פסק הלכה חשוב ממרן זצוק"ל

[לזיכוי הרבים]

לעשות נחת רוח לצדיק, הבאתי את דבריו מילה במילה כרצונו, בעלון המצורף שכאן.

אשמח לקבל ולשמוע הערות והארות - לתקן ולשפר, בפרטי.

תודה לכל המסייעים ויברכו בכל טוב אכי"ר.

נ.ב. נשמח לקבל תרומות להפצת העלון לזיכוי הרבים - לעילוי נשמתו הטהורה של מרן זצוק"ל. (פרטים באישי).

[בן החבורה]

ועל כך היה האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל מתאונן במר נפשו על רבבות מבני ישראל העומדים בתענית ובתשובה שלימה בכל יום הכיפורים ובעת נעילת שער כי פנה יום זמן מועט לפני צאת היום הם מחללים אותו רח"ל באכילה ושתיה ומלאכה....

[אפרקסתא דעניא]

כיצד נהג הגר"ע יוסף זצ"ל במוצ"ש חנוכה?

[לזיכוי הרבים]

כר"ת.

בנוסף, כך הוא מורה גם לאחרים לנהוג.

זה לשונו במסקנת ההלכה בעניין הדלקת נרות חנוכה בספרו חזון עובדיה חנוכה,"הדלקת נרות חנוכה במוצאי שבת", דף קפו;

"ולכן אומר אני שגם במוצאי שבת של חנוכה "חייבים" להמתין שיעור מהלך ד' מילין (72 דקות כר"ת) כדי להדליק נרות חנוכה!" עכ"ל.

[פנימי]

בברית מילה הוא לא הלך כ"כ רחוק, ופסק למול תינוק בשבת כשנולד לפני ר"ת. ואפי' אם המוהל מחמיר ר"ת, אינו יכול לשנות מהמנהג.

[לזיכוי הרבים]

בברית מילה הוא לא הלך כ"כ רחוק, ופסק למול תינוק בשבת כשנולד לפני ר"ת. ואפי' אם המוהל מחמיר ר"ת, אינו יכול לשנות מהמנהג.

כי שם טענתו שאין לנו ברירה, מחמת שנהגו כך. ואיך נבטל מצוות עשה דאורייתא - הרי יש מנהג? אבל במקום שאפשר להחמיר ואין כל ביטול מצווה - חייבים להחמיר, כי פה אין לנו סיבה שתחייב אותנו להקל בגלל המנהג (כמו המנהג לגבי מילה). וכעת שמרן בשולחן ערוך פסק כר"ת ואין "חיוב" להקל נגד ר"ת - לא מכניסים ראשינו בין ההרים הגדולים (בפרט לעניין סקילה) שכתבו כר"ת ומרן בשלחן ערוך! וזה מה שרואים בעצם בתשובתו לגבי מילה. בספרו יביע אומר חלק ז סימן מא.

ודבריו אלו דומים למה שמצאנו הרבה פעמים בשלחן ערוך; שהשלחן ערוך מביא סתם ויש שאז ההלכה היא כסתם, ולאחר כמה סימנים אנו רואים פתאום שהשלחן ערוך פוסק כמו היש אומרים; ועל כך מתרצים האחרונים שבמקרה הראשון דעת השלחן ערוך הוא לחמיר כמו הסתם. אבל במקום השני מדובר על מקרה שאין ברירה או במקום מצווה וכדומה שאז במקרה כזה מורה השלחן ערוך לסמוך על אותו היש אומרים.
ועל אותו עיקרון הולך הרב זצ"ל כפי שיראה המעיין.

[דניאל]

בברית מילה הוא לא הלך כ"כ רחוק, ופסק למול תינוק בשבת כשנולד לפני ר"ת. ואפי' אם המוהל מחמיר ר"ת, אינו יכול לשנות מהמנהג.

