יז,יז ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו.
מובא בספר 'קול אליהו' משם רבינו הגר"א שמועה נאה, ואלו הדברים. איתא בסנהדרין כא,ב: אר"י מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שני מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם, כתיב לא ירבה לו נשים, אמר שלמה אני ארבה ולא אסור. וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וכו'.
ולפי"ז יש לפרש הא דאיתא בשבת יב,ב: לא יקרא לאור הנר שמא יטה, אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא והטה (כפי עדותו של רבי נתן שם), אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר וכו', יעו"ש.
יש לפרש דה"ק דהנה שם יא,א במשנה נאמר סתם לא יקרא לאור הנר, בלי נתינת טעם וסיבה על איסור הקריאה לאור הנר, ואולם בברייתא מפורש הטעם שמא יטה. והנה רבי ישמעאל בראותו סיבת האיסור חישב בדעתו אני אקרא ולא אטה, כדרך שאמר שלמה המלך ע"ה אני ארבה ולא אסור. ולכן אחר שנכשל רי"ש, אז אמר כמה גדולים דברי חכמים, ר"ל דברי חז"ל במשנתינו שאמרו לא יקרא לאור הנר ולא נתנו הטעם על האיסור, כי ע"י נתינת הטעם ישנו פתח ומבוא לטעות ולהכשל, עד כאן הדברים שמובאים ג"כ בהגהות מהר"ץ חיות בשבת שם ועוד ספרים.
ונראה להוסיף נופך בהאי ענינא. הנה ראיתי מקשים למה רק בדין זה דלא יקרא לאור הנר מצינו דמהני שיקראו יחד או שחבירו שומר עליו שלא יטה, ואילו בדין דאסור לעלות באילן בשבת שהטעם הוא משום גזירה שמא יתלוש לא שמענו כזאת, ועי' שו"ת דבר שמואל (אבוהב) סי' קלט מש"כ בזה.
כיוצא בזה ידועה קושיית ה'חלקת יואב' בקונט' 'קבא דקשייתא' במה שמצינו באיסור זה דקריאה לאור הנר היתר ביוה"כ שחל להיות בשבת משום סברא דאימת יוה"כ עליו. ולמה לא תיהני סברא זו לתקוע בשופר של יובל ביוה"כ שחל להיות בשבת, ואמאי גזרינן בזה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר.
והנה מטו משמו של מרן הגרי"ז שאמר בזה, דמצינו גדר של שמירה משום אימת יוה"כ, אבל אימת יוה"כ אינו מתיר איסורים דרבנן, ע"כ. ולכאורה כוונתו, דבאמת כל מה דמהני סברא דאימת יוה"כ זה רק משום דהוי כשומר, ודין זה נאמר רק באיסור דלא יקרא לאור הנר ולא באיסורים אחרים, וכנ"ל. אבל הא גופא טעמא בעי, וכמו שהקשינו למעלה.
ואשר נראה בס"ד, דאמנם חלוק הוא האיסור דלא יקרא לאור הנר, דכאן אין הטעם דחיישינן שמא יטה, רק טעם וסיבת התקנה, אלא זהו גדר ושיעור האיסור דבאופן שישנו החשש שמא יטה אסרו את הקריאה לאור הנר. ולכן רק באיסור זה מצינו ההיתר של שמירה ע"י חבירו או ע"י הסברא דאימת יוה"כ עליו. אכן בשאר גזירות דרבנן כמו האיסור לעלות באילן בשבת או לתקוע בשופר, הרי שמא יתלוש או שמא יעבירנו המה רק טעמים וסיבות שתקנו כן, אבל אחר שתקנו הרי לא נתנו דבריהם לשיעורין, דרק בגווני דישנו מקום לחוש לזה אסור.
ובזה מיושבות היטב הקושיות האמורות לעיל בס"ד.
אמנם גם מאירים ומוטעמים טפי דברי רבינו הגר"א, דודאי כיון דבאיסור זה דלא יקרא לאור הנר ה'שמא יטה' אינו רק טעם בעלמא, אלא זה גדר האיסור, ולכן אמר רבי ישמעאל אני אקרא ולא אטה והתיר לעצמו האיסור, וא"כ בדין הוא לפרש להדיא הטעם דכמה נפ"מ יש בדבר, כגון דמהני שמירה וכיו"ב. ומ"מ גדלו דברי חכמים במשנה שלא נקטו שום טעם לדין ואסרו בסתמא, משום דזימנין נפיק מיניה חורבא כעובדא דר' ישמעאל, ועי'.