מראית עין

[תנא קמא]

האם יש כלל שאין גוזרים לאסור דבר במראית עין אלא אם גזרו בו רבנן בדבר זה??

[בברכה המשולשת]

יש מחלוקת עקרונית אם ניתן לגזור או שרק לחז"ל היתה סמכות כזאת, ויש שיטות שבמה שדומה לגזרות חז"ל ניתן לגזור

[פנימי]

בדיוק עכשיו למדתי את הנושא לגבי פיאה נכרית.
הרי הרבה פוסקים אוסרים מחמת מראית העין, ולמעשה המ"ב פוסק ג"כ כדברי המג"ג שבמקום שלא מקובל לשים פאה אסור לכו"ע משום מראית העין, ורק במקום שמקובל אין לחשוש שיחשדו בך כי יבינו שזה פאה.
יש תשובה ארוכה (על פאה) בנושא שראיתי שמביא שם שדעת הפר"ח בכמה מקומות שלא נאסר במה שלא גזרו במפורש אבל הפוסקים חלקו עליו

[אוצר החכמה]

זה לא כ"כ ראייה כי האוסרים מתבססים על הירושלמי של היוצאה בקפליטים יש בה משום יוצאה וראשה פרוע, וא"כ אפשר לומר שס"ל שאסרוהו חז"ל משום מראית עין.
אבל נראה לי שמלשון הפוסקים האוסרים בזה נראה כדבריך, שהיה נראה להם שגם בלאו הירושלמי אם הדבר יש בו מראית עין ראוי לאסרו.

[פנימי]

אם הירושלמי אוסר, זה מחמת דת יהודית כמו שמפורש בירושלמי שם ולא בגלל מראית העין.

וסתם דרך אגב האוסרים לא כ"כ מתבססים על הירושלמי הזה, זה וורט די חדש שמבוסס על מוסף הערוך.

[אוצר החכמה]

מה הכוונה זה וורט די חדש כמדומני שהבאר שבע כבר הביא את הירושלמי.

[פנימי]

הוא לא מביא את הירושלמי להסביר שקפליטים זה פאה.

למעשה הבאר שבע כמעט לט מדבר על למה אסור, אלא למה אין ראיה להתיר

[איש-אחד]

לגבי מראית עין בפא"נ, נראה דהשל"ג דחה הקושיא דס"ל דבעינן תרתי לריעותא לאסור: א', שער המחובר לבשרה, ב', שיראו שהשיער מחובר. א"כ אף אם יש חשד שהפאה הוא שערה, ליכא בכך איסור מראית עין משום דלא נתקיימו התרתי לריעותא הנ"ל.

ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשר' ממש ונראה גם בשרה עם השיער אבל שיער המכס' שער' אין כאן משום שער באשה ערוה וגם לא משום פרועות ראש ונראה דל״ש שערות דידה ל"ש שערות של חברת' כל עוד דעבידי לכסוי השער והן תלושות אע"פ דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שער אין בכך כלום וש"ד

דאין אסור בשער אשה משום ערוה אלא במחובר לבשרה וגם שהבשר נראה עם השיער כדאקימנא

[פנימי]

אוי ואבוי לי!
לא התכוונתי עכשיו להיכנס לויכוח של פיאה נכרית.
בסוף זה יתנפח כאן מאד...

אני לא דיברתי אם השה"ג אסר כשיש מראית העין או לא, אלא רק שהרבה פוסקים אסרו מטעם זה, והמגן גיבורים הסכים להלכה לאסור במקום שלא רגילים בפיאה נכרית, שהם יחשדו בה שהיא בלי כיסוי ראש. וכן פסק המ"ב

התכוונתי רק להוכיח שלהלכה חוששים למראית העין אפי' כשלא מצינו שגזרו על זה חז"ל.

(דרך אגב מצוי מאד מקומות כאלה, שלא רגילים בפיאה נכרית. כל מי שמסתובבת באיזור חילוני מובהק, צריכה לדעת שיש הרבה חילונים שלא יודעים בכלל שהחרדיות שמות פיאות, והם בטחוים שהיא בלי כיסוי ראש. וכבר שאלו את אשתי שאלות מביכות בנושא)

[אוצר החכמה]

הוא לא מביא את הירושלמי להסביר שקפליטים זה פאה.

למעשה הבאר שבע כמעט לט מדבר על למה אסור, אלא למה אין ראיה להתיר

אני היה זכור לי העניין מהמלקטים וזה היה הרושם שלי. אבל ראיתי עכשיו שאתה צודק. ואדרבה בעצם אין לנו מקור מהראשונים לפי זה לאסור ע"פ הירושלמי, כי הרי הסמ"ג ביאר את הירושלמי שהולכת בלא רדיד. והפירוש בערוך הוא רק מוסף הערוך, וא"כ בעצם מה הראייה מהגמרא לאסור פאה נכרית (מלבד ראיית ההגהה בבאר שבע משחורי הראש שיש לדון בה הרבה)?

לגבי מראית עין השאלה היא מהו יסוד האיסור של מראית עין, דאם יסוד האיסור הוא שיבואו ללמוד ממנו להתיר, צריך עיון אם יש מראית עין כשהוא רק בכאלה שאינם שומרי מצוות בלאו הכי. (לא במקום שחז"ל אסרו שאז א"א לחלק חילוקים אלא במקום שאנו אוסרים מסברא).

[פנימי]

לגבי מראית עין השאלה היא מהו יסוד האיסור של מראית עין, דאם יסוד האיסור הוא שיבואו ללמוד ממנו להתיר, צריך עיון אם יש מראית עין כשהוא רק בכאלה שאינם שומרי מצוות בלאו הכי. (לא במקום שחז"ל אסרו שאז א"א לחלק חילוקים אלא במקום שאנו אוסרים מסברא).

הגרמ"פ אומר בדיוק מה שאתה אומר בתשובה שלו על פיאה נכרית - שממ"נ מי שמכיר אותה יודע שזה פאה, ומי שלא מכיר אותה יחשוב שהיא חילוניה.

אבל לי הדברים תמוהים מאד:
א. אנשים עלולים ללמוד ממנה להיות חילוניה.
ב. לכאורה מראית העין זה בעיה של כבוד שמים. שאינו כבוד שמים שיחשבו שיש עבירות בעולם, ואינו דוקא שילמדו ממנו, הפסוק "והייתם נקיים" נאמר על בני גד ובני ראובן, שאף אחד לא יכל ללמוד מהם.

בקנאת סופרים (של ר"ש קלוגר) כתב במפורש ששייך מראית העין גם כשיש חילונים. ואדרבה כתב שבמקום שיש חילונים יש יותר חשש, כי כשאין חילונים י"ל שאנשים יאמרו שודאי אינה רוצה לחטוא וידונו לכף זכות שזה פאה, ובמקום שיש חילונים יחשבו שהיא חילוניה. (וסמך על סברתו לאסור אפי' במקום פיקו"נ, כי הוא שעת השמד ויהרג ואל יעבור. ע"ש)

[אוצר החכמה]

אני לא אמרתי את מה שאתה אומר בשם ר' משה פיינשטיין.
אני דיברתי על סברא אחרת לגמרי.
אני שאלתי כך. כשהגמרא בביצה אומרת שאסור לטלטל סולם של עליה מפני שהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וזה איסור מראית העין מה יסוד הבעייה בזה, האם הוא משום חשד או משום שילמדו ממנו שמותר לעשות מלאכה כגון זו ביום טוב. ועל זה כתבתי שאם עיקר האיסור הוא משום שילמדו ממנו לעשות איסור, יש לדון מה הדין כשכל מי שרואה אותו וחושב שהוא עושה איסור בלאו הכי עושה את האיסור הזה ולא ממנו הוא למד, האם יש בזה גם סברא של מראית העין, כי מי שחושש לאיסור יודע שזו פאה ומי שאינו חושש בלאו הכי לא ילמד ממנו.

(כמובן וזה כבר כתבתי שבדבר שאסרו חז"ל הוא גזירה כללית ובפרט אם אסור אפילו בחדרי חדרים לא שייך להתיר, אבל מראית העין כאן הלא אינו גזירת חז"ל וודאי לא נאמר שאפילו בחדרי חדרים, ולכן יש לדון כמו שכתבתי)

באות ב אתה הצעת שאיסור מראית העין הוא משום שמתחלל כבוד שמים האם יש לזה מקור?

[פנימי]

הגרמ"פ כותב בדיוק מה שאתה אומר!

לצערי אין לי איך לצטט. אבל אולי קיצרתי אותו מדי.

הוא אומר במפורש שהאיסור הוא מחמת שילמדו ממנו ושזה לא שייך כשיש חילונים, ואז הוא מוסיף מה שכתבתי בשמו שממ"נ אם מכירים אותה ידעו שיש לה פאה, ואם לא מכירים אותה יחשבו שהיא חילוניה, ולכן לא ילמדו ממנה.

לגבי מה שכתבתי על כבוד שמים. אין לי מקור! זה ממש ספקלוציה שלי. אבל כך נראה ךי.

[איש_ספר]

תגובות בענין פאה נכרית שהועתקו מאשכול אחר

לכאורה אינו מובן דאם פאה נכרית נכלל בהאזהרה דלא יצאו בנות ישראל בפרועות ראש משום דלא גרע משערותיה, איך אפשר לומר שיש אופן שמותר, הכי נימא דשערותיה ג"כ מותרות באופן דלפי מנהג המקום אינן מגרות כ"כ.

קודם כבודו מניח הנחה, ואח"כ מקשה קושיה... ובוודאי שפאה נכרית לא נכללה באזהרה שלא יצאו בנות ישראל פרועות ראש, ואדרבה הפמ"ג רצה להוכיח שפאה נכרית מותרת, מהא דלא הוזכרה בין הדברים שכלולים באיסור דת יהודית.

וכל דברי הגאון רבי יעקב ישראל פוזן שליט"א נשענים על העובדה שהתורה אסרה שיער מחובר דוקא ולא תלוש, והרוצה לאסור תלוש, עליו הראיה.

וגם שיער מחובר לא נאסר מטעם פריצות אלא מטעם גזירת הכתוב, שכן משמע מרש"י כתובות ע"ב, ועוד ראשונים.

וכן מוכח מהכסף משנה, שסובר בדעת הרמב"ם בהלכות ק"ש פרק ג' הלכה י"ז שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער מגולה ואסור לקרות ק"ש כנגד טפח מגולה, וא"כ ברור שלדעתו אין איסור חפצא של ערוה בשיער וגם אינו מביא לידי הרהור, ומוכרח דשיער נחשב פחות מביא לידי הרהור מאשר טפח מגולה, וע"כ איסור גילוי שיער לא הוה משום פריצות, אלא גזירת הכתוב בלא טעמא.

והאריך בכל זה הרב אליעזר זאב מרילוס שליט"א בקובץ אור ישראל כ"א, והביא ראיה לכך שאין שיער באשה ערוה בעצם מן התורה, מהגמ' ברכות (דף כד.) דאיתא התם, אמר רב ששת שיער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים. ולכאורה למה אינו מביא פסוק מן התורה, ופרע את ראש האשה. אבל להאמור שהאיסור לגלות שיער מן התורה הוא גזירת הכתוב בלי טעם, אפשר לומר שבא להשמיענו ששערות נחשבות עכ"פ כמו מהארכובה למטה במקומות שאינם מגולין דאסור להסתכל בה, דהוה דבר הבולט ושונה מהרגיל.

ויש שהביאו טעם ע"פ סוד לענין כיסוי הראש, שטעם זה שייך דוקא בשיער מחובר. וכן כתב הגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל'): "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם... אלא טעמם ונימוקם עמם".

ויש הטוענים שבכלל יסוד כיסוי הראש הוא מנהג (עד שהיה אחד מהגדולים שרצה לבטלו, חשב טען שהתבטל המנהג בימינו לגמרי), וכל האיסור הוא רק מדרבנן, ראה בתרומת הדשן סי' רמ"ב, שכתב בדעת הרמב"ם שפריעת ראש איסורה מדרבנן, וזה לשונו: "ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן כדמוכח מלשונו, ומסתמא סבירא ליה הא דפריך תלמודא "דאורייתא היא" רצונו לומר רמז דאורייתא יש לה".

ובוודאי שאין טעם התורה לאסור שיער משום פריצות, דאם שיער הוא פריצות בעצם, מהיכי תיתי לרווקות ללכת בפריעת ראש? וגם לא דרשינן טעמא דקרא לחומרא (לאסור פאה נכרית מטעם זה) כאשר הטעם כלל לא מפורש בתורה.

ועצם ההיתר לרווקות הוא מבוכה גדולה בין הפוסקים, שהרי בגמרא לא חילקו בין נשואה לרווקה, "מכאן לבנות ישראל", וכן הרמב"ם והשו"ע נקטו "בין פנויה ובין אשת איש", אלא שמאידך התירו לקרוא ק"ש נגד שיער רווקות שנהגו לילך כן, וכבר בשיטה מקובצת מובא שרווקות לא נהגו לכסות ראשן (מה שיוצאה ביום כלולותיה ושערה פזור על כתפה, אינו ראיה. אבל בשטמ"ק כתב מפורש, "והא דאמרינן לקמן (ע"ב) ופרע את ראש האשה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש, י"ל דבנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים").

