איתא במכילתא דפרשת יתרו (פרשת "בחדש" פרשה ז'), וז"ל: "זכור ו"שמור" שניהם נאמרו בדיבור אחד... "זכור" מלפניו ו"שמור" מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש – משל לזאב שהוא טורד מלפניו ומלאחריו, עכ"ל.
וכתב על כך ה'מגן אברהם' בחיבורו 'זית רענן', וז"ל: לא ידעתי למה משל אותו לזאב? ואפשר ששבת חוטף ניצוצי הקדושה שנבלעו בימות החול, ועיין ב'גלי רזיא' שהאריך בזה, עכ"ל.
ומצאתי בביאורו של הנצי"ב על המכילתא 'ברכת הנצי"ב' על אתר ביאור מחודש ויחודי על משל זה, וז"ל: נראה להסביר, דבלא מצות קדושת שבת גם כן אין ראוי לראות סימן ברכה במלאכת שבת דמזלו שבתאי כידוע שהוא מחריב ומשבית מנוחה, אלא שהשי"ת הנחילנו מתנה טובה לנוח ולשמוח בשבת קדש כנגד המזל דאין מזל לישראל ואסר לנו מלאכה מצד מצוותיו ולא מצד המזל חלילה, מכל מקום הודיענו שראוי למנוע מלאכה סמוך לו מלפניו ומאחריו מחמת המזל הקשה כזאב המשחית טורף את העת לפניו ולאחריו, ובזה נדע רוב חסדי ה' עמנו שצונו על השבת להתענג בו כנגד המזל. ומשום הכי לא מצינו תוספת שבת בעונג אלא בשביתה והיינו כמש"כ, עכ"ל.
ונמצא לפי דברי הנצי"ב שישנו מקור מדאורייתא למושג של "חמירא סכנתא"...