אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מי יימר א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה אזל שדר בידיה עגלא תלתא בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות אמר להו רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נו ע"א)
לכאורה הטענה על רזב"א היתה שלא היה צריך לעמוד על שורת הדין, אלא להקל בהלכה ולהקריב את הבהמה אף שהיא בעלת מום. כעין דברי חז"ל "לא חרבה ירושלים אלא על [...] שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (ב"מ ל ע"ב).
אבל הלשון "ענוותנותו" קשה לפי"ז, מה שייך כאן ענווה?
אפשר שהפשט בזה, שוודאי הבין ר' זכריה שיש להקל, אך היה לו נערווין של "ענווה" שגרמה לו לחוסר בטחון לבוא ולפסוק לקולא.