אולם על כל פנים יישבו לשון השו"ע והרמב"ם שמדובר בפנויה אלמנה או גרושה, ולרווקה התירו לגלות שערותיה, ומפורש בראשונים שכל שיער הרגיל בגילוי אין בו הרהור (חוץ משיער מחובר של נשואות החייבות מדאורייתא לכסות שערן) ולכן מותר לגלותו, ואין שום נפק"מ בין זה לבין שיער פאה נכרית. וראה בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן לה:

"דבר שדרכו להיות מגולה דלבו גס ביה מותר, ואפי' לק"ש, כדפרישית, וכן כתבו המפרשים ז"ל, וכן כתב ראבי"ה ז"ל, כל אלו שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי השער לא חיישינן דליכא הרהור, וכן הסכים בעל המרדכי והרא"ש ז"ל והכל כפי המנהגות והמקומות...

ואלא מעתה לפי דרכם שיער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשיער קרייה רחמנא נמי, דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו', וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן, ומאי שנא אותו שיער, ואי משום דדרכן להיות מגולין, האי נמי דרכו להיות מגולה. ואי לא איירו אלא באשת איש ובמסתכל ומתכוין ליהנות, אטו באשת איש וברשיעי עסקינן? ובבירור אמרו זכרונם לברכה, דאפילו באצבע קטנה אסור להסתכל, ואפילו בבגדי צבעונין שלה נמי אסור, וכל שכן בשערה, דת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה וכו', ואמר רב יהודה אמר שמואל ואפי' שטוחין ומונחין על גבי הכותל. אלא שדברים אלו בטלין הם, דלית בהו מששא כלל.

וכמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא דקאמר לה להאי מילתא, דכיון שנהגו לגלותו מימי עולם ומשנים קדמוניות ברוב תפוצות הגולה שתחת יד ישמעאל ואין בידו למחות, איך עלה בלבו לאוסרו? ואף אם היה אסור, דאפילו באיסורא דאורייתא אמרינן הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, כדאסיקנא בביצה פרק המביא... והשתא אם בדאוריתא ובדרבנן אמרינן הנח להם, כל שכן בדבר המותר שנהגו בו היתר, שכל המוכיחן בזה לא בדעת ידבר, ונמצא מכשילן ח"ו, ועתיד ליתן את הדין... ובכמה וכמה דברים הקילו רבותינו ז"ל כדי שלא תתגנה האשה על בעלה. ואין צורך באורך".

ויש עוד כמה וכמה פוסקים שהתירו קריאת ק"ש מול שיער אשה נשואה שלא רגילה לכסותו, מטעם שרגילין בזה וממילא אין בו שום הרהור. כן כתבו ערוך השולחן, בן איש חי, יביע אומר ועוד. וביאר שיש חילוק מהותי בין שוק וירך שנאסר גם לרווקה, לבין שיער שהותר ברווקה.

[איש_ספר]

אעתיק בזה מתוך מכתב שכתבתי בענין זה בזמנו:
.....קיבלתי ההעתק ממכתב הגרי"פ בענין זה, וכמדומה דדעתו נוטה לדרך זו, דמעיקר דיני צניעות וערוה, לא נאסר אלא שערה ממש, ורק הנידון משום דבר הגורם להרהור, ובזה כתב דכל שאינו 'מגרה' שפיר דמי. אך לא הבנתי כוונתו בזה, שהרי אפילו פאה צנועה יש בה גורם להרהור, ואין הדבר תלוי אלא אם היא אשה נאה או כעורה, וכיון דחזינן דהתורה חששה להרהורי דגברי מחמת השער, וגם ילפינן מקרא דשער מביא טירדא, שוב היה לנו לאסור גילוי כל שער בדומה לשערה. [ובאמת פניה וידיה נמי גורמים להרהור אלא דא"א לאוסרן, וכמש"כ החזו"א, אבל שער שהתורה עצמה אסרה, איך נאמר דלדידן אינו 'מגרה']. אך מודינא, דבפאה שניכר לכל שאינו שערה, שוב אפשר דאין בה חשש הרהור כמו שערה, ורק אם היא באופן פרוץ אסור.

גם זה נשען על ההנחה המוטעית שהתורה אסרה שיער מחשש להרהורי דגברי, שזה נסתר באריכות בתגובתי הקודמת. א. שמוכח מכמה ראשונים שזה גזירת הכתוב, וגם בגדולי האחרונים לפני 300 שנה הובא שהטעם הוא כמוס ולא משום פריצות. ב. תה"ד בשם הרמב"ם כתב שהוא בכלל איסור דרבנן, וממילא נפל הכל. ג. לפי זה אין שום ביאור כלל לעובדה שהתורה התירה שיער רווקות, שהוא מגרה באותה מדה כמו הנשואות, וגם איסורן (נדות) שווה לאיסור הנשואות ואין שום מקום לחלק ביניהן. ד. הטעם לא מפורש בתורה, וממילא אין שום מקום לדרוש טעמא דקרא ולאסור דברים אחרים מחמתו.

ומה שכבודו הביא חזו"א, אדרבה נראה שדעת החזון איש כדברינו. דהנה לכאורה כמו שכתבנו, מאחר שהאיסור תלוי במציאות אם הדבר בולט ושונה בסביבתה ובמצבה וכו', א"כ באינו מכירה או במקום שרבו פרוצות יהיה מותר לראות ולקרות ק"ש כנגד שיער אשה כמו במקום שנהגו לגלות מהארכובה ולמטה. ובאמת כן דעת כמה וכמה אחרונים ומהם ערוך השולחן (בסי' ע"ה סעיף ז'), שבמקום שרבו הפרוצות מותר לקרות ק"ש כנגדן, דליכא הרהור, אע"פ שהנשים עוברות על איסור תורה של "ופרע את ראש האשה". (ופשוט שהערוך השולחן לא בא להתיר לקרות ק"ש כנגד שוק או זרועות מגולות שנחשב לערוה בעצם, אפי' במקום שרוב פרוצות אינן מכסות אותן, ששוק וכדו' מביא לידי הרהור גם ברגיל, והוה ערוה בעצם ולא תלוי במקום ובזמן).

וזה לשון מרן החזו"א בהלכות ק"ש (ט"ז סוף סי' ח'), "ובשיער דמותר בפנויה ואסור בנשואה לכאורה לא היה ראוי לאסור אלא באשה שהוא מכירה ורואה אותה תמיד בשיער מכוסה, וכי מגלה השתא חשיב ערוה, אבל רואה אשה שאינו מכירה לא עדיפה מפנויה. אלא הכי קבעו חכמים דשיער אשה נשואה כיון דחייבת לכסותה עשוה כערוה לכ"ע". הרי מפורש בדברי קדשו שאין פריצות בעצם בשיער, וביסוד הגזירה הוא מסכים לבעל ערוך השולחן שרק במכירה שייך הרהור (משום שבולט ושונה כנ"ל), אלא שלא חילקו חז"ל בין מכירה לאינו מכירה או בין כשירה לפרוצה, וחיוב הכיסוי הוא המחשיבה כערוה ולאיסור לקרות ק"ש כנגדה, וממילא אם מצד ההלכה יוצאת ידי חובת כיסוי השיער ע"י שמכסה בפאה נכרית, אין לאסור משום הרהור, דלא גרע מפנויה.

ובענין הכשלה בהרהורים, ראה מש"כ הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט"א בשו"ת אוסרי לגפן (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך): "ונשאר לדון רק בדין לפני עיוור, דמשום ירידת הדורות וריבוי הבעלי תשובה, טוענים רבים שהפאה גורמת להם הרהורים וההולכות בפאה מכשילות אותם. אבל באמת הניסיון מוכיח שהיום אדרבה, פנויות גורמות להם הרהורים יותר מאשר נשואות, מפני שנכנסים לדמיון אולי תסכים להינשא להם, וממילא אם נבוא לאסור משום לפני עיוור, נצטרך לאסור גם על פנויות לצאת לרה"ר, אפי' בצמות, ובפרט כמה נערות יחד שא"א להעלים עין מהן, וזו גזירה שא"א לעמוד בה".

ומה שכבודו כתב להתיר רק פאה שניכר שאין זה שיער, איני יודע האם קיימת פאה כזו, ואם כן, בוודאי היא מכערת את הלובשת אותה, ולא תסכים ללבשה, כמש"כ בגמרא שגנאי לצעירה לצאת בפאה נכרית של זקנה (חוטי שיער = פאה נכרית אליבא דמג"א גר"א ועוד).

והנה גם מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א הסכים שלא צריך שיהיה ניכר ממש אלא רק שיהיה ניכר למתבונן. ובמענה לשאלה, וזה לשונה: "רוב ככל הפאות ניתן להבחין אם היא פאה או שיער עצמה, ע"י כמה סימנים: א. הפאה גבוהה יותר משיער עצמה. ב. הפאה מבריקה יותר משיער עצמה. ג. רוב תסרוקות הפאות הצנועות, הן ישרות ולא מקורזלות, וניתן לזהות פאה ע"פ התסרוקת, ובפרט שרוב הרווקות הולכות בשיער אסוף כתקנון בתי הספר והסמינרים. ד. המתבונן יכול לראות שאין שרשי השיער יוצאים מהראש. האם גם בפאות אלו היתה כוונת כת"ר שיש להחמיר?" ענה מרן בזה הלשון: "אם המתבונן יכול להבחין, המנהג להקל".

[איש_ספר]

איסור גילוי שיער לא הוה משום פריצות, אלא גזירת הכתוב בלא טעמא

נעזוב לרגע את המלה "פריצות", אתה רוצה לומר שאיסור גילוי שער אינו קשור לנושא של "צניעות"?

עד כמה שידוע לי, הלכה הכתובה בשלחן ערוך בהלכות שבת, היא קשורה לאיסורי שבת גם אם לא כתוב בפירוש, וכמו כן הלכה הכתובה בהלכות צניעות היא קשורה להלכות צניעות, גם אם לא כתוב בפירוש.
ההלכה בשלחן ערוך (אבהע"ז כא, ב): "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק...", נכתבה בסימן שכותרתו "להתרחק מן העריות"! והיא משולבת ביניהם כמקשה אחת. וכי אין בכך ללמד שהנושא של גילוי ראש קשור בקשר הדוק עם הענין של התרחקות מעריות?

ראה מה כלל הרמב"ם (איסורי ביאה כא, יז) בהלכה אחת:

לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש, ולא תלך אשה בשוק ובנה אחריה גזירה שמא יתפשו בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעללו בה הרשעים שתפסוהו דרך שחוק

[ההלכה הקודמת (כא, טז) עוסקת באיסור להיכנס לבית המרחץ עם אביו וכו', והלכה שאחריה (כא, יח) עוסקת בהוצאת שז"ל.]

[איש_ספר]

יישר כח על שאלתך המחכימה.

כולי עלמא מודים שכיסוי ראש קשור עם צניעות, לאחר שבדיעבד יש מנהג כזה של בנות ישראל, לכסות את הראש. השאלה היא האם התורה קבעה שיש לכסות את הראש משום צניעות, או שמא זוהי גזירת הכתוב בלי טעם, או שהטעם הוא נסתר מאיתנו, או שזהו איסור דרבנן, או אפילו לא דרבנן אלא מנהג וכו'. עכ"פ, בתורה לא מפורש שום טעם, שממנו נלך ונגזור הלכות אחרות (כמו פאה), וכנ"ל באריכות.

ובוודאי שלאחר שנהגו בנות ישראל לכסות את הראש, הרי המשנה מהמנהג היא פרוצה. אלו דברים פשוטים. גם דת יהודית, שכל עניינה הוא מנהג בנות ישראל (ראה שיטה מקובצת כתובות עב: "דת יהודית. דברים שאינם אסורין מן התורה, אלא מנהג בנות ישראל הם, לצניעותא בעלמא. והיא עוברת על דת המנהג") נאמר בגמרא כי המשנה מהמנהג היא פרוצה.

וממילא גם אם מוצאים בראשונים לשונות של "פריצות" בקשר לגילוי הראש, או שהרמב"ם כתב זאת בהלכות צניעות, אין זה אומר שהתורה קבעה זאת (וראה לעיל תה"ד בדעת הרמב"ם) ובוודאי שאין זה אומר שזהו הטעם לאיסור התורה.

ולכן, אשה ההולכת בגילוי ראש נחשבת כפרוצה, אלא שבימינו כבר אין בזה פריצות מחמת שרוב נשות העולם מגלות ראשן, וגם רוב הנשים היהודיות מגלות ראשן, והרווקות הולכות בגילוי ראש, ורוב החרדיות הולכות בפאה, ולכן כתבו הפוסקים שבימינו מותר לקרוא ק"ש כנגד אשה נשואה הרגילה לגלות ראשה. אבל הרגילה לכסות ראשה, אם תגלה ראשה פתאום - אכן יש בזה פריצות ולכל הדעות אסור לקרוא ק"ש כנגדה.

וזאת מפני שגילוי שיער אינו כמו שוק וירך, ומידת הפריצות שלו תלויה במנהג. ולמעשה כתבו הפוסקים שהיום היה צריך להתיר לגמרי גילוי ראש, אילולא גזירת הכתוב שאשה נשואה חייבת לכסות ראשה.

