לשון הרע והוצאת שם רע על המתים
כתב הראבי"ה (ראהי"ה תקלא, ובנדפמ"ח תקכח) הו"ד במרדכי (ב"ק קו, יומא תשכד) ובאו"ז (ח"ב רעז ) וכ"פ בשו"ע (או"ח תרו) תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז שם רע על המתים שהם שוכני עפר ורבים תמהו מה ראו על ככה ולא דבר רק הוא מהם כי באנו להגדה דר' תנחומא פרשת ואתחנן אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כל הכעס הזה עלי למה וכו' א"ל אתה אמרת שלח נא ביד תשלח ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך לא ה' שלחני ואם בריאה יברא ה' שמעו נא המורים הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כ ך א"ל ממך למדתי שאמרת מחתות החטאים האלה בנפשותם אמר ליה אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם: עכ"ל
א לשון מתים שהם שוכני עפר קצת צ"ת , ומ"מ אין שום טעם למימר דבעינן שכני עפר דוקא וכי מי שלא נקבר כלל, או אחרי מיתה לפני הקבורה יהא מותר [וראיתי שמביאים (ר אליהו מן בדרך שיחה עמ' תל) ש"האחיעזר" אמר שמותר לדבר על מת לפני קבורותו, משום דלה"ר אסור רק על החיים וחרם הקדמונים רק על שוכני עפר ע"כ ושמעתי שכן נוהגים "בבריסק" ]
ב' אם רק מוציא ש"ר- לשון הראשונים והפוסקים שלא להוציא ש"ר, משמע דלה"ר אינו בכלל, ושמא ל"ד ואף לה"א בכלל ש"ר, וכמד' דמצינו כה"ג בשר דוכתא וצ"ע כעת, שו"ר
דהראבי"ה כתב בריש דבריו "ההוא דחטא לחבריה צריך למימר ליה סרחי תעלן בד"א בשאר כל העבירות אבל מוציא ש"ר איו לו מחילה עולמית" ואח"כ הביא את "חרם הקדמונים על המוציא ש"ר על המתים" וא"כ משמע דהוצאת ש"ר דנקט בדווקא נקט, ברם כמד' שגם בפירוש דברי הגמ' אבל מוציא ש"ר אין לו מחילה נאמרו בראשונים כמה פירושים.
ג' האם אסור רק משום חרם או גם מעקר דינא- לכ' עיקר דינא דאיסור לה"ר והוצאת ש"ר אינו אלא על החיים, ברם מצינו דיני ב"א לחבירו גם כלפי המתים ככל דיני קבורה לוויה וכו' וכבוד המתים וי"ל, וראיתי שהביאו ראייה מהא דאמרינן (סנהדרין פה) דהמקלל והמכה את היוצא ליהרג פטור משום דדרשינן עמך "במקוים שבעמך" ולפ"ז הכא נמי באיסור לה"ר נמי דכתיב "בעמך" דרשינן הכי.
ולכ' מהא דהוצרכו לחרם ע"כ דאיסורא מעקר דינא ליכא, ושמא י"ל דעשו חרם כדי לחזק הדבר [ולפ"ז צ"ל דהביא הראבי"ה ראיה מהתנחומא לחומרת המוציא ש"ר עד כדי עשייץ חרם] אולם בראשונים איתא "תקנת הקדמונים" ומוכח דלא חידשו רק "חרם" אלא כל איסורא אינו אלא אלא "מתקנת" הקדמונים.
ומטו משמיה דהגרח"ק (דרך שיחה עמ' תל) דאסור לדבר לה"ר על המתים (אף שהחרם היה רק על מוציא ש"ר) שהרי אף על עצים ואבנים אסור לדבר, כדאמרינן (ערכין טו) בעניין המרגלים ומה הם שדיברו על עצים ואבנים וכו'. ע"כ ובאמת דברי הגמ' צ"ת וכי אסור לדבר לה"ר על עצים ואבנים, ועוד וכי מרגלים כל חטאם היה שדיברו בגנות עץ ואבן?
בנימוקי או"ח (תרו) כתב דאיסור לה"ר רק על חיים ולא על מתים.