ראיתי כמה מחברים (למשל הרב יעקב עדס) שנמנעים משימוש בנקודה. כמדומני שחלקם משתמשים בפסיקים, וחלקם גם זה לא.
האם מדובר במנהג בעלמא או שהיו שהביעו דעתם בפירוש ואולי אף נימקו את העניין?
אולי מצד חדש הקפדה על מסורת אבות? הימנעות מחוקות הגויים?
לכאורה כתב:ראיתי כמה מחברים (למשל הרב יעקב עדס) שנמנעים משימוש בנקודה. כמדומני שחלקם משתמשים בפסיקים, וחלקם גם זה לא.
האם מדובר במנהג בעלמא או שהיו שהביעו דעתם בפירוש ואולי אף נימקו את העניין?
אולי מצד חדש הקפדה על מסורת אבות? הימנעות מחוקות הגויים?
כרם כתב:יש להבדיל בין סימני פיסוק בתוך הענין, ובין סימן פיסוק בסוף קטע. סימן לסוף קטע מקובל כבר מימים קדמונים, לפחות מאז השימוש בדפוס, וגם בחלק מכתבי היד כמדומני, אם בצורת נקודתיים (:) או כל סימן אחר, מה שמקביל לנקודה (.) בימינו.
לעומת זאת, בתוך הקטע אכן בספרים קדמונים לא השתמשו בסימני פיסוק.
לכאורה כתב:כרם כתב:יש להבדיל בין סימני פיסוק בתוך הענין, ובין סימן פיסוק בסוף קטע. סימן לסוף קטע מקובל כבר מימים קדמונים, לפחות מאז השימוש בדפוס, וגם בחלק מכתבי היד כמדומני, אם בצורת נקודתיים (:) או כל סימן אחר, מה שמקביל לנקודה (.) בימינו.
לעומת זאת, בתוך הקטע אכן בספרים קדמונים לא השתמשו בסימני פיסוק.
אם כן, הדרא קושיה לדוכתא, למה לא לציין נקודה בסוף משפט? האם יש מישהו שמסביר זאת בפירוש?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 214 אורחים