וכמו שכתב מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת "שמש ומגן" (אה"ע ח"ב סימן ט"ז):

"ואם באנו לשפוט לפי ההגיון והסברה, כבר כתבתי בספרי תבואות שמש חלק אה"ע (סי' קל"ח), שאין שום הרהור כלל בגילוי הראש בזמנינו גם בנשואות, דאיזה שכל והגיון יאמר דשעה אחת או רגע אחד קודם שתקבל טבעת אחת של קידושין לא היה בה הרהור, ותיכף שקיבלה הטבעת ועדיין גלויה לפנינו יחזור להיות בה הרהור, ואיזה שינוי נעשה בגופה שיביא לידי הרהור חדש? וקרוב להיות הדבר בהיפך, שקודם נישואין יש מקום להרהור כיון שהיא מותרת וחזיא לנישואין לכל גבר. לא כן אחר הנישואין דלא חזיא והיא מיוחדת לבעלה, ההרהור פחות הרבה כיון שיודע שאי אפשר להשיגה, וכמש"כ הראב"ע גבי לא תחמוד. וזה היה בימי קדם שהנשואות היו מכסות ראשן, ואם תראה אותה אח"כ מגולה, יש שינוי בגוף וראיה חדשה ויש בזה הרהור, אבל בזמן שלא נשתנה בה שום דבר, גם שיהיה באיסור, אבל לגבי ההרהור לא התחדש שום דבר.

והאיסור שלה לא מפני הרואים, אלא מפני החציפות שעושה בגילוי ראש, שדרך הנשים לכסות במטפחת או בפאה נכרית והיא נשארה מגולה, ועוברת על דת משה, ולכן די לנו לקבל את מה שאסרה תורה בפירוש בגילוי שערה ממש, ואף שהיום פג הטעם דחציפות כיון שהכל עושין כך, עכ"ז גזירה דאורייתא נקבל. אבל אין לנו להוסיף עליה שום דבר קטן או גדול, כיון דבעיקרא דמילתא אין כאן חציפות ואין הרהור".

וכמו שכתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשו"ת "דת והלכה" (סימן א'):

"ומהאחרונים שדנו שגילוי שערות מביא לידי הרהור וכבגדי צבעונין שלה, וזהו שורש חיוב כיסוי הראש באשה, וא"כ אפי' יש עלה פאה נכרית כיון שאינו מכיר מיד שזוהי פאה הלוא בא לידי הרהור, ומהאי טעמא גופא פירשו דלא מהני פאה נכרית, שמחויבת לכסות אפי' הפאה נכרית שלה, מטעם זה אין לאסור בזמנינו כלל. שאם שורש איסור גילוי שערות מפני שמהרהר בה, בזמנינו שכל הנשים פרועות ראש רחמנא ליצלן אינו מהרהר כלל, והוה לן להתיר לגמרי איסור פריעת ראש בזה הזמן".

וכמו שכתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה:

"מידי הוא טעמא בבתולות משום שאין הרהור ברגיל לראות, הוא הדין בנשואות הרגילות האידנא, אין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר". (אוצר המכתבים חלק ג' סימן א' תתפ"ד)

ומעין זה כתב גם הגר"ע יוסף זצ"ל, בשו"ת יביע אומר (חלק ו' סימן י"ג):

"לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור... וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות... יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה... והכי נמי לענין זה, ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, משא"כ עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור... נשים שהורגלו לצאת לרה"ר בגילוי הראש, וכל אדם העובר ברה"ר יראה כהנה וכהנה, ואין הרהור מצוי כ"כ בזה מרוב הרגלן בינינו, אין בזה משום שיער באשה ערוה אע"פ שעושות כן שלא ברצון חכמים, דלגבי דידן הו"ל כבתולות שרגילות בכך".

[שמואלביץ]

זה לא כ"כ ראייה כי האוסרים מתבססים על הירושלמי של היוצאה בקפליטים יש בה משום יוצאה וראשה פרוע, וא"כ אפשר לומר שס"ל שאסרוהו חז"ל משום מראית עין

במחילה מכבודו, טעות חמורה בידך. "האוסרים מתבססים על הירושלמי"? למיטב ידיעתי, רק הגר"ע יוסף זצ"ל הביאו, והוא האחרון שאסר... לפניו יש עשרות שאסרו, ואף אחד מהם לא הביא ירושלמי לאסור.

והטעם הוא פשוט, כיון שרוב מפרשי הירושלמי פירשו ש"קפליטין" הוא קלתה, ולא פאה נכרית, ורק "מוסף הערוך" שהוא מהאחרונים, הכניס ביאור זה בירושלמי, שקפליטין הוא פאה נכרית.

ובשו"ת "שירת בן הלוי" (סי' י"ג) להרב יצחק איתן הלוי שליט"א, כתב לבאר וזה לשונו: "אותו מוסף הערוך, ביאר בערך קפליטא שהוא בלשון יון כובע וכיפה על הראש. ומחמת הדמיון בין קפליטא וקפליטין, כאשר מילה עוברת מלשון ללשון אחרת פעמים רבות משתבשת. וראה מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בתחילת מסכת נדרים ובתחילת נזיר, "שורש קלקול איזה לשון יהיה כאשר תכנס בה לשון זרה ותתערב בה". ואם כך, יתכן שקפליטין בירושלמי הוא קפליטא בלשון יון. והשלטי גיבורים כידוע היה גר באיטליה וידע לשון רומי, והוא ראה את הירושלמי והביאו בכתובות, ובכל זאת לא הביא ממנו ראיה לדין פאה נכרית, ואי אפשר לומר דאישתמיטיה, משום שהיא סוגיא במקומה בדת יהודית. הרי שהיה ברור לו שקפליטין אינו פאה נכרית (וגם מהר"י קצנלבויגן נראה דידע לשון רומי דאבותיו היו באיטליה כידוע, ולא הביא ראיה מהירושלמי הנ"ל). וכן מפרשי הירושלמי במקום, ביארו שהוא כובע. והעיקר שמימרא זו שבירושלמי של ר' יוחנן, ובבבלי אמר ר' יוחנן קלתה בחצר אין בה משום פריעת ראש. והדעת נותנת שהבבלי והירושלמי התכונו לאותה מימרא של ר' יוחנן. וכן מפורש במאירי בכתובות פרק ז' במשנה של דת יהודית, שקפליטין וקלתה היינו הך, והוא כמין כובע קטן. וכן הסמ"ג (חלק עשה מצוה מ"ח) ביאר דברי הירושלמי בקפליטין, על היוצאת מחצר לחצר דרך מבוי וראשה פרועה ואין עליה צעיף כשאר כל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת. וכן ביאר את הירושלמי בתשובות מהרי"ט חלק א' סימן ע"ו. כך שאפילו ספק ליכא שמא כונת הירושלמי לפאה".

וגם לשיטת מוסף הערוך, הרי הערוך ביאר בערך "פאה" שמקפת הראש ולא מכסיא, ולא מדובר כלל בפאה של ימינו אלא בפאה שלא מכסה את הראש, וממילא יש לומר שדוקא זה נאסר לרשות הרבים, ולא איירי כלל בפאה של ימינו.

ומה שכתב הגר"ע ש"הערוך" ביאר זאת, ויצא לו איסור פאה לפי אחד מהראשונים, לא מיניה ולא מקצתיה, כי זהו מוסף הערוך והתגלה רק לאחרונה מתוך ספר המקור חיים (לבעל החוות יאיר) סי' ע"ה: "וכל שכן פאה נכרית... גם בספר מוסף הערוך ערך קפליטין מייתי ירושלמי דמותר"... והגר"ע לא ידע זאת ככל הנראה, בכתבו את התשובה. ולכן נתלה בערוך.

אגב, גם את דברי "מקור חיים" בלבלו לגמרי, והסיקו מדבריו שאוסר פאה, כאשר ההיפך הוא הנכון, וכמו שהאריך הגאון הרב אליעזר פולק שליט"א בקובץ אור ישראל כ"ה.

[שמואלביץ]

התכוונתי רק להוכיח שלהלכה חוששים למראית העין אפי' כשלא מצינו שגזרו על זה חז"ל

דוקא הגר"ע יוסף שאוסר פאה מטעם מראית העין (והוא טעם אחד מתוך שמונה בערך שהובאו בדבריו), במקום אחר התיר גילוח במכונה למרות שיש מראית העין, ודבריו תואמים הפלא ופלא, כך שיש כאן סתירה.

עכ"פ אצטט דבריו בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י' הנ"ל) בענין היתר גילוח במכונה:

"ואף שכתב הריטב"א שמדת חסידים להיזהר מפני חשד הרואים, נראה שבזה הזמן שהרבה מגלחים זקנם במכונה ומפורסם דבר ההיתר, אפי' טעם החשד שכתב הריטב"א אינו שייך כל כך, שכל שהדבר מפורסם שיש דרך היתר, לא שייך בו איסור משום מראית העין, וכמש"כ כיו"ב רבינו האי גאון, והובא להלכה בטור ובשו"ע או"ח (סי' רמ"ג), שאפי' מרחץ או תנור, אם השכירו שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים אלא משכירו לאחרים, או שהיה מנהג המקום להשכירו, מותר להשכירו לגוי, שאין מקום לחשד ולמראית העין. ע"כ. וכ"כ כיו"ב בשו"ת חשב האפוד (ח"א סי' כ'), לענין אכילת לחם עם ממרח מרגרינה ועליו בשר או נקניק, שמותר, ואין לחוש בזה משום מראית העין, שיחשבו שהיא חמאה, כי היום מצוי ממרח מרגרינה כמו חמאה, והרואה לא יחשוד שהיא חמאה. ע"ש. וכיו"ב כתב בשו"ת יגל יעקב (חלק יו"ד סי' כ"ג). ע"ש. ואף דלאידך גיסא אחסור דרי ורבים מעמי הארץ מתגלחים בתער, מ"מ טעם חשד דבנד"ד דאינו מפורש בש"ס אלא מתורת חסידות, דיו להדחות בטעם כל דהוא, וכמו שכתבנו". עכ"ל.

ובהמשך הוסיף הרב שם, "עוד כתב לאסור משום מראית העין... אולם לכאורה באנו להפרי חדש (או"ח סי' תס"א ד"ה עוד), דלא חיישינן לגזור איסור משום מראית העין מדעתינו. וכבר הבאנו לעיל דברי הריטב"א (מכות ב.), שכתב "מדת חסידים שלא לגלח במספריים כעין תער מפני חשד הרואים, וכן ראוי לעשות". הרי שלא אסר הדבר בהחלט משום מראית העין, אלא ממדת חסידות, אלמא דלא גזרינן גזירות משום מראית העין אחר חתימת הש"ס, ובפרט בזמן הזה שנפוץ המנהג של גילוח הזקן במספריים כעין תער גם אצל יראי שמים, ולא נשאר מקום כל כך לחשד".

"ועיין עוד בפרי חדש (יו"ד סי' פ"ז ס"ק ז'), דהיכא דאיתמר בש"ס למיחש משום מראית העין, איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר, שאין לנו לחדש גזירות מדעתינו. ע"ש... ועיין להגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (דף מד.) שכתב שאין לנו לבדות חומרות מלבנו, מה שלא נמצא בש"ס ובראשונים, ודיינו במה שכבר נמצא כתוב ומפורש בש"ס ופוסקים לאסור, והבו דלא להוסיף עלה והיכא דאיתמר איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר. ע"ש. וכן העלה בשו"ת אגרות משה (פיינשטיין, בחלק אה"ע סי' י"ב, ד"ה וכעין ראיה), דליכא בהכי משום מראית העין... ומלבד זה כבר כתבנו לעיל בראש דברינו, שכל שנתפרסם ברבים דבר ההיתר לא חיישינן למראית העין, כמש"כ הטור ושו"ע (או"ח סי' רמ"ג סעיף א'), ואין לגזור בשביל אלה שאינם יודעים לחלק בין תער למכונה, דזה אינו, דלא חיישינן לגזור בשביל כל שוגה ופתי בדברים המפורסמים בש"ס ופוסקים". עכ"ל הרב שם.

וזה סותר למש"כ הרב לאסור פאה נכרית משום מראית העין, כי כל הטעמים שכתב הרב בהיתר גילוח שאין לחשוש בו למראית העין, כולם שייכים בפאה: הדבר מפורסם שיש דרך היתר, ורוב הנשים החרדיות הצעירות הולכות בפאה, וממילא הרואה אשה חרדית הלבושה בצניעות, אע"פ שלא יכול להבחין שלובשת פאה, הרי הוא תולה מן הסתם שלובשת פאה, כי ב"ה אין בנמצא אשה חרדית שהולכת בגילוי ראש. וכן איסור מראית עין בפאה אינו מפורש לא בש"ס ולא בראשונים, ואדרבה לגבי גילוח מצינו שכתב הריטב"א "וכן ראוי לעשות". וגם מדובר בזה באיסור דאורייתא (שלא כמו בפאה, שלרוב ככל האחרונים האוסרים מדובר באיסור דרבנן). וכן שייך בזה מש"כ שם שאין לגזור היום גזירות מדעתינו, וכמש"כ הגר"מ פיינשטיין בענין מראית העין בפאה נכרית, והרב זצ"ל הביאו כראיה לענין גילוח.