כי שם טענתו שאין לנו ברירה, מחמת שנהגו כך. ואיך נבטל מצוות עשה דאורייתא - הרי יש מנהג? אבל במקום שאפשר להחמיר ואין כל ביטול מצווה - חייבים להחמיר, כי פה אין לנו סיבה שתחייב אותנו להקל בגלל המנהג (כמו המנהג לגבי מילה). וכעת שמרן בשולחן ערוך פסק כר"ת ואין "חיוב" להקל נגד ר"ת - לא מכניסים ראשינו בין ההרים הגדולים (בפרט לעניין סקילה) שכתבו כר"ת ומרן בשלחן ערוך! וזה מה שרואים בעצם בתשובתו לגבי מילה. בספרו יביע אומר חלק ז סימן מא.

אז למה בחנוכה נהג כר"ת?

[לזיכוי הרבים]

שם עיקר יסודו הוא שלפי מרן השלחן ערוך מצוות נר חנוכה נוהגת כל הלילה לעניין פירסום הנס, (וכך הוא פוסק למי שמתאחר ולא הדליק שמדליק "בברכה" - כל הלילה), וטעם נוסף הוא; שהמצווה יכולה להתקיים גם לפי שיטת הראשונים שפסקו כר"ת - בזמן ר"ת, (שהרי לשיטתם הלילה מתחיל מאוחר יותר. ורק אז בצ"ה שלהם מתחילים לקיים את המצווה). לכן בגלל שתי הטעמים הללו (בעיקר), יוצא שוב שאין לנו "חיוב" להדליק לפני ר"ת, שאז כבר "חייבים" להחמיר כר"ת מחשש לסקילה שלא במקום צורך (מה שאין כן לגבי מילה שאז נשענים על המנהג מחמת חיוב). וזה מה שמתבאר לדעת הרב זצ"ל בספרו חזון עובדיה על הלכות חנוכה.

[לזיכוי הרבים]

בברית... אפי' אם המוהל מחמיר ר"ת, אינו יכול לשנות מהמנהג.

לגבי מוהל המחמיר כר"ת שאינו יכול לשנות מן המנהג.
הוא אמר זאת רק לגבי מוהל "המחמיר" בלבד (על דרך כלל). מכיוון שאין דעתו מעיקר כמו ר"ת, מחמת שכך נהגו, והמוהל בכלל.
אבל אין הכי נמי שלדעתו, אלו שנוהגו מאז ומתמיד בכל הדברים והעניינים כולם - כר"ת מעיקר הדין הגמור, יכלים לעשות כר"ת. (ואפילו יתרה מכך, ראיתי שהרב כתב באחד מהכללים בספריו; שהעושה כדעת השולחן ערוך לגמרי אין מזניחים אותו. ולפי זה לכאורה אין לחלק והוא הדין לכאן).

[לזיכוי הרבים]

למרות כל האמור (בעיקר לגבי מילה) שהסברתי את דעתו של הרב זצ"ל. אודה ואתוודה שעדיין אני הקטן לא מתיישב אצלי הדברים הבאים; ואשאל שאלת תם ומסכן, את גאוני הפורום, להבנת דעתו הרמה והקדושה;
למה ומדוע מורינו ורבינו מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל היה חוזר ומבקש על העניין זה של ר"ת כל הזמן - כל שנה, ולפעמים כמה פעמים בשנה, ולא רק זה, אלא עוד לפני עשרות שנים הרב הוציא מכתב מיוחד אל אברכי הכולל בו הוא מבקש ומתחנן אל כל אחד שיקפיד שלא יעשה מלאכה לפני הזמן של ר"ת, וכן ספריו מלאים מזה שחייבים להקפיד מאוד על זמן ר"ת. וכן ידוע לי בנוסף שגם ביקש מאנשים וגורמים שונים שיחדירו את זה לציבור?

- לכאורה למה? -עד כדי כך...? הרי (לשיטתו) העיקר כמו הגאונים? ומדוע עד כדי כך הוא זעק על זה (ויודעים אלו ששמעו את שיעוריו איך הוא היה מתבטא, ודרשתו שבעלון המצורף לכאן תוכיח!). ועוד כל שנה ושנה??? שזה בכלל לא מובן לענ"ד.

