השימוש המקורי הוא אכילה או מששהו אחר

"דרך אכילה" של פרחים הוא לנוי, וכל דבר לפי שימושו.

[כדכד]

הבנתי שזה מה שאתה טוען. אני טוען שכמו שאתה מבין שדרך האכילה של פרחים היא לנוי ומכאן שכל שימוש יכול להחשב אכילה ואם כך גם שימוש אחר באוכל יכול להחשב אכילה ומנין לחלק' בין שימוש רגיל או לא?

[אש משמים]

ההיתר של דרך אכילה הוא משום שמוכרח מצורת הברירה שאינו בורר אלא אוכל וזה שייך כשעושה את הפעולה הכי שימושית של הדבר הנברר, אך כשבורר לתכלית ושימוש אחר אין מוכרח שהוא אוכל ולא בורר.

[כדכד]

למה אתה חושב שההיתר הוא משום ש"מוכרח מצורת הברירה שהוא דרך אכילה". ההיתר הוא משום שזו דרך אכילה ואין כל נפקותא אם זה השימוש הרגיל או לא.

[עושה חדשות]

שאלה פשוטה; מי שבורר פרי מתוך פסולת וכו' וכוונתו לאכול חציו לאלתר וחציו לאחר זמן, מותר?

יועילו לי מקורות ברורים לפשוט שאלה זו. במטותא.

[יהודי רגיל]

שאלה פשוטה; מי שבורר פרי מתוך פסולת וכו' וכוונתו לאכול חציו לאלתר וחציו לאחר זמן, מותר?

יועילו לי מקורות ברורים לפשוט שאלה זו. במטותא.

מקורות אין לי לצערי על אף שחיפשתי בעת לומדי הלכות אלו.
אבל סברות, אזי, אם אין לו פרי יותר קטן שמספיק לו לעכשיו, וגם לא שייך לקלף רק חלק מהפרי - לא הבנתי איך יכולה להיות כאן שאלה, והלא לצורך אכילתו כעת הוא נצרך לקילוף, ומה אכפת לי שנשאר מקצת, והלא עדיין 'דרך אכילה' הוא.
אך אני מבין שיש להסתפק היכא שיש לו פרי גדול ופרי קטן האם חייב לקלף דוקא הקטן או לא. שיתכן לומר שכיון שלמעשה הקילוף הוא לצורך אכילת מקצת הפרי הרי זו דרך אכילה.
כמו כן כשיש אפשרות לקלף חלק מהפרי, אלא שהיא טירחא מרובה ולא נורמלי לעשות זאת, יש להסתפק לענ"ד.

[עושה חדשות]

כעת ראיתי בספר 'מלאכת בורר' (הרב מרדכי טננבאום, אדר תשפ"א) עמוד תיח, עי"ש.