ואדרבה, יש מעלה לפאה על המגלח במכונה, כי המגלח במכונה לא ניכר כלל אם גילח בתער או במכונה, ובפרט במכונות הגילוח הקיימים היום, ובקושי ניתן להבחין בזה ע"י התבוננות מקרוב ממש. וכן בענין מרגרינה עם נקניק שהביא הרב, אין ניכר כלל בין חמאה למרגרינה, ואילו אשה ההולכת בפאה, ניכר שהיא פאה, כי שערות הפאה מבריקות יותר משיער טבעי, וכן רוב תסרוקות הפאה דומות, וכן הפאה גבוהה מעט משיער הראש, כי היא מונחת על השיער. וגם מי שאינו מכיר את האשה, אינו יודע שהיא אשת איש החייבת בכיסוי ראש, ויכול לחשוב שהיא רווקה המותרת בגילוי ראש ואינה עושה איסור.

[שמואלביץ]

(דרך אגב מצוי מאד מקומות כאלה, שלא רגילים בפיאה נכרית. כל מי שמסתובבת באיזור חילוני מובהק, צריכה לדעת שיש הרבה חילונים שלא יודעים בכלל שהחרדיות שמות פיאות, והם בטחוים שהיא בלי כיסוי ראש. וכבר שאלו את אשתי שאלות מביכות בנושא)

מראית העין שייך במקומות שכל הנשים מכסות ראשן, ולא ידוע כלל שיש מציאות של "פאה", וממילא אחת שהולכת עם פאה - נראית ממש כגילוי ראש.

וגם שם, ניתן לדחות ממה שהבאתי לעיל מהגר"ע - שלא גוזרים כיום גזירות מדעתנו.

אולם מהמציאות, רציתי לחלוק על דברי כבודו - כאשר אני בעצמי דיברתי עם כמה זוגות חילוניים ושכנעתי שהאשה תכסה ראשה, ואמרתי שאפשר גם בפאה, והאשה מיד נזעקה שאינה רוצה להיראות "כמו חרדית".

ומסופקני אם יש חילוני אחד בעולם שלא יודע שהחרדיות לובשות פאות. ובאופן זה, לכולי עלמא לא שייך מראית העין.

[שמואלביץ]

וא"כ בעצם מה הראייה מהגמרא לאסור פאה נכרית (מלבד ראיית ההגהה בבאר שבע משחורי הראש שיש לדון בה הרבה)?

אף אחד מהפוסקים האוסרים פאה, לא הביא ראיה מהגמרא לאסור. הגר"ע יוסף ניסה לחדש ולהביא ראיה מהירושלמי, אך כאמור לעיל - הראיה לא מתחילה. לכל היותר מדובר במוסף הערוך שהוא אחד מהאחרונים.

כל הפוסקים האוסרים עסקו בדחיית הראיות מהגמרא להתיר.

הראיה משחורי הראש, כבר דחו אותה בפוסקים, וגם זה רק מוכיח בסך הכל שמנהג הפאה לא החל מהגמרא אלא החל בימינו לפני כחמש מאות שנה. וכך או כך, אין שום ראיה לאסור זאת אלא טעמים שונים שהובאו בפוסקים, ומאידך דחו אותם הפוסקים בזמננו וכתבו זאת אפילו אליבא דהמתירים הראשונים.

מרן הגאון רבי שלום משאש כתב בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה): "רוב הפוסקים המחמירים היינו משום דת יהודית ומראית העין וכו', וזה היה קודם התפשטות המנהג בכל העולם. וכמו שכתבו בדבריהם 'אם תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה'. לא כן היום שכולם פרצו גדר ונעשה מנהג פשוט, וגם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר".

כיוצא בזה כתב הגר"מ גרוס שליט"א בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד), וזה לשונו: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

וכן כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, מח"ס "נטעי גבריאל": "שיטת הפוסקים המחמירים הוא או בשביל חשש מראית העין או משום שהם משיער המת שאסור בהנאה או משום הרהור או משום דת יהודית או משום חוקות הגויים, וא"כ בזמננו שנתפשט שבנות ישראל הכשרות הולכות בפאה נכרית, והקלות דעת וכל שכן נכריות אינן הולכות רק בגילוי שערות ממש, לא שייך כל החששות. ומה שהביא רשימות של כמה גדולים שאסרו, טעם של רובם לא שייך בזמננו". (קובץ אור ישראל ל"ז).

והגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה), כתב: "בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך".

וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, בשו"ת "דת והלכה" (סי' א'): "ויש בזה צורך היום להתיר הדבר לספרדים ותימנים, שאם נעמוד לאסור להו פאה נכרית, יכשלו רובן ככולן של הצעירות במטפחת למחצה לשליש ולרביע רחמנא ליצלן, דהוה גם לדידהו איסור חמור טפי וכמש"כ, ולכן אנן שליחותייהו דקמאי עבדי לצורך השעה להתיר פאות, שיש בזה צורך ודת יהודית יותר מגילוי שערות במקצת. ואין ספק בחשש כהאי גוונא היום בעוונותינו הרבים, והגאונים שאסרו היו מצטרפים להורות כדברינו וזה פשוט".

וגם הגאונים בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי" בספרם "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה), כתבו להתיר פאה נכרית, על אף שהם נכדי מהר"י קצנלנבוגן שהיה ראש וראשון לאוסרים, וביארו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה בגדר פירצה חדשה. וזה לשונם שם: "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא".

[שמואלביץ]

הגרמ"פ אומר בדיוק מה שאתה אומר בתשובה שלו על פיאה נכרית - שממ"נ מי שמכיר אותה יודע שזה פאה, ומי שלא מכיר אותה יחשוב שהיא חילוניה.
אבל לי הדברים תמוהים מאד:
א. אנשים עלולים ללמוד ממנה להיות חילוניה.
ב. לכאורה מראית העין זה בעיה של כבוד שמים. שאינו כבוד שמים שיחשבו שיש עבירות בעולם, ואינו דוקא שילמדו ממנו, הפסוק "והייתם נקיים" נאמר על בני גד ובני ראובן, שאף אחד לא יכל ללמוד מהם.

בקנאת סופרים (של ר"ש קלוגר) כתב במפורש ששייך מראית העין גם כשיש חילונים. ואדרבה כתב שבמקום שיש חילונים יש יותר חשש, כי כשאין חילונים י"ל שאנשים יאמרו שודאי אינה רוצה לחטוא וידונו לכף זכות שזה פאה, ובמקום שיש חילונים יחשבו שהיא חילוניה. (וסמך על סברתו לאסור אפי' במקום פיקו"נ, כי הוא שעת השמד ויהרג ואל יעבור. ע"ש)

אף אחד לא ילמד ממנה להיות חילונית, שהרי יש עשרות אלפי חילוניות, ומאי שנא אותה חרדית שצנועה בכל הליכותיה ולובשת פאה, מה יש ללמוד במיוחד ממנה? ומה גם שיכולים לחשוב שהיא רווקה, ומי שמכיר אותה יודע שהיא חרדית ואין לו מה ללמוד ממנה.

והגר"ש קלוגר אסר משום שכל מה שהתיר המג"א פאה זה כשאף אשה לא הלכה בשיערה, אבל היום כשהולכות בשיער עצמן, יחשבו שאלה שערותיה וגם היא חילונית. ואין מקום לסברתו כיום, שרוב הנשים החרדיות הולכות בפאה נכרית, והרואה יודע שזו פאה ולא מעלה על דעתו שהולכת בגילוי שיער. ובוודאי שניכר שהיא חרדית לפי מלבושיה וכו', וגם לא יודעים כלל אם היא רווקה או נשואה, ויכולים לחשוב שהיא רווקה.

כך סיכם הגר"י עבאדי שליט"א את תשובת הגר"מ פיינשטיין (בתשובתו בשו"ת אור יצחק אה"ע סימן ג):

"ומה שאנשים יחשדו לנשים שמכסות ראשן בפאה נכרית שהן הולכות בגילוי ראש, דבר זה אין נראה לחוש לו כלל מכמה טעמים, וכבר הזכיר מזה הגאון רבי משה פיינשטיין בתשובתו הנ"ל. א. שאין לנו לגזור מדעתנו ולחשוש למראית העין. ב. אם החשש שהנשים הרואות אותה יחשדוה, זה דבר שאינו נכון כלל, דבהסתכלות מועטת יכולים להבחין אם זה שערה ממש או פאה נכרית, גם בפאות היפות ביותר. ג. אם הנשים מכירות אותה לזאת שלובשת פאה נכרית, הרי הן גם יודעות אם היא לובשת פאה נכרית או לא, וזה פשוט. ד. אם החשש הוא שהאנשים יחשדוה, אותו טעם שייך אצלם אם הם מכירים אותה או לאו, ואם אינם מכירים אותה אולי היא באמת לא נשואה, ויש בנות בתולות וכו'. ה. ועוד שהיום שכל כך מצוי פאה נכרית, א"כ למה לחשוש למראית העין, ולמה שלא ילמד עליהם זכות, וגם נשים חילוניות לובשות פאה נכרית להתנאות או לאיזה טעם אחר".

[חיים]

אם כדבריך שדין כיסוי ראש מן התורה אינו קשור להלכות צניעות [כמו למשל כיסוי הדם שאינו קשור לצניעות], מנין לנו לחלק בין רשות הרבים לחצר?

בעצם למה לא נפרש בפשטות שבאמת כיסוי ראש מן התורה כן קשור לדין צניעות, אולם אין זה דין צניעות הרגיל כמו שוק וירך, אלא תוספת צניעות שגזרה תורה על אשת איש. כלומר, גילוי שער אינה פריצות מצד עצמה, ולכן לא החמירה תורה בפנויה או לדעת הסוברים כן - בארוסה. ולכן גם הקילו לגבי ק"ש וכו'. ונתחדש דין אצל אשת איש (או בעולה) שעליה לנהוג בצניעות יתירה של כיסוי הראש, מאיזה טעם שיהיה. עם הסבר זה עדיין אפשר לנקוט כדבריך (לא קראתי את כל הדברים), ועדיין לא לתפוס חידוש מרחיק לכת שכיסוי ראש היא פעולה שאין בה זיקה לענין של צניעות.

[שמואלביץ]

כבודו לא קרא את כל הדברים, וחבל. בדבריי לעיל יש תשובה על כל דבריך. כתבתי שכעת, לאחר שנהגו בנות ישראל בזה, בוודאי יש בזה משום צניעות, ואשה המשנה מן המנהג היא פרוצה, וזה שייך גם בדיני "דת יהודית" שאינם אלא מנהג בעלמא.

ולגבי מה שכבודו כתב שהתורה החמירה בנשואה, אין שום מקום לומר שהתורה חידשה דין מיוחד לחלק בין אשת איש לרווקה, אלא רק יש האומרים בדוחק שהתורה דיברה בסוטה שהיא נשואה, ואין לך אלא חידושו.

אולם לשון הגמ' בכתובות (עב.) היא "אזהרה לבנות ישראל", ומשמע רווקות ונשואות, ולא מוזכר כלל שצריך להיות היכר בין נשואה לבתולה, וכן כתב הב"ח (אה"ע כ"א), וכן פשט לשונם של הרמב"ם והשו"ע "אחת פנויה ואחת אשת איש".

וגם הטעמים שנאמרו בגמ' לאסור גילוי שיער, אם משום ניוול (בכתובות שם) שזהו עיקר הטעם, אם משום קללת חוה (עירובין ק:) ואם משום שיער באשה ערוה ששיבחו הכתוב (ברכות כד.), שייכים בין בנשואה ובין ברווקה.

ורק מפני המנהג הרווח בימינו שבתולות יוצאות פרועות ראש, נדחקו האחרונים בביאור הגמ' ובביאור דברי הרמב"ם והשו"ע, וכתבו שלרווקה מותר לגלות שיער, כי כך נהגו.

גם הטענה שנשואה יותר "מושכת" אינה נכונה. אדם המחפש אשה, יעדיף תמיד רווקה, ולא יסתבך עם נשואה.

כמו כן, "מים גנובים ימתקו" שייך במדה שווה בנשואה ורווקה, כי כל דבר שאינו שייך לאדם, הוא בבחינת "מים גנובים".

גם הרווקות היום לא טובלות במקווה, ואיסור נדה הוא חמור כמעט כמו איסור אשת איש, זה סקילה וזה כרת, אין שום הבדל.

וביתר הרחבה:

הגאון רבי בנימין זילבר כתב בשו"ת אז נדברו חלק י"א סימן נ', "ומה שיש אומרים שיש לעשות היכר בין אשת איש לבתולה שלא יבוא להיכשל באשת איש, כבר מחו ליה המוחים בהרבה ספרים (ומובא ביביע אומר שם) שאין גוזרים גזירות מעצמנו, וגם אצלנו גם הפנויות בכלל עריות, וגם בארצות המזרח היה המנהג שגם הבתולות מכסות ראשן".