ואם הוא חשש לר"ת? אזי שיחשוש עד הסוף - גם לגבי מילה! - ולמה הוא פוסק לא כמו ר"ת (לגבי מילה) ולא חושש לו? = הרי הוא זועק על זה כל הזמן (על ר"ת) שחוששים לו מחמת ספק לסקילה! ולכאורה הוא הדין שיש מקום גם לגבי מילה - לחשוש לספק סקילה. ולכן לכאורה הדרך הישר הוא כמו שכתב השבט הלוי שכל שנולד בזמן ר"ת נידחה ליום ראשון מספק מחשש של ר"ת!
ואם כן מדוע לא בחר כן - כסברת השבט הלוי ועוד גדולים מדורינו.

אלו הם השאלות המסכן המציקות לי, שתמיד גרמו לי שלא ירדתי עדיין לסוף דעתו הקדושה כמו שצריך. ואולי מישהו מגאוני הפורום ישיב לי על שאלותי. ולכן הצגתים.

אך למרות כל האמור, לא אמנע מלעשות נחת רוח למרן רבינו הגדול, לפרסם רצונו. לעילוי נשמתו.

[אוהב אוצר]

אין בכל ספריו מקום שמדבר על הענין הזה [של הברית]? קשה לי להאמין שלא.

[פנימי]

ברור שכן!

אתה חושב שהמצאתי את זה?

זה תשובה ביביע אומר. אבל לצערי אני לא זוכר מקור, ואין את זה באוצר.
אפשר לחפש בפרויקט השו"ת

[איש רגיל]

חילקתי את ההודעה לשתיים משום הגבלה של המערכת.

יביע אומר ח"ז או"ח סי' מא (חלק א):

נשאלתי אודות תינוק שנולד בערב שבת עשרים דקות אחר שקיעת החמה, האם יש למולו בשבת, או יש לדחות מילתו לאחר השבת, כדין הנולד בבין השמשות?

