דברי השל"ה תושע"פ כלל לשונות סוגיות
סלקא דעתך אמינא כו'. התלמוד מלא מזה, שהיה סלקא דעתך מעיקרא כן ואחר כך במסקנא חוזר. ולכאורה קשה על הסדרן, למה סידר מה שהיה סלקא דעתיה, מאחר שאינו לפי האמת היה לו לסדר תיכף מסקנא דמילתא. אבל דע כי לא נזכר דבר אחד לבטלה בתלמוד שלנו הקדוש, והכל הוא אמת. ואף שהסלקא דעתך לא נשאר במסקנא לענין הא מילתא, מכל מקום הסברא של סלקא דעתך נשאר אמת לענין אחר, וצריך המעיין לראות אחר זה להבין ולהשכיל. ודבר זה הוא תורת אמת, שיעסוק האדם בעומק התלמוד, ויתבונן דכל מה שכתוב בתלמוד הוא דברי אלהים חיים:
וגדולה מזה מצאתי בספר בעשרה מאמרות, ששם עיונו להתבונן שאדרבה הסלקא דעתך הוא העיקר. וזה לשונו בפרק ח' ממאמר חיקור הדין, תחילת כל דבר לב כל חכם ישכיל פיהו במה שאנו רגילין לפרש, שאין בעל המאמר שונה בדבורו הראשון עד שהוצרך לחזור בו ולהפכו מכח תמיהתינו, אלא בא זה ולימד על זה, ולעולם לשון ראשון עיקר, כמו שזכרנו על הנמנים מעשרה ראשונים בבית הכנסת, וכמו שיבא גבי צדיק גמור וצדיק שאינו גמור כו'. וכבר נמצא מאמר מאלו בפרק יציאות השבת חוזר וניער פעמים שלש, וכל שכן שהוסיף בנו אהבה בביאור הכלל הזה. כדגרסינן התם תנא, אף ידים הבאות מחמת הספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך, דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן, האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום. ערום סלקא דעתך, אלא אמר ר' זעירא, ערום בלא מצות. בלא מצות סלקא דעתך, אלא אימא ערום בלא אותה מצוה. והכוונה כי העובר על דבריהם במגע ספר תורה דרך בזיון גזרו עליו החכמים שיהיה פוסל את התרומה, מדכתיב, ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, מה אהרן חבר אף בניו חברים. ואולם הערום מן המצות הוא ערום לגמרי מהנהו חלוקי דרבנן הידועים לבעלי מצות, והבוזה ספר תורה מעיד על עצמו שבזה מה שכתוב ביה, וממילא ידעינן ביה שהוא עושה מצות שלא לשמן, והיותו ערום מאותה מצוה המיוחדת גורם היותו ערום מכל המצות כיון שהן בזויות עליו. ומבואר מזה דסתמא דגמרא עם הדיבור הראשון הביא מופת ראיה דר' זירא, ור' זירא גופא מופת סיבה למימרא דרב פרנך שהוא שורש הלימוד ועקרו היותר מבהיל ומגזם על מי שהמצות בזויות עליו, ושלשתם יחד משפטים ישרים ותורת אמת, עד כאן לשונו. והרב הזה טרח בכמה מאמרים ליישבם שכל דבריהם אמת וצדק. וממנו ילמד האדם בכל התלמוד לפרש בדברי האמת וצדק ושכרו מרובה:
מספר מרגליות הש"ס על מס' מגילה
פעם שאל רב מפורסם אחד את פי רבנו [הרה"ק רבי שלמה אדמוה"ז מבאבוב זי"ע] הטעם שעורכים סעודה ואין אומרים תחנון בשיתסר ושיבסר של חודש אדר ענה לו רבנו שזקנו הנה"ק מצאנז נהג כך על פי הגמ' בריש מגילה ששקלינן וטרינן התם איזה שני ימים מוסיפים לבני הכפרים לקריאת המגילה ופרכינן "ואימא שיתסר ושיבסר" ובכן אפילו סברת הוה אמינא של הגמרא דבר גדול היא על כן עושין אותם יומי דפגרא לעג הרב ואמר ובכן "ואימא בזנבו" [רמז לפירכת הגמרא בחולין דף כ"ז ע"א לענין מנין לשחיטה שהיא מן הצואר] השיב לו רבינואין הכי נמי ידוע מהאחרונים דמהותה של השחיטה היא ענין נטילת הנשמה ולזה פריך הגמרא ואימא בזנבו כי נם על ידי שחיטת הזנב תצא נשמת הבהמה מתוך שיצא משם כל דמה ובכן גם אליבא דמסקנת הנמרא שזה אינו מקום השחיטה עדיין אמת הדבר שמהותה של שחיטה מתהוה אף התם בצאת הנשמה והוא הדין בנידון דידן הגמרא ידעה בההוה אמינא שישנן בימי שיתסר ושיבסר אורות עילאות המכשירות אותם להיות ראויים לימי קריאת המגילה ובכן אף אחר שהגמרא מדחה הדבר מהפסוק "ולא יעבור" זאת אומרת רק דהלכך אי אפשר לקבוע בפועל לקרות המנילה בימים אלה אבל אכתי נשאר המציאות שאמנם יש בהם הארות עילאות...
(הרה"ח ר' חיים דוד באקאן שליט"א - שיר המעלות לדוד [ברוקלין תשנ"ט] עמוד ק"י)