וכוונת הרב היא למש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ה' (סי' ה' אות ו'), וזה לשונו: "ובהיותי בזה ראיתי בספר מקרי דרדקי (בראשית אות ל"ה) שכתב... איסור תורה הוא שתצא אשה בפאה נכרית, כיוון שע"י כך אין היכר בין נשואה לפנויה, ותוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות, מפני שנראית שהיא פנויה. ע"כ. ולענ"ד אין דבריו מחוורים כלל... ועוד שאפי' לדבריו אין בזה אלא גזירה מדרבנן, שמא יבואו לידי קריבה באשה נשואה בחשבם שהיא פנויה, וברור שאחר התלמוד אין לנו לגזור גזירות מדעתנו, וכנודע מדברי הרא"ש (שבת כד.) וכ"כ הרב המגיד (פ"ה מהלכות חוה"מ הלכה כ'), והר"ן בתשובת הריב"ש (סי' ש"צ), והבית יוסף (או"ח סי' תס"ב). וכ"כ הרבה מגדולי האחרונים... "

"ומכל שכן בזמן הזה שכל הפנויות הן בחזקת נדות, שאינן טובלות אלא סמוך לחופתן, ומשום גדר וסייג נהגו כן, וכמש"כ בשו"ת הריב"ש (סי' תכ"ה). וע"ע באה"ע (סי' כ"ו). נמצא שגם בפנויות יש לאו דקריבה דגילוי עריות, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה. והן אמת שמצאתי להחוות יאיר (סי' קצ"ו) שכתב כיו"ב בדין ארוסה (בקידושין) שצריכה לכסות ראשה בצאתה לרה"ר מכמה טעמים, ואחד מהם, כי מנהג הבחורים לנהוג קלות ראש עם הפנויות, ויש לחוש פן יכשלו בה ח"ו, משא"כ עם הנשואות דגדרו גדר ואין מי שינהג בהו קלות ראש. ע"ש. אך בשו"ת נחלת דוד (סי' ל') כתב על דעת החוות יאיר דלא נהירא, שאין בידינו לגזור גזירות מה שלא גזרו חז"ל". ע"כ לשון הגר"ע יוסף שם. ויש להוסיף על זה, שאם נאמר שכיסוי הראש נועד להראות שהאשה נשואה, לא מובן מדוע גרושה ואלמנה חייבות בכיסוי ראשן, והרי אדרבה יש להן להראות שהן פנויות.

ואין לחלק בין נשואה לבתולה ולומר שנשואה גורמת יותר הרהורי עבירה, מפני שהיא בבחינת "מים גנובים ימתקו". כי זה אינו, שהרי כל מה שלא שייך לאדם ולא נמצא בחזקתו הרי זה מים גנובים בשבילו (ראה נדרים צא: ובביאור תוס' שם, ומה שפירש בזה הגר"א דסלר זצ"ל בספר מכתב מאליהו ח"א, קונטרס החסד עמ' מ"ב), ואין נפק"מ בין נשואה לבתולה. ובגמ' סנהדרין (דף עה.) מוכח במפורש ששייך "מים גנובים ימתקו" גם בפנויה. ומרן הגר"ש משאש כתב שבתולה גורמת יותר הרהורי עבירה מנשואה, כי הרואה נשואה יודע שאי אפשר להשיגה מחמת שהיא נשואה ולא מהרהר בה, וכמש"כ הראב"ע לגבי לא תחמוד, אבל בתולה אולי תסכים להינשא לו. וכן כתב הגר"י שיינפלד שליט"א בשו"ת אוסרי לגפן (ח"ט דף קע"ה והלאה), וזה לשונו: "הניסיון מוכיח שהיום אדרבה, פנויות גורמות להם הרהורים יותר מאשר נשואות, מפני שנכנסים לדמיון אולי תסכים להינשא להם". עכ"ל.

ואין לומר שבתולה צריכה להיות נאה ולגלות שערותיה כדי "דלקפצו עלה למינסבה", כי היום תיתכן מציאות שאדם רווק יראה בתולה ותמצא חן בעיניו, אך להתחתן איתה לא יוכל מפני כמה וכמה סיבות (כמו עדות שונות או הפרשי גיל וכדו'), ואדם שהוא נשוי לא יוכל להתחתן איתה כלל, כי לא נהגו היום לשאת שתי נשים, וגם היא בוודאי לא תסכים ע"פ רוב להינשא לו ולחכות שיתגרש מאשתו, ומדוע יתירו לבתולה ללכת בגילוי שיער בשביל מיעוט דמיעוט של גברים הראויים להינשא לה? וגם מבחינת "מים גנובים ימתקו" כנ"ל, הרי היא בשביל רוב הגברים כמים גנובים, כיון שבדרך הטבע אין היא יכולה להינשא להם. ולכן אין מקום לחלק בין נשואה לבתולה, וגם לא מצינו שום חילוק בדברי חז"ל בדיני הצניעות בין נשואה לבתולה. ומפני סברה זו נהגו מקצת נשים מחוגים מסוימים ללכת בכיסוי ראש חלקי בלבד, וכשמעירים להן שאין זה כיסוי כלל, הן אומרות שאין הכיסוי מיועד לכסות את הראש, אלא רק לעשות היכר בין נשואה לרווקה.

[חיים]

ולגבי מה שכבודו כתב שהתורה החמירה בנשואה, אין שום מקום לומר שהתורה חידשה דין מיוחד לחלק בין אשת איש לרווקה, אלא רק יש האומרים בדוחק שהתורה דיברה בסוטה שהיא נשואה, ואין לך אלא חידושו.

אולם לשון הגמ' בכתובות (עב.) היא "אזהרה לבנות ישראל", ומשמע רווקות ונשואות, ולא מוזכר כלל שצריך להיות היכר בין נשואה לבתולה, וכן כתב הב"ח (אה"ע כ"א), וכן פשט לשונם של הרמב"ם והשו"ע "אחת פנויה ואחת אשת איש".

וגם הטעמים שנאמרו בגמ' לאסור גילוי שיער, אם משום ניוול (בכתובות שם) שזהו עיקר הטעם, אם משום קללת חוה (עירובין ק:) ואם משום שיער באשה ערוה ששיבחו הכתוב (ברכות כד.), שייכים בין בנשואה ובין ברווקה.

ורק מפני המנהג הרווח בימינו שבתולות יוצאות פרועות ראש, נדחקו האחרונים בביאור הגמ' ובביאור דברי הרמב"ם והשו"ע, וכתבו שלרווקה מותר לגלות שיער, כי כך נהגו.

כלומר, התורה לא חילקה בין נשואות לפנויות, ואנחנו נוהגים הפוך ממה שאמרה תורה שפנויות תכסינה את ראשן. וכמו שאנו משנים ממה שאמרה תורה לגבי פנויות, כך גם אפשר לשנות את המנהג לגבי נשואות, ואם ננהג כולנו שלא לכסות את הראש, הרי יהיה מותר לאשה לצאת לרה"ר בגילוי הראש.

הבנתי נכון?

[שמואלביץ]

מי זה "אנחנו"?

יש ראשונים שדיברו בענין הזה של רווקות, זה לא כל כך פשוט. בשיטה מקובצת כבר מובא בשם הגאונים שאיסור פריעת ראש שייך רק בנשואות. רוב הראשונים דיברו על זה שמותר לקרוא ק"ש כנגד רווקות כיון שרגילות ללכת כך.

לגבי נשואות הרוב נוקטים שזה איסור דאורייתא, ואמנם יש גאונים שהם בבחינת "שיטה יחידאה", כמו הגאון הרב יוסף משאש, שהיה רבה של חיפה, אשר בשהותו בתלמיסיאן הוא הבין שגם אצל יראי ה' התבטל לגמרי המנהג של כיסוי ראש, והוא כתב תשובה ארוכה להתיר גם בימינו מן הדין (תשובה שהיא בבחינת לימוד זכות), ויסוד התשובה שעיקר האיסור הוא מנהג וכיום הוא התבטל לגמרי.

אולם למסקנה:

א. התורה בוודאי לא חילקה בין פנויות לנשואות, וגם אם האיסור רק לנשואות - בוודאי אין האיסור משום צניעות (ביסודו) כי אין מקום לחלק ביניהן;

ב. נהגו להקל ברווקות וכך פסקו הפוסקים האחרונים, ומאידך נקטו רובם שאיסור פריעת ראש בנשואות הוא דאורייתא ולא ישתנה בשום זמן.

[חיים]

אולם למסקנה:
א. התורה בוודאי לא חילקה בין פנויות לנשואות, וגם אם האיסור רק לנשואות - בוודאי אין האיסור משום צניעות (ביסודו) כי אין מקום לחלק ביניהן;
ב. נהגו להקל ברווקות וכך פסקו הפוסקים האחרונים, ומאידך נקטו רובם שאיסור פריעת ראש בנשואות הוא דאורייתא ולא ישתנה בשום זמן.

במחילה, מה הערפל הזה? הלכה למעשה: הרווקות הולכות בגילוי ראש, נכון? הרי שאנו נוקטים שהתורה חילקה בין נשואות לבתולות, אתה חולק על נקודה זו?

אתה טוען שדין כיסוי הראש הוא גזירת הכתוב בלא טעם, ורק כך אנו יכולים להבין את החילוק בין נשואות לבתולות. אבל אתה לא מסביר למה אי אפשר לומר שגזירת הכתוב היא להחמיר לנהוג תוספת צניעות בנשואות אבל לא בפנויות. אתה לא מבין את ההבדל? התשובה היא: גזירת הכתוב.

עוד דבר, לשיטתך המקור לחלק בין נשואות לפנויות מיוסד על ההנחה שדין כסוי הראש הוא גזה"כ ללא טעם. אבל יש לשאול מנין היסוד להנחה זו, כלומר מנין למדו חז"ל דין זה, הלא יתכן שאכן יש כאן דין של צניעות [שהרי בפשטות פעולת כיסוי הראש היא פעולה של צניעות] ואכן אין הבדל בין פנויות לנשואות. האם אין הדבר מלמד שחז"ל הבינו שמדובר כאן בענין של צניעות, ובכל זאת יש להבדיל בין נשואות לפנויות.

אתה גם לא מסביר (וכבר שאלתי בהודעה קודמת) למה יש הבדל בין רה"ר למבוי וחצר, מה המקור להבדל זה? האם לא ברור שיסוד ההבדל הוא שיש לנהוג ברה"ר בצניעות יתירה? אתה יכול כמובן לטעון שזה גזה"כ בלא טעם, אבל היכן חילקה התורה בדבר. ואם משום שהסוטה היא בביהמ"ק שהוא רה"ר, הרי מאחר שאנו לא יודעים מה גדר דין כיסוי ראש, מנין לנו להניח שרה"ר גורם את האיסור של פריעת ראש, הרי אפשר למצוא גורמים נוספים, כגון מקום מוקף מחיצות, וכדומה. [לגבי ההבדל בין נשואות ופנויות אפשר קצת להבין שהתורה דיברה בסוטה שהיא נשואה, אבל לגבי רה"ר הרי זה דבר חיצוני, ומנין לנו שהוא גורם.]

[אגב, לשיטתך, מצות כיסוי הראש היא חוקה יותר מפרה אדומה, שהרי בפרה אדומה עושים פעולה שיש לה תכלית ברורה והיא טהרה מטומאת מת, ואילו במצות כיסוי הראש (או באיסור פריעת הראש) עצם הפעולה היא גזירת הכתוב, פעולה חסרת פשר שאינה מובנת בעליל.]

[אוצר החכמה]

לא קראתי את כל הויכוח. אבל אנסה להבהיר כאן משהו
יכול להיות איסור שעניינו הוא צניעות, דוגמה לדבר מה שאסרו כל הפוסקים בפשיטות ללכת לנשים במכנסיים. אין לזה מקור בפסוק אבל הדבר אסור כי אינו צנוע. באיסור כזה פשוט שלא יכול להיות איזה שהוא היתר שיתיר מקרה שאינו צנוע באותה מידה על בסיס העובדה שזה לא מה שאסרה תורה, לדוגמא שנאמר שאם תלבש בגד על בגד אע"פ שאין הבדל בצניעות יהיה מותר.
אבל באיסור פריעת ראש האשה טוען שמואלביץ שהוא איסור שאסרה התורה את המצב (של גילוי השער) בעצמו ולא משום שאנו שופטים אותו בדעתנו שאין זה צנוע (אפילו אם הסיבה השרשית קשורה לצניעות אבל אין זה מפני שאנו רואים כאן חוסר צניעות בדבר הזה דווקא) ולזה הוא קורא גזה"כ. וממילא על זה אפשר להחיל את כל הכללים הנוהגים בתורה שמה שפירשה תורה אסור, ומה שלא פירשה הרי זה מותר וכולי

[שמואלביץ]

במחילה, מה הערפל הזה? הלכה למעשה: הרווקות הולכות בגילוי ראש, נכון? הרי שאנו נוקטים שהתורה חילקה בין נשואות לבתולות, אתה חולק על נקודה זו?

אתה טוען שדין כיסוי הראש הוא גזירת הכתוב בלא טעם, ורק כך אנו יכולים להבין את החילוק בין נשואות לבתולות. אבל אתה לא מסביר למה אי אפשר לומר שגזירת הכתוב היא להחמיר לנהוג תוספת צניעות בנשואות אבל לא בפנויות. אתה לא מבין את ההבדל? התשובה היא: גזירת הכתוב.