א) הנה מרן הש"ע (סימן רסא ס"ב) פסק כדברי רבינו תם (בתוס' שבת לה א) שמשעת שקיעת החמה שהשמש נכסית מעינינו ואינה נראית על פני הארץ, במשך שיעור מהלך שלשה מיל ורביע (דהיינו חמשים ושמנה דקות וחצי) יום גמור הוא לכל דבר, ורק לאחר מכן מתחיל זמן בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, ונמשך כשיעור מהלך שלשת רבעי מיל (שלש עשרה דקות וחצי), ולאחר מכן הוא זמן צאת הכוכבים שהוא לילה ודאי. וזמן תוספת מחול על הקודש בע"ש משעת שקיעת החמה עד סוף שיעור שלשה מיל ורביע, אם רצה לעשות את כולו תוספת עושה, ואם רצה לעשות מקצת ממנו תוספת עושה, ובלבד שיהיה זמן יום ודאי. ע"ש. ולסברת ר"ת הנ"ל הסכימו הרבה מאד מרבותינו הראשונים, ומהם, הראב"ד, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ה, הריטב"א, הר"ן, והרב המגיד, וכן המאירי, והסמ"ג, והרוקח, והרא"ש, והמרדכי, ורבינו פרץ, ורבינו ירוחם, ומהר"ח אור זרוע (סימן קפו). ועוד. (והארכתי בזה בשו"ת יביע אומר ח"ב חאו"ח סימן כא). והארחות חיים (הל' יוהכ"פ אות ג) הביא דברי הרמב"ן שזמן התוספת מתחיל משעת שקיעת החמה עד סוף שיעור שלשה מיל ורביע, וסיים, שכן כתב רבינו האי גאון. ע"ש. וכ"כ הרשב"א (ריש ברכות) לשיטת רב האי גאון. וע"ע להרז"ה בעל המאור שם. ע"ש. אולם בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן צו) הביא שיטת ר"ת הנ"ל דס"ל שיש שתי שקיעות, הראשונה מעת שהשמש נכסית מעינינו, ולדבריו היא צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח דרכה כדי לעלות אל הכיפה, והשקיעה השניה משגמרה ללכת כל עובי הרקיע, ועדיין היא כנגד חלונה, ואז הוא זמן בין השמשות וכו', וכתב שידוע הוא ומושכל ראשון שדברים אלו אין להם שום מציאות אלא לדעת חכמי ישראל (בפסחים צד א), שסוברים גלגל קבוע ומזלות חוזרים וכו', אבל חכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועים, ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, ואין שם אלא שקיעה אחת וכו', הילכך לדבריהם משתשקע כל העגולה של השמש ותתכסה מן העין עד צאת שלשה כוכבים הוא שיעור שלשת רבעי מיל, והוא שיעור בין השמשות. וקשה על ר"ת, שהרי חכמי ישראל חזרו בהם וביטלו דעתם מפני דעת חכמי אומות העולם (פסחים צד ב). ועוד שרב שרירא גאון ורבינו האי גאון בתשובותיהם חולקים על שיטת ר"ת, וכ"כ רבינו נסים גאון בתשובה. וכ"כ רבינו אברהם החסיד בנו של הרמב"ם. וידוע הוא שכל דבריו מדברי אביו ז"ל. וידוע שכל הגלילות הללו אתריה דהרמב"ם נינהו ואין נוטים מדבריו ימין ושמאל וכו'. הילכך תינוק שנולד אחר שקיעת החמה בע"ש קודם שנראו שלשה כוכבים בינונים נדחית מילתו ליום ראשון. ע"ש. וכן הובא בש"ך יו"ד (סימן רס ס"ק יא). איברא שגם המהרלנ"ח (בפ"ב מהל' קידוש החודש ה"ט) כתב, שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש חולקים על ר"ת, וס"ל שתיכף אחר שקיעת החמה שהשמש נכסית מעינינו נחשב זמן בין השמשות, ונמשך כשלשת רבעי מיל. ע"ש. אולם יש מקום לבעל דין לחלוק במה שייחסו כן להרמב"ם, וכמ"ש הרדב"ז (ח"ד סימן רפב) שאדרבה דעת הרמב"ם כשיטת ר"ת. (וע"ע בתשובת הרדב"ז ח"ג ס"ס תרלו). גם מ"ש שכן דעת הרא"ש, הנה הרא"ש (בפ"ק דתענית סימן יב) הביא בשם הראב"ד דס"ל כר"ת, ומדשתיק ליה אודויי אודי ליה. וכבר האריך בזה הגאון מהר"י פראג'י בשו"ת הרי"ף (סימן מז דל"ט ע"ב) והעלה כל בתר איפכא, שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל כשיטת ר"ת, ושכן דעת הגאונים. ושהגאון מהרח"א אמר שאין ספק שבתלמוד פשוט כדברי ר"ת וכו'. ע"ש. וכן יש להעיר ע"ד המהר"ם אלשקר במ"ש שרבינו האי גאון חולק על ר"ת, ומדברי הארחות חיים והרשב"א הנ"ל מבואר להיפך. וכבר העירותי בזה בשו"ת יביע אומר ח"ב (סימן כא). והלום ראיתי להגאון ר' צדוק הכהן מלובלין בשו"ת תפארת צבי ח"א (חיו"ד סימן ה אות ד, דמ"ו ע"ב) ששפך סוללה על דברי המהר"ם אלשקר, שהרהיב עוז לומר שרבינו תם שכח מה שאמרו (בפסחים צד ב) שחכמי ישראל הודו לחכמי אוה"ע, וחלילה לומר כן על מאורם של ישראל, וכבר כ' בתוס' הרא"ש (כתובות יג ב) בשם ר"ת, שרק בטענות בלבד נצחום, אבל האמת כדעת חכמי ישראל, וכמו שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפלה ובוקע חלוני רקיע ומוציא חמה ממקומה וכו'. והובא גם בשטה מקובצת שם. ושאין שום ראיה מדברי הגאונים שחולקים על ר"ת, זולת התשובה לרב נסים גאון ודברי הר"א בן הרמב"ם וכו'. ע"ש. גם הגאון רבי שלמה זלמן בספר אבן שלמה על הראב"ן (סי' ב דף ג ע"ב) השיג על המהר"ם אלשקר לפי מ"ש אחד מגדולי הראשונים רבינו ישעיה מטראני בתוס' רי"ד, ששיטת רבינו תם נכונה אף לדעת חכמי אומות העולם, שהשקיעה השנית היא ביאת אור החמה היינו אור היום שנשאר מאור החמה אף אחר שקיעתה תחת האופק. והביא ג"כ מ"ש הגר"ז בעל התניא בסידורו שרבינו תם יחיד הוא נגד הגאונים הראשונים רב שרירא ורב האי והרי"ף והרמב"ם וכו', ותמה עליו מאד, שהרי באמת רובא דרבוותא ס"ל להלכה כרבינו תם, וגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל כר"ת, וכמ"ש הרדב"ז ח"ד (סי' רפב), ושאינו יודע מי שחולק על זה. וגם מרן המחבר והרמ"א פסקו כן, זולת הש"ך ביו"ד סי' רסו שהביא דעת מהר"ם אלשקר, אבל הפר"ח האריך בקונטרס בי שמשי להוכיח שהעיקר כרבינו תם, והחת"ס העיד בשם רבותיו ההפלאה והגר"נ אדלר שהכריעו כדברי רבינו תם, וכ"כ הגאון מליסא. וכן המנהג במדינותינו ברוב המקומות אף להקל כרבינו תם. והגר"ז עצמו בש"ע פסק כרבינו תם וכו'. ע"ש. (וע' בשו"ת ארץ צבי פרומר סי' פו מ"ש ליישב דעת ר"ת גם לפי המציאות. ע"ש). וע"ע במ"ש בשו"ת יביע אומר ח"ב (סי' כא), ובמילואים, בשם גדולי האחרונים. ע"ש.

