ישיבת ארץ ישראל

[למען האמת]

האם יש חיוב לשבת בארץ ישראל?

[רחמים]

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קב ד"ה ובדבר שאלתך

ובדבר שאלתך אם יש מצוה עכשיו לדור בא"י כהרמב"ן או כהר' חיים בתוס' כתובות דף ק"י דאינה מצוה בזה"ז. הנה רוב הפוסקים סברי דהוא מצוה. אבל פשוט שאין זה בזה"ז מצוה חיובית שעל הגוף דא"כ היה ממילא נמצא שאסור לדור בחו"ל משום שעובר על עשה כמו מי שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית שיש איסור ללבוש כדי שלא יעבור על עשה דציצית, ולא הוזכר איסור אלא על הדר בא"י שאסור לצאת ע"מ לשכון בחו"ל ברמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט, וג"כ הא ודאי אינו איסור לאו ואם היה איסור גם לאנשי חו"ל הי"ל לרמב"ם לומר סתם אסור לשכון בחו"ל אא"כ חזק בא"י הרעב משמע דרק ליושבי א"י יש איסור שאסרו חכמים אבל מצד העשה אינה חיובית אלא כשדר שם מקיים מצוה. ובחדושי הארכתי הרבה בדברי ר"ח שבתוס' כתובות. וכיון שאינה מצוה חיובית יש ודאי להתחשב בהחשש של הר"ח בתוס' אם יוכל ליזהר במצות התלויות בארץ, והנני הדו"ש ומברך אותך, משה פיינשטיין

שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן עב ד"ה (ז) ועוד

(ז) ועוד נראה דיש לחלק ולומר דאין ללמוד בנוגע למצות ישיבת א"י מכל המצוות שלמדים מקרא דואת שבתותי תשמורו שא"צ לשמוע להם, כי הנה מצינו ברמב"ם בפ"ה מה' מלכים ה"ז שפוסק שמותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, וכן בה' י"ב שם פוסק בלשון: שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, ומשמע מזה דס"ל דזה שאמרו דכל הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה, דנאמר זאת רק על מי שהיה דר בא"י ויצא משם לחו"ל אבל לא על מי שדר מלכתחילה בחו"ל, והכי ראיתי בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' פ"ה שמבאר שכוונת הרמב"ם בזה להפך בזכות הדרים בחו"ל, דלא ניחא ליה למרייהו דנימא שכל הדרים בחו"ל כמי שאין לו אלוה, לכך כתב שכוונת הגמ' דלא בעי למימר אם דר מעולם בחו"ל שגם ע"ז נאמר אל ידור בחו"ל, שא"כ מה תהא על ישראל ועל רבנן קדישי הדרים בחו"ל, אלא ודאי מאי דקאמר אל ידור ר"ל שלא יצא לדור בחו"ל וכו' והשתא ניחא שלא מצינו שום פוסק שאוסר לדור בחו"ל אלא דוקא לצאת לחו"ל אסור, אבל אם מעולם היו דרים אבותיו בחו"ל אינו אסור עיין שם, ויוצא לפי"ז שמשונה מצוה זו של ישיבת א"י מכל שאר המצות, דבכל המצות אם אינו מקיימם עבירה בידו, ואילו כאן כשיושב אדם בחו"ל אין עבירה בידו, ורק אם עולה לא"י מקיים עי"כ מצוה. +למ"ש בפנים בסי' ע"ב דמצות ישוב א"י איננה חיובית להדר בחו"ל וכו', מצאתי לאחר מיכן שגם הגאון הגר"ש סלאנט ז"ל מי שהיה רבה הראשון של ירושלים ת"ו כתב ג"כ לבאר בכזאת במחברת הלבנון ח' טבת תרכ"ד דישיבת א"י אינה מצוה חיובית, ואפילו לדעת הרמב"ן ז"ל וסייעתו שסוברים שזה נחשב למצות עשה של וירשתם אותה וישבתם בה מ"מ מודים דאינה מצוה חיובית כמו שארי מצות, ומבואר בגמ' (שלהי כתובות) ג' שבועות כו' אחת שלא יעלו בחומה וא"כ אינה מצוה חיובית על כל איש ואיש. ועפי"ז כותב שם באופן נאות לבאר ולתאם דברי הבבלי ודברי הירושלמי בשלהי כתובות שם דבבבלי איתא: הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה, ואילו בירושלמי איתא: הוא רוצה לעלות בא"י והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות, היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות וכו', והמפרשים מבארים שהבבלי והירושלמי מחולקים בזה, או שהירושלמי מיירי בזה"ז והבבלי מיירי בזמן הבית (יעוין בטור אה"ע סי' ע"ה, ויעוין מ"ש בזה גם בספרי צ"א חי"א בהדרן /במקור יש שיבוש בסדר השורות/ על מס' כתובות שבסה"ס עיין שם), והגרש"ס ז"ל עפי"ד הנ"ל כתב לבאר די"ל דלא פליגי, והוא דיש חילוק בין כשאינה יכולה לעלות לבדה לבין כשסיפק בידה גם לעלות לבד, דהיכי דהאשה בעצמה אין יכולת בידה לעלות לארץ לבדה (או שאין רצונה לעלות לבדה) ורק רצונה וחפצה שבעלה יעלה עמה לארץ, אז אינה יכולה לכוף אותו לעלות ולקיים מצות ישיבת הארץ, אכן אם האשה אומרת שהיא רצונה לעלות גם לבדה (כשלא ירצה בעלה לעלות עמה) דיש סיפוק בידה לעלות בעצמה וכו' אז הרשות בידה לעלות, וכופין גם לבעלה לעלות או שיוציא ויתן כתובתה, ולפי"ז פירוש הברייתא (בבבלי) כך הוא, היא אומרת לעלות, פירוש שהיא אומרת לעלות אפילו שבעלה לא ילך אתה, ובעלה אינו רוצה לעלות, להכי כופין אותו לעלות או יוציא ויתן כתובה. משום דהאשה שרצונה לעלות לא"י הרשות בידה (משום קדושת הארץ הגם שאינה מצוה חיובית) ולהכי לא יש לה דין מורדת על בעלה, ואחרי שבעלה אינו רוצה לעלות הרי מונע ממנה כל עניני אישות ולהכי יוציא ויתן כתובה. אבל היכא דהאשה בעצמה אין בידה לעלות לבדה, או שאינה רוצה לעלות לבדה, ומבקשת מבעלה שיעלה עמה לא"י והוא אינו רוצה לעלות, אין כופים אותו דאינה יכולה לכוף לבעלה לקיים מצות ישיבת א"י, ועל אופן זה הוא דמיירי הירושלמי, וזהו פי' הירושלמי: הוא רוצה לעלות, פירוש אפילו אם אומר הבעל שהוא רוצה לעלות לא"י רק באופן שגם אשתו תעלה עמו ולא באופן אחר כי אין רצונו לגרשה, והיא אינה רוצה, כופין אותה לעלות, פירוש שאומרים לה שמחויבת לעלות עמו, דהאשה היא ברשות הבעל ויש לו רשות להעלותה לא"י (ואפילו לדעת האומרים דבשארי ארצות יפה כח האשה מכח הבעל דעולה עמו כו' וכל כבודה בת מלך וכו', מ"מ בעליתו לא"י מחויבת לעלות כשרוצה הבעל לעלות לארץ), ואם לאו, ר"ל, אם אינה רוצה לקיים ולעלות עמו הרשות בידו להוציאה בלא כתובה, אבל: היא רוצה לעלות, פירוש, היכא שהיא אומרת שהיא לבדה אינה יכולה לעלות (או שאינה רוצה לעלות לבדה בלי בעלה) ומבקשת ורוצית שהבעל יעלה עמה לא"י, והוא אינו רוצה לעלות, אין כופין אותו לעלות אחר שהיא בעצמה אין רצונה לעלות לבדה, ויוצא דלא פליגי ברייתא דבבלי על הירושלמי, ועוד הוסיף הגרש"ס ז"ל שם לומר, שגם לשון הפוס' נוכל לפרש כן, ומה שלא פירשו כן דברי הירושלמי אולי נראה להם לשון הירושלמי: היא רוצה לעלות, פירוש גם לבדה כמו בבלי, ולהכי מתרצים דהירושלמי איירי בזה"ז יעו"ש, והוא כפתור ופרח, וש"י משיב דברים נכוחים. ויוצא נפ"מ להלכה למעשה, בהיא רוצה לעלות לבדה, דלא יוכל לטעון קים לי כהסוברים דבזה"ז אין האשה יכולה לכופו, כי איכא תרתי לטיבותא לצידה, ראשית המחבר בשו"ע שם באה"ע סי' ע"ה, ויעוין מ"ש בזה גם בספרי צ"א חי"א בהדרן /סי' ע"ה סעי' ד' פוסק בסתמא דגם באמרה היא לעלות/ והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה, וגם הרמ"א לא נחלק ע"ז, ושנית אפי' לדעת המ' והרא"ש דבזה"ז אין כופין אותו אלא אותה שמובאים בב"ש שם סק"כ, יש לומר גם כן דאפ"ה היינו דוקא כשרוצה שגם הוא יעלה ובלעדיו אינה רוצה לעלות, אבל כשרוצה לעלות לבדה י"ל שגם הם יודו שיוציא ויתן כתובה וכנ"ל. עכ"פ ראה ראינו שגם דעת הגרש"ס ז"ל היא בפשיטות דמצות ישיבת א"י איננה מצוה חיובית, והגם דהראי' שמביא לכך מההיא דשלא יעלו בחומה יש לומר שאיננה ראיה, כי שם הפירוש שלא יעלו יחד ביד חזקה כדפירש"י בכתובות שם, אבל כשיש רשות לכך ולא באים ביד חזקה יש שפיר לומר שיש מצוה חיובית על כל איש ואיש, אם לא שנאמר שעיקר כוונת ראיתו בזה היא מפני שאם היה זה מצוה חיובית על כל איש ואיש, לא היה משביעם שלא יעלו בחומה, וזה דוחק, אבל כפי הנראה ומוכח מדברי הגרש"ס ז"ל שם שלא רק על ראיתו זאת הוא שבנה יסוד דבריו לומר שהיא לא מצוה חיובית, אלא שגם מבלעדי זאת הראי' סבור היה כן מסברא שאיננה מצוה חיובית ושאפי' לדעת הרמב"ן ז"ל וסייעתו שסוברים שזה נחשב למ"ע של וירשתם אותה וישבתם בה, מ"מ מודה נמי שאיננה מצוה חיובית כמו שארי מצות.+ [ומצאתי בספר שו"ת אגרות משה חאה"ע ח"א סי' ק"ב שכוון לדברי המהרי"ט צהלון הנז' וכותב מד"ע =מדעת עצמו= להסביר ולפרש שמצות ישיבת א"י אין זה מצוה חיובית שעל הגוף דא"כ היה ממילא נמצא שאסור לדור בחו"ל משום שעובר על עשה וכו', וג"כ הא ודאי אינו איסור לאו, אלא כשדר שם מקיים מצוה עיין שם], ומכיון שכן תו אפשר שפיר לומר דמצוה זו איננה דוחה מצות כיבוד או"א =אב ואם=, כי איננה דומה לשאר המצות בהיות ואיננה מצוה חיובית להדר בחו"ל וכשנשאר לדור בחו"ל איננו עובר על איסור, ולכן אין להקיש וללמוד זה משאר המצוות שקיומם דוחה מצות כיבוד או"א, אלא שפיר אפשר לומר שכגון סוג מצוה כזאת איננה דוחה מצות כיבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום.

שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן קצו

במצות ישוב ארץ ישראל בזה"ז

ה' בא התשל"ט בנ"י יצו"א.
מע"כ האי צורב עוסק בחוקי חורב כו' כש"ת שמעון אייגערמאן הי"ו. אחדשה"ט.

בדבר הערתו על דברת הרמב"ן שכתב דישוב א"י בזה"ז מצוה ומקשין העולם א"כ אמאי לא עלו בכל הדורות להתיישב בא"י וכ"ת רצה לדמותו למצות פו"ר שהוא ג"כ מצוה חיובית ואפ"ה דוחין אותה ע"י לימוד גם לאחר שהוא בן כ' והכ"נ יש לומר במצות ישוב א"י דיש להשמט ממנה ורוצה לדעת חוו"ד.

הנה באמת בעיקר דמיונו לכאורה אינו עולה יפה דאנן קיי"ל דל"ל בזה"ז דין דבן עזאי אמנם שאלה זו כבר נשאלה לרבינו מהר"מ מרוטנבורג ז"ל בתשב"ץ קטן סי' תקס"א וז"ל וששאלת למה לא הלכו שם כל האמוראים (לארץ ישראל) אשיבך דלא הוה מותר להו דהוו צריכים לבטל מלמודם ולשוט אחר מזונותם דאמרינן בפ' מי שהוציאוהו (דף מ"ז) דמותר לצאת מא"י לחוץ לארץ אחר רבו ללמוד תורה כל שכן שאין לילך מרבו מחו"ל לארץ ישראל להתבטל מלימודו ולשוט אחר מזונותיו ע"ש, וא"כ לא קשה מידי אבל ע"ש עוד בסי' תקנ"ט בעיקר מצוה ללכת לא"י שאין להלוך שם לנהוג שם קלות ראש ובפחזותם להתקוטט שם קורא אני עליהם ותבואו ותטמאו את ארצי ומי בקש זאת מידכם רמוס חצרי אבל מי שהולך שם לשם שמים להתנהג בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו ובלבד שיוכל להתפרנס שם דכל דסליק אדעתא למידר כדאיתא בפ' האיש מקדש (דף נ) ועיין משנה הלכות ח"ב סי' נ"ו וח"ג סי' קפ"ט וא"ח סי' רמ"ח סי"ג במג"א שם וי"א ובח' הארכתי הרבה בס"ד.
דושה"ט בלב ונפש, מנשה הקטן

[בברכה המשולשת]

ויעויין בספר מצוות ישיבת ארץ ישראל, ובהרחבה רבה בספר נחלת יעקב (לרה"ג יעקב זיסברג)