עוד דבר, לשיטתך המקור לחלק בין נשואות לפנויות מיוסד על ההנחה שדין כסוי הראש הוא גזה"כ ללא טעם. אבל יש לשאול מנין היסוד להנחה זו, כלומר מנין למדו חז"ל דין זה, הלא יתכן שאכן יש כאן דין של צניעות [שהרי בפשטות פעולת כיסוי הראש היא פעולה של צניעות] ואכן אין הבדל בין פנויות לנשואות. האם אין הדבר מלמד שחז"ל הבינו שמדובר כאן בענין של צניעות, ובכל זאת יש להבדיל בין נשואות לפנויות.

אתה גם לא מסביר (וכבר שאלתי בהודעה קודמת) למה יש הבדל בין רה"ר למבוי וחצר, מה המקור להבדל זה? האם לא ברור שיסוד ההבדל הוא שיש לנהוג ברה"ר בצניעות יתירה? אתה יכול כמובן לטעון שזה גזה"כ בלא טעם, אבל היכן חילקה התורה בדבר. ואם משום שהסוטה היא בביהמ"ק שהוא רה"ר, הרי מאחר שאנו לא יודעים מה גדר דין כיסוי ראש, מנין לנו להניח שרה"ר גורם את האיסור של פריעת ראש, הרי אפשר למצוא גורמים נוספים, כגון מקום מוקף מחיצות, וכדומה. [לגבי ההבדל בין נשואות ופנויות אפשר קצת להבין שהתורה דיברה בסוטה שהיא נשואה, אבל לגבי רה"ר הרי זה דבר חיצוני, ומנין לנו שהוא גורם.]

[אגב, לשיטתך, מצות כיסוי הראש היא חוקה יותר מפרה אדומה, שהרי בפרה אדומה עושים פעולה שיש לה תכלית ברורה והיא טהרה מטומאת מת, ואילו במצות כיסוי הראש (או באיסור פריעת הראש) עצם הפעולה היא גזירת הכתוב, פעולה חסרת פשר שאינה מובנת בעליל.]

ה"עירפול" הוא הוא העירפול ההלכתי שביארתי בהרחבה בתגובותיי הקודמות. הפוסקים בעצמם מתחבטים, ממילא הנושא מעורפל.

הלכה למעשה אנו נוקטים שהתורה חילקה בין רווקות לנשואות. וממילא, אי אפשר לומר שטעם התורה הוא "משום צניעות", שהרי טעם זה אינו מתחיל כאשר לרווקות מותר לגלות את הראש.

לך נא ראה בספרי האוסרים פאה, עד כמה הם מאריכים בגודל פריצות השיער, וכיצד הוא גורם תאווה למסתכל, עד שהם מכניסים את ההרהורים בלב הקורא כארס של עכנאי, ירצה או לא ירצה. אבל למה הותר לרווקות? כאן הם מסתבכים עם עצמם. התירוץ "כדי שיקפצו עליה למינסבה", הוא תירוץ דחוק מאוד, שהרי לא נתיר לאף אחת ללכת ב"פריצות" על מנת שתינשא. ולדעת רוב האחרונים מותר לרווקה ללכת בשיער פזור, דלא כתקנונים שונים בימינו.

לשאלתך מנין חז"ל למדו דין זה, התשובה נמצאת בגמרא כתובות ע"ב, מכך שהכהן פרע את ראש האשה הסוטה - ממילא נלמד שמנהג בנות ישראל היה לכסות את הראש. למה? זה לא נאמר שם.

מה שחז"ל הבינו שזה ענין של צניעות, הוא פועל יוצא ממנהג בנות ישראל, אבל לא "טעם התורה". וברווקות מדוע לא שייך ענין צניעות בכיסוי השיער? זה מובא בראשונים: היות ונהגו ללכת בגילוי שיער, ממילא אין הרהור ואין איסור. וזאת תשובה לשאלתך בענין הפאה. למה אם כן לא נתיר לנשואות שנהגו ללכת כך? אולי התשובה היא בגלל שלא כולן נהגו, עכ"פ האחרונים נוקטים שזה איסור דאורייתא ולא משתנה לפי המנהג, ודלא כמו שפוסקים לגבי רווקות.

וכך גם פסקו האחרונים לגבי קריאת ק"ש מול שיער הנשואות עצמו, כפי שהבאנו מערוך השולחן ובן איש חי ויביע אומר ועוד.

חובת הכיסוי היא ברשות הרבים כי אם כן "לא הנחת בת לאברהם אבינו". כך נהגו הנשים מאז ומקדם, לא לכסות את הראש בבית ובחצר, אלא ברשות הרבים ובמקום שמצויים רבים, וזו עוד הוכחה לשיטת הטוענים שיסוד כיסוי הראש הוא מנהג בנות ישראל. אמנם ע"פ הזוהר, יש ענין גדול לכסות גם בבית.

לגבי פרה אדומה: אכן לא מובן כלל כיצד אפר הפרה מטמא את נושאו, ולא ברור איך הוא מטהר את הנטמא בטומאת מת. יש הסברים מפולפלים לכל דבר, וגם לענין כיסוי הראש לא חסר הסברים. אך הטעם האמיתי נעלם מאיתנו, כפי שכתב "מאורי אור". ויש גם הסברים ע"פ הסוד, בענין טומאת השיער המחובר.

[חיים]

לא קראתי את כל הויכוח. אבל אנסה להבהיר כאן משהו
יכול להיות איסור שעניינו הוא צניעות, דוגמה לדבר מה שאסרו כל הפוסקים בפשיטות ללכת לנשים במכנסיים. אין לזה מקור בפסוק אבל הדבר אסור כי אינו צנוע. באיסור כזה פשוט שלא יכול להיות איזה שהוא היתר שיתיר מקרה שאינו צנוע באותה מידה על בסיס העובדה שזה לא מה שאסרה תורה, לדוגמא שנאמר שאם תלבש בגד על בגד אע"פ שאין הבדל בצניעות יהיה מותר.
אבל באיסור פריעת ראש האשה טוען שמואלביץ שהוא איסור שאסרה התורה את המצב (של גילוי השער) בעצמו ולא משום שאנו שופטים אותו בדעתנו שאין זה צנוע (אפילו אם הסיבה השרשית קשורה לצניעות אבל אין זה מפני שאנו רואים כאן חוסר צניעות בדבר הזה דווקא) ולזה הוא קורא גזה"כ. וממילא על זה אפשר להחיל את כל הכללים הנוהגים בתורה שמה שפירשה תורה אסור, ומה שלא פירשה הרי זה מותר וכולי

אם אני מבין נכון, אתה מתכוון לומר שהתורה לא אסרה גילוי ראש משום שזה לא צנוע, אך מצד שני יתכן שהתורה הטילה חובת צניעות יתירה על אשה נשואה, וזה גופו גזה"כ. ואין שום סתירה בין הדברים.
אני חושב ששמואלביץ לא מסכים עם ההגדרה הזו, לדעתו מצוות כסוי הראש זה משהו דומה לכיסוי הדם, כלומר לא קשור לצניעות כלל, מה כן? איננו יודעים. ורק אחרי שאסרה תורה לצאת בפריעת ראש הָפַך גילוי הראש להיות ענין של חוסר צניעות, כדין מקומות המכוסים. הסבר זה יוצר קשיים שונים שהארכתי בהם לעיל. אני לא התכוונתי להתייחס לשאלת פאה נכרית, כי אם לדיוק ההגדרה [אחת ההגדרות] של איסור פריעת ראש.

[חיים]

וזו עוד הוכחה לשיטת הטוענים שיסוד כיסוי הראש הוא מנהג בנות ישראל

כלומר, בנות ישראל נהגו בכיסוי ראש [לפני מתן תורה??], ועל יסוד מנהג זה באה תורה ואמרה שלא לשנות את המנהג.

מי הם הטוענים דבר זה המוזכר בדבריך כמה פעמים?

יש עוד אחד מלבד הרב יוסף משאש?

אתה הצלחת להבין אותו?

הנה ציטוט מדבריו:

הנה. יסוד מוסד לכל הפוסקים, אשר בנו עליו כמו רמים מקדשם, הוא מה שדרש ר' ישמעאל, ופרע את ראש האשה, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, כמ"ש במס' כתובות דף ע"ב סוף ע"א, ופרש"י ז"ל, וז"ל, אזהרה, מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה, מכלל דאסור, אי נמי, מדכתיב ופרע, מכלל דההיא שעתה לאו פרוע הוה, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר, עכ"ל.

וההבדל שיש בין ב' הפירושים הוא עפ"י א' משמע, שהטעם שמגלין שערה, כדי לנוולה בגלוי, כמו שעשתה היא לבועלה להתנאות לפניו בראש מגולה, משמע שאנן הוא שאסור לן לגלות שערה ברבים כדי לנוולה על חנם, ואך כדי לעשות לה מדה כנגד מדה התירה לנו התורה אסור זה כדי לנוולה, אמנם היא אין לה שום אסור בגלוי ראשה, שאם רצתה לנוול עצמה, תנוול לכל עת שתרצה, ובכל מקום שתרצה בבית ובשדה . ואך מפי ב' ופרע, מכלל דעד השתא לאו פרוע הוה, ומה טעם? משום דאין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, משמע שאסור לה גם עצמה לגלות שערה, שלכך בא הכתוב להזהירה שלא תשנה מדרך בנות ישראל בשום אופן.

הרי לך מפורש, דלפי א', אין לה בזה אסור כלל, שאין בזה רק משום נוול, ואם תרצה לנוול עצמה, תנוול. {כלומר, המשנה אומרת שאסור, הגמרא מביאה מקור לאיסור, ורש"י מפרש שלמעשה מותר.}
ולפי' ב' ג"כ אין האסור מצד עצם הדבר של גלוי שער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמנם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדר הצניעות, ולזה הזהירה תורה לכל בת ישראל שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה.

וא"כ עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות וכ"ש שאין להן בגלוי הראש שום נוול, ואדרבה גלוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן ובגלוי שערה מתגאה האשה לפני בעלה ובועלה, א"כ נעקור האסור מעיקרו ונעשה היתר.

עכשיו, אחר פרסום הודעה זו, ראיתי שהבאת במקום אחר מדברי הרב שלום משאש מה שכתב להשיג על הרב הנזכר: download/file.php?id=27028 אם כן פלא שאתה מצטט אותו, כאילו יש לדבריו מקום.

[שמואלביץ]

וזו עוד הוכחה לשיטת הטוענים שיסוד כיסוי הראש הוא מנהג בנות ישראל

כלומר, בנות ישראל נהגו בכיסוי ראש [לפני מתן תורה??], ועל יסוד מנהג זה באה תורה ואמרה שלא לשנות את המנהג.
מי הם הטוענים דבר זה המוזכר בדבריך כמה פעמים?
יש עוד אחד מלבד הרב יוסף משאש?
אתה הצלחת להבין אותו?
עכשיו, אחר פרסום הודעה זו, ראיתי שהבאת במקום אחר מדברי הרב שלום משאש מה שכתב להשיג על הרב הנזכר. אם כן פלא שאתה מצטט אותו, כאילו יש לדבריו מקום.

כבר הזכרתי שתרומת הדשן סימן רמ"ב כותב שלדעת הרמב"ם איסור גילוי הראש לנשים הוא מדרבנן ומה שאומר הגמרא "דאורייתא היא" כוונתה שיש לכך רמז בתורה. ולשיטתו הרי זה מנהג בנות ישראל שקבעוהו רבנן כאיסור (מסתמא כיון ששיער זה רגיל בכיסוי, ובגילויו יש פריצות).

הגאון רבי יוסף משאש רב חיליה וגובריה (ולא ציטטת את כל תשובתו), וכמדומני שיש עוד אחד מלבדו וגם הוא הוזכר בתשובת מרן רבי שלום משאש, ויש מקום לסברותיהם, וכנ"ל שיש לזה סמך בראשונים, אך כיון שבכל זאת מדובר ב"שיטה יחידאה" ורוב ככל הפוסקים סוברים שמדובר באיסור דאורייתא, כך אנו נוקטים.

ואגב, זה לא כמו שכתבת ש"בנות ישראל נהגו בכיסוי ראש ועל יסוד מנהג זה באה תורה ואמרה שלא לשנות את המנהג", אלא לשיטתם התורה לא אמרה כלום. רק יש רמז לכך בתורה, שהכהן פרע את ראש הסוטה ונמצאנו למדים שהיה מגולה מקודם. ולדעתם, "אתי מנהג ומבטל מנהג", כמו שכתב הגר"ע יוסף לגבי רדיד, שאין חיוב בו ואפשר ללבוש מטפחת כיון שהתבטל המנהג.

ובקיצור: אין לשיטה זו מקום בהלכה, אך אם באנו להבין את טעם האיסור ושורש האיסור, יש משהו בסברתם.

באשר לדבריך בהודעה הקודמת, לא יתכן לומר שהתורה באה להוסיף בצניעות האשה הנשואה, כאשר הגמ' (שהיא מקור האיסור) נוקטת לשון "מכאן לבנות ישראל", וכן הרמב"ם והשו"ע וכו'. לשיטתך, היה צ"ל "מכאן לאשה נשואה שלא תיראה כפנויה". אין כזה דבר. המנהג בכמה ארצות היה שרווקות מתעטפות כמו נשואות (וראה בנדרים: הנודר משחורי הראש, מותר בנשים) ולשיטתך זו עבירה על חוקי התורה, שציוותה לנשואה להוסיף בצניעות... וברור שלא מיניה ולא מקצתיה.

ואם תתעקש שהתורה אסרה משום צניעות את שיער האשה הנשואה, ממילא לא מובן כלל כיצד התירה לרווקה. אין זו "הוספה בצניעות לנשואה" אלא תרתי דסתרי. אם השיער הוא בעצמותו פריצות, לא יתכן לאסור לזה ולהתיר לזה. וכמובן יש עוד ראיות רבות מהגמרא ומהראשונים שזה לא יתכן, וכנ"ל.

[חיים]

כבר הזכרתי שתרומת הדשן סימן רמ"ב כותב שלדעת הרמב"ם איסור גילוי הראש לנשים הוא מדרבנן ומה שאומר הגמרא "דאורייתא היא" כוונתה שיש לכך רמז בתורה. ולשיטתו הרי זה מנהג בנות ישראל שקבעוהו רבנן כאיסור (מסתמא כיון ששיער זה רגיל בכיסוי, ובגילויו יש פריצות).

אתה קובע אך לא מסביר, היכן כתוב בתרומת הדשן שזה מנהג בנות ישראל, ולא איסור גמור מדרבנן?

הגאון רבי יוסף משאש רב חיליה וגובריה (ולא ציטטת את כל תשובתו), וכמדומני שיש עוד אחד מלבדו וגם הוא הוזכר בתשובת מרן רבי שלום משאש, ויש מקום לסברותיהם, וכנ"ל שיש לזה סמך בראשונים, אך כיון שבכל זאת מדובר ב"שיטה יחידאה" ורוב ככל הפוסקים סוברים שמדובר באיסור דאורייתא, כך אנו נוקטים.

היכן הסמך בראשונים? חוץ מלספר שרב חיליה וגובריה, אתה מסוגל לפרש דבריו?

ואגב, זה לא כמו שכתבת ש"בנות ישראל נהגו בכיסוי ראש ועל יסוד מנהג זה באה תורה ואמרה שלא לשנות את המנהג"

סליחה, הרי זה לשון הרב משאש: "אין האסור מצד עצם הדבר של גלוי שער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמנם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדר הצניעות, ולזה הזהירה תורה לכל בת ישראל שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה, עכ"ל. של מי הטעות?

אלא לשיטתם התורה לא אמרה כלום. רק יש רמז לכך בתורה, שהכהן פרע את ראש הסוטה ונמצאנו למדים שהיה מגולה מקודם. ולדעתם, "אתי מנהג ומבטל מנהג"

למה אתה מערבב את הרב משאש עם התרומת הדשן? בתרומת הדשן לא כתוב שזה מנהג, והרב משאש לא טען שזה רמז, אלא שזה דין תורה המיוסד על מנהג קדום.

כמו שכתב הגר"ע יוסף לגבי רדיד, שאין חיוב בו ואפשר ללבוש מטפחת כיון שהתבטל המנהג.

. מה הקשר? הגר"ע יוסף דיבר על "דת יהודית" ולא על "דת משה".

ובקיצור: אין לשיטה זו מקום בהלכה, אך אם באנו להבין את טעם האיסור ושורש האיסור, יש משהו בסברתם.

דבריך סותרים מניה וביה! אתה הרי טוען שוב ושוב שיסוד האיסור אינו משום צניעות, נכון? ולפי הרב יוסף משאש שיסוד האיסור הוא מנהג בנות ישראל, פשוט הדבר שהוא משום צניעות. כמו כן, דעת תרומת הדשן שהיא זהירות מדרבנן, ודאי שעניינו צניעות, ולא שום טעם נעלם אחר.

באשר לדבריך בהודעה הקודמת, לא יתכן לומר שהתורה באה להוסיף בצניעות האשה הנשואה, כאשר הגמ' (שהיא מקור האיסור) נוקטת לשון "מכאן לבנות ישראל", וכן הרמב"ם והשו"ע וכו'. לשיטתך, היה צ"ל "מכאן לאשה נשואה שלא תיראה כפנויה". אין כזה דבר. המנהג בכמה ארצות היה שרווקות מתעטפות כמו נשואות (וראה בנדרים: הנודר משחורי הראש, מותר בנשים) ולשיטתך זו עבירה על חוקי התורה, שציוותה לנשואה להוסיף בצניעות... וברור שלא מיניה ולא מקצתיה.

למה אתה שם בפי דברים שלא אמרתי? התורה החמירה על נשואות שתתנהגנה בצניעות יתירה [או כל הגדרה אחרת], אך לא אסרה על פנויות להיראות כמו נשואות. מה לא הגיוני כאן?

ואם תתעקש שהתורה אסרה משום צניעות את שיער האשה הנשואה, ממילא לא מובן כלל כיצד התירה לרווקה. אין זו "הוספה בצניעות לנשואה" אלא תרתי דסתרי. אם השיער הוא בעצמותו פריצות, לא יתכן לאסור לזה ולהתיר לזה. וכמובן יש עוד ראיות רבות מהגמרא ומהראשונים שזה לא יתכן, וכנ"ל.

שוב פעם, מדובר בדבר שהוא לא פריצות מצד עצמו, אך יש בכיסויו משום תוספת צניעות. ולכן אפשר להחמיר בנשואה ולהקל בפנויה. מה לא ברור כאן?

[פרנצויז]

הגאון רבי יוסף משאש רב חיליה וגובריה

שמעתי מתלמידי חכמים יוצאי מרוקו, שהגר"י משאש זצ"ל כוונתו היתה לש"ש לקרב יהודים שהיו מאוד מרוחקים מיהדות, [היו לו הרבה פסקים מוזרים], אבל אין לסמוך עליו להלכה כלל.

[שמואלביץ]

ממש לא נכון, פסקי ההלכה שלו ישרים וברורים. חוץ מהפסק השנוי במחלוקת בענין כיסוי הראש, שבו הוא ממש "דעה יחידאה", אין לו עוד פסקים שכאלה. מי שמדבר כך, לא מכיר ומצוי בספריו. אני אישית למדתי בהם.

[שמואלביץ]

א. אתה קובע אך לא מסביר, היכן כתוב בתרומת הדשן שזה מנהג בנות ישראל, ולא איסור גמור מדרבנן?

ב. היכן הסמך בראשונים? חוץ מלספר שרב חיליה וגובריה, אתה מסוגל לפרש דבריו?

ג. סליחה, הרי זה לשון הרב משאש: "אין האסור מצד עצם הדבר של גלוי שער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמנם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדר הצניעות, ולזה הזהירה תורה לכל בת ישראל שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה, עכ"ל. של מי הטעות?

ד. למה אתה מערבב את הרב משאש עם התרומת הדשן? בתרומת הדשן לא כתוב שזה מנהג, והרב משאש לא טען שזה רמז, אלא שזה דין תורה המיוסד על מנהג קדום.

ה. מה הקשר? הגר"ע יוסף דיבר על "דת יהודית" ולא על "דת משה".

ו. דבריך סותרים מניה וביה! אתה הרי טוען שוב ושוב שיסוד האיסור אינו משום צניעות, נכון? ולפי הרב יוסף משאש שיסוד האיסור הוא מנהג בנות ישראל, פשוט הדבר שהוא משום צניעות. כמו כן, דעת תרומת הדשן שהיא זהירות מדרבנן, ודאי שעניינו צניעות, ולא שום טעם נעלם אחר.

ז. למה אתה שם בפי דברים שלא אמרתי? התורה החמירה על נשואות שתתנהגנה בצניעות יתירה [או כל הגדרה אחרת], אך לא אסרה על פנויות להיראות כמו נשואות. מה לא הגיוני כאן?

ח. שוב פעם, מדובר בדבר שהוא לא פריצות מצד עצמו, אך יש בכיסויו משום תוספת צניעות. ולכן אפשר להחמיר בנשואה ולהקל בפנויה. מה לא ברור כאן?

מספרתי את דבריך, במחילה, למען הסדר הטוב.

א. כאשר תרומת הדשן קובע כי זה איסור דרבנן, יש להבין, היכן רבנן אסרו ומדוע אסרו. והנראה כי האיסור הוא מקדמת דנא, כיון שנהגו הנשים לכסותו והיה זה פריצות בגילויו. ומאידך, ברווקות לא אסרו חז"ל, כיון שהורגלו בגילויו.

ב. הסמך בראשונים זה תרומת הדשן כמובן, וגם רש"י שהוא מדייק ממנו שם בתשובתו.

ג. כנ"ל בסעיפים א-ב.

ד. הטעות היא שלו, ומסתמא לא דק. אם אומרים שזהו מנהג בנות ישראל, ממילא התורה רק גילתה לנו על המנהג ולא קבעה זה כאיסור (שהרי לשיטתו אין זה איסור דאורייתא).

ה. לשיטת הרב יוסף משאש, זהו כמו דת יהודית, מנהג שנהגו בו בנות ישראל.

ו. לפי הרב יוסף משאש - נהגו בנות ישראל משום צניעות כמובן. ועתה ביטלו מנהגן ואין בזה משום פריצות (כך הוא חשב, כששהה בתלמיסיאן וכל הנשים פרצו שם גדר). גם תרומת הדשן - התכוון שרבנן אסרו משום שהורגלו הנשים לכסותו, ובגילויו יש פריצות. אבל התורה עצמה - בוודאי לא אסרה משום פריצות, לפי רוב הפוסקים שסוברים שהוא דאורייתא. שהרי לא יתכן לאסור פריצות לזה ולהתיר לזה. וגם התורה לא נקטה שום טעם. וגם רוב טעמי המצוות נעלמו מאיתנו.

ז. לא הגיוני, כי לא מדובר ב"צניעות יתירה". אם נניח ששיער הוא פריצות בעצם, ממילא הוא פריצות אצל כל אשה. ואי אפשר לאסור על נשואה בת 90, עם שיער לבן ויבש, ולהתיר לרווקה בת 30, עם שיער שחור ונאה. והרי זה חוכא ואיטלולא. לך נא ראה בספרי האוסרים פאה, עד כמה הם מאריכים בפריצות השיער, עד שהקורא משתכנע ולבו מתמלא הרהורי תאווה לשיער, עד אשר נדמה בעיניו יותר פרוץ מאיברים אחרים האסורים בגילוי מדאורייתא (וכבר התבטאו כמה משובשים, שנוח להם ללכת בדיזינגוף ולא בבני ברק). אבל למה רווקה לא מושכת אותו בשערה, ולמה אצלה זה היתר גמור? הפלא ופלא.

ח. כנ"ל בסעיף ט'. ואם טעמא דקרא משום פריצות, מאי שנא אשת איש ומאי שנא פנויה, הרי אין לחלק בהרהור בין אשת איש לפנויה, ששניהם אסורים מן התורה כמבואר בבית יוסף (אעה"ז סי' כ"א). וגם אם נדחוק ונאמר שהתורה רק אסרה במקום שהביאה אסורה מהתורה, היה לנו לאסור בזה הזמן גם פנויות, שהפנויות נדות הם. וגם יקשה על הרא"ש בברכות כ"ד, דאם טעמא משום פריצות, נימא לאידך גיסא שגם פנויות נצטוו בפריצות זו לחומרא, ואיך החליט לקולא שרק אשת איש בכלל הציווי, שהרי דרשינן טעמא דקרא לחומרא ולא לקולא.

וגם אין לומר שהתורה גילתה לנו שיש מצוה להבדיל בין אשת איש לפנויה (ושיער אינו ערוה בעצם), שא"כ לא יובן לישנא דתנא דבי ר' ישמעאל "בנות ישראל" שבפשטות כולל גם פנויות, והרי עיקר הציווי הוא להבדיל בין אשת איש לבנות ישראל.

והא דאסור לקרות ק"ש כנגד שיער האשה, הוא תוצאה מחיוב הכיסוי שגזרה תורה, דמאחר שהתורה אסרה גילוי ראש, נעשה שיער אשת איש דבר שדרכה לכסות, וכל שדרכה לכסות ואינה מכוסה נחשב לדבר שיכול להביא לידי הרהור, שכל דבר השונה ממה שרגילים בו מביא לידי הרהור, ולא משום שעצם השיער מביא לידי הרהור, ולשיטת הרא"ש דבר הבולט ושונה ממצבו שצריך להימצא בו נחשב מדרבנן גם לערוה, ואסמכינהו אקרא דשיר השירים, וכמו מארכובה ולמטה במקום שהדרך לכסות, גילויין נחשב לבולט ושונה וגורם לאיסור הסתכלות, ולרא"ש גם לאיסור ערוה לגבי ק"ש.

[חיים]

מספרתי את דבריך, במחילה, למען הסדר הטוב.

א. כאשר תרומת הדשן קובע כי זה איסור דרבנן, יש להבין, היכן רבנן אסרו ומדוע אסרו. והנראה כי האיסור הוא מקדמת דנא, כיון שנהגו הנשים לכסותו והיה זה פריצות בגילויו. ומאידך, ברווקות לא אסרו חז"ל, כיון שהורגלו בגילויו.
בתרומת הדשן לא כתוב כלום, כל השאר - סברת כרס.

ב. הסמך בראשונים זה תרומת הדשן כמובן, וגם רש"י שהוא מדייק ממנו שם בתשובתו.
כנ"ל לא כתוב כלום בתרומת הדשן.
ג. כנ"ל בסעיפים א-ב.

ד. הטעות היא שלו, ומסתמא לא דק. אם אומרים שזהו מנהג בנות ישראל, ממילא התורה רק גילתה לנו על המנהג ולא קבעה זה כאיסור (שהרי לשיטתו אין זה איסור דאורייתא).
תגובה משונה. דברי הרב משאש ברורים ופשוטים, ואתה במחילה שם דברים בפיו ואח"כ מצטט אותם, בטענה שלא דק. מהיכן ההמצאה שהרב משאש סובר שזה לא איסור דאורייתא? אתה יכול להביא ציטוט אחד? [מלבד הדיון בגדרי "לאו הבא מכלל עשה".]

ה. לשיטת הרב יוסף משאש, זהו כמו דת יהודית, מנהג שנהגו בו בנות ישראל.
אבל מה מקום יש להוכיח מדת יהודית על דת משה, אפשר הרי לטעון שדת יהודית תלויה במנהג אבל לא דת משה.

ו. לפי הרב יוסף משאש - נהגו בנות ישראל משום צניעות כמובן. ועתה ביטלו מנהגן ואין בזה משום פריצות (כך הוא חשב, כששהה בתלמיסיאן וכל הנשים פרצו שם גדר). גם תרומת הדשן - התכוון שרבנן אסרו משום שהורגלו הנשים לכסותו, ובגילויו יש פריצות. אבל התורה עצמה - בוודאי לא אסרה משום פריצות, לפי רוב הפוסקים שסוברים שהוא דאורייתא. שהרי לא יתכן לאסור פריצות לזה ולהתיר לזה. וגם התורה לא נקטה שום טעם. וגם רוב טעמי המצוות נעלמו מאיתנו.
אתה לא עונה על השאלה איך אתה רוקד על כל החתונות. אי אפשר לטעון שיסוד כיסוי ראש הוא מנהג, ובו זמנית לומר שזהו איסור בלי טעם.

ז. לא הגיוני, כי לא מדובר ב"צניעות יתירה". אם נניח ששיער הוא פריצות בעצם, ממילא הוא פריצות אצל כל אשה. ואי אפשר לאסור על נשואה בת 90, עם שיער לבן ויבש, ולהתיר לרווקה בת 30, עם שיער שחור ונאה. והרי זה חוכא ואיטלולא. לך נא ראה בספרי האוסרים פאה, עד כמה הם מאריכים בפריצות השיער, עד שהקורא משתכנע ולבו מתמלא הרהורי תאווה לשיער, עד אשר נדמה בעיניו יותר פרוץ מאיברים אחרים האסורים בגילוי מדאורייתא (וכבר התבטאו כמה משובשים, שנוח להם ללכת בדיזינגוף ולא בבני ברק). אבל למה רווקה לא מושכת אותו בשערה, ולמה אצלה זה היתר גמור? הפלא ופלא.
א. מי דיבר על פאה נכרית? ב. מישהו דיבר על פריצות? ג. אומרים לך שכיסוי ראש יש בו משום "צניעות יתירה", בתגובה אתה קובע שלא מדובר ב"צניעות יתירה", ואז מסיט את הדברים לענין שונה, ובסיכום לא עונה כלום, ממש כלום.

ח. כנ"ל בסעיף ט'. ואם טעמא דקרא משום פריצות, מאי שנא אשת איש ומאי שנא פנויה, הרי אין לחלק בהרהור בין אשת איש לפנויה, ששניהם אסורים מן התורה כמבואר בבית יוסף (אעה"ז סי' כ"א). וגם אם נדחוק ונאמר שהתורה רק אסרה במקום שהביאה אסורה מהתורה, היה לנו לאסור בזה הזמן גם פנויות, שהפנויות נדות הם. וגם יקשה על הרא"ש בברכות כ"ד, דאם טעמא משום פריצות, נימא לאידך גיסא שגם פנויות נצטוו בפריצות זו לחומרא, ואיך החליט לקולא שרק אשת איש בכלל הציווי, שהרי דרשינן טעמא דקרא לחומרא ולא לקולא.
גזירת הכתוב היא שנשים נשואות תתנהגנה בתוספת צניעות. יש לך טיעון ענייני נגד משפט זה. אתה מסיט את הדברים שוב ושוב, ולא עונה לגופו של ענין.

וגם אין לומר שהתורה גילתה לנו שיש מצוה להבדיל בין אשת איש לפנויה (ושיער אינו ערוה בעצם), שא"כ לא יובן לישנא דתנא דבי ר' ישמעאל "בנות ישראל" שבפשטות כולל גם פנויות, והרי עיקר הציווי הוא להבדיל בין אשת איש לבנות ישראל.
תפסיק להמציא המצאות כדי לדחות אותם. מי דבר על כך בדיון זה?

והא דאסור לקרות ק"ש כנגד שיער האשה, הוא תוצאה מחיוב הכיסוי שגזרה תורה, דמאחר שהתורה אסרה גילוי ראש, נעשה שיער אשת איש דבר שדרכה לכסות, וכל שדרכה לכסות ואינה מכוסה נחשב לדבר שיכול להביא לידי הרהור, שכל דבר השונה ממה שרגילים בו מביא לידי הרהור, ולא משום שעצם השיער מביא לידי הרהור, ולשיטת הרא"ש דבר הבולט ושונה ממצבו שצריך להימצא בו נחשב מדרבנן גם לערוה, ואסמכינהו אקרא דשיר השירים, וכמו מארכובה ולמטה במקום שהדרך לכסות, גילויין נחשב לבולט ושונה וגורם לאיסור הסתכלות, ולרא"ש גם לאיסור ערוה לגבי ק"ש.

בל"נ תגובה אחרונה בענין זה.

[שמואלביץ]

א-ג. בתרומת הדשן כתב שזהו דרבנן, וכבודו בעצמו כתב שאיסור דרבנן יש לו טעם ואינו גזירת הכתוב. ובפשטות, לשיטת תה"ד בדעת הרמב"ם, רבנן אסרו כיון שנהגו הנשים הנשואות לכסותו, ואם מישהו פרצה גדר בזה - הרי זה חוסר צניעות (וניתן ללמוד זה גם מטעם ההיתר לרווקות - כיון שנהגו לגלותו).

ד. אצטט מתוך תשובת הרב יוסף משאש, רבה של חיפה:

"דע בני כי איסור גילוי הראש לנשואות היה חמור אצלנו פה, וכן בכל ערי המערב טרם בא הצרפתים, ואך אחרי בואם במעט זמן, פרצו בנות ישראל גדר בזה, וקמה שערוריה גדולה בעיר מהרבנים ומהחכמים ונבוני עם יראי אלהים, ואך מעט מעט קם השאון לדממה, ויחדלו הקולות, כי לא הועילה שום תוכחת, לא בנחת, ולא באש מתלקחת, כי אין חזק כאשה אמרו הקדמונים, ועתה כל הנשים יוצאות בריש גלי פרועי שיער, זולת הזקנות הן שמכסין את ראשן, ולא כולה, רק מניחין חלק גלוי מצד פנים. ואני בלכתי בס"ד לשרת בקודש בעיר תלמסאן זה כשלושים שנה, ראיתי הדבר פשוט שם ובכל המחוז אצל כל הנשים, גם הזקנות, שכולן פרועי ראש, עם כמה מיני תגלחות (=תספורות) משונות, כאשר נמשך הדבר גם פה בכל ערי המערב, ובכן נתתי לבי ללמד עליהם זכות, כי אי אפשר להעלות על לב להחזיר הדבר כמאז, כי הדבר הולך ומתפתח עם התפתחות הזמן בכל דבר, ובגשתי לחפש בספרי הפוסקים אשר לפני, מצאתי רק חומרא על חומרא ואיסור על איסור, ובכן אמרתי אשא דעי למרחוק לשאוב מן המקור, משנה וגמרא ונושאי כליהם הנמצאים לפני, אולי נמצא להם פתח תקוה ליכנס בו...

המורם מכל זה, שדבר זה של כיסוי הראש בנשים אינו אלא מצד המנהג דוקא, שחשבוהו בזמן הקודם לצניעות, והעושה היפך המנהג, הייתה נחשבת לפרוצה, אולם עתה שהנשים עלו בהסכמה, שאין להם בזה שום ניוול ושום פריצות חלילה, ואין בכיסוי הראש שום צניעות, א"כ אזדא לה איסורא. ואם תאמר, וכי מפני שנהגו היתר בדבר, נעקר האיסור ממקומו? זו אינה קושיה, חדא, שאין זה איסור, אלא מנהג שבטל טעמו, שאף איסור שבטל טעמו לגמרי בטל איסורו, שהרי גילוי משקים, אף שהוא מילתא דסכנתא דחמירא מאיסורא והוא דבר שנאסר במנין, כמש"כ בתוס' בביצה (דף ו') ד"ה והאי דינא, ע"ש, עם כל זה עכשיו שאין נחשים מצוים בינינו, מותר, כמש"כ מרן ביו"ד (סי' קט"ז ס"א), ע"ש, וקל וחומר לנד"ד שיסודו הוא מנהג נשים שבטל טעמו".

ה. שוב: לשיטת הרב יוסף משאש, אין כיסוי הראש אסור משום דת משה - אלא דת יהודית. ונקרא דת משה כי נרמז בתורה, אבל יסודו הוא מנהג. ודברים האסורים משום מנהג, נקראים דת יהודית.

ו. אני לא רוקד על כל החתונות. אלא מסביר שממה נפשך, אין כאן ציווי מהתורה לכסות הראש משום צניעות. כי אם תאמר שזהו מנהג, ממילא התורה לא ציוותה מאומה; ואם תאמר שזהו ציווי התורה, בוודאי אין הטעם משום צניעות משום שלא יתכן לאסור פריצות לזה ולהתיר לזה. וגם התורה לא נקטה שום טעם. וגם רוב טעמי המצוות נעלמו מאיתנו, וכו' כנ"ל.

ז. לדבריך, כשהתורה ציוותה כיסוי ראש לנשואה, והתירה לגלות הראש לרווקה, מדובר רק ב"צניעות יתירה". ואני טענתי, שלשיטת הטוענים ששיער זהו פריצות בעצם, לא מדובר בצניעות יתירה כלל וכלל. ובלאו הכי, כל בר דעת מבין שכיסוי ראש לאשה - זהו צעד דרסטי המשנה את כל צורתה ולא תוספת צניעות בעלמא.

ח. "גזירת הכתוב" פירושה - ללא טעם. והבאתי בקשר לזה את דברי הרה"ג ר' אליעזר מרילוס שליט"א, שהוכיח מדברי הראשונים שבוודאי לא אסרה התורה משום פריצות. וזה כבר מוזכר בדברי גדולי האחרונים, עוד מלפני מאתיים שנה: "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם... אלא טעמם ונימוקם עמם" (ספר מאורי אור, נדפס בשנת תקע"ט).

[חיים]

הרב שמואלביץ, בנוגע לדעת הרב יוסף משאש, מדובר בוויכוח סרק. הציטוט שלך אינו מעלה ואינו מוריד.
הרב משאש סובר שהאיסור הוא מן התורה, אך הוא מיוסד על מנהג בנות ישראל, וגדר האיסור הוא שלא לשנות מהמנהג.

הוא אומר בפירוש: "...ופרע, מכלל דעד השתא לאו פרוע הוה, ומה טעם? משום דאין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, משמע שאסור לה גם עצמה לגלות שערה, שלכך בא הכתוב להזהירה שלא תשנה מדרך בנות ישראל בשום אופן"

ואתה אומר: לא!

הוא אומר בפירוש: "אין האסור מצד עצם הדבר של גלוי שער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמנם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדר הצניעות, ולזה הזהירה תורה לכל בת ישראל שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה"

ואתה אומר: לא!

[לענין]

מרן הגאון רבי שלום משאש כתב בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה): "רוב הפוסקים המחמירים היינו משום דת יהודית ומראית העין וכו', וזה היה קודם התפשטות המנהג בכל העולם. וכמו שכתבו בדבריהם 'אם תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה'. לא כן היום שכולם פרצו גדר ונעשה מנהג פשוט, וגם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר".
[/b]".

'יפקחו עיניהם ודעתם לאור הזמן ויחזרו ללבוש פאה נכרית'.
מהו 'אור הזמן' שאותו מחבב כל כך כבוד הרב?
האם הכוונה כאן (בקטע השני, בו מוזכר 'אור הזמן' שיפתח לנו את העיניים ויביא אלינו את הפאות בב''א אנס''ו) היא לאותו אור הזמן שבהדגשה הראשונה?

הרב משאש.PNG (249.64 KiB) נצפה 9133 פעמים