ב) ומכל מקום אין לכחד שהמנהג הפשוט בירושלים ובכל ארץ ישראל וסביבותיה כדעת המהר"ם אלשקר, וכמ"ש החיד"א בברכי יוסף (סי' רסא סק"א), שמצא בתשובת הרב גנת ורדים בכתב יד, שכתב, שמנהג העולם בכל גלילות ישראל כסברת הגאונים שהובאו בתשובת מהר"ם אלשקר, והמהרלנ"ח (בפ"ב מהל' קידוש החודש) ייחס סברא זו להרי"ף הרמב"ם והרא"ש. ואפי' את"ל שהמחלוקת שקולה, אין בידינו לבטל המנהג, אלא שהגאון מהר"י פראג'י השיב על דבריו, וכתב שהגאונים והרי"ף והרמב"ם ס"ל כר"ת, ושכ"כ הרדב"ז וכו'. עכת"ד. ודברי מהר"י פראג'י הודפסו בספרו שו"ת מהרי"ף (סי' מז) הנ"ל. אולם גם הוא מודה שהמנהג דלא כר"ת (והבאתי דבריו בתשובתי הנ"ל סי' כא אות ט). גם הגאון מהר"י נבון בשו"ת נחפה בכסף ח"א (דף קנד ע"ג) כתב, שלא קבלו הוראת מרן הש"ע (סי' רסא) שפסק כר"ת. וכ"כ עוד בספרו גט מקושר (דף קח סע"א), דנפקא מינה קולא לדעת ר"ת, לענין ערב שבת, שיכולים לעשות מלאכה אחר שקיעת החמה שאין השמש נראית על הארץ כל זמן שלא עבר שיעור שלשה מיל ורביע, ובמוצ"ש חומרא שצריך להמתין כשעה ורביע אחר שקיעה, ודבר זה לא נהגו בו העולם, זולת קצת יחידי סגולה ע"פ מה שראו בספר חמדת ימים, ונראה שמנהג העולם נתיסד ע"פ סברת הגאונים שאמרו שתיכף אחר שקיעה מתחיל זמן בין השמשות, ונמשך שלשת רבעי מיל, והוא ספק יום ספק לילה, ולכן נהגו לקבל שבת מבעוד יום כשהשמש על הארץ. ובמוצאי שבת כל ששוהים שיעור מיל אחר שקיעת החמה יוצאים ידי ספק של בין השמשות ותוספת מחול על הקודש, כי שיעור בין השמשות שלשת רבעי מיל, ורבע מיל לתוספת. ועל כיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, ומנהגם של ישראל תורה הוא. ויש להם על מה שיסמוכו, היא סברת הגאונים, והמחמיר לנהוג כר"ת לענין החומרא במוצ"ש תע"ב, אבל לענין הקולא בע"ש בודאי שאין להקל היפך המנהג, וכמ"ש המהר"ם אלשקר לענין תינוק הנולד אחר שקיעת החמה שצריך לדחות המילה ליום ראשון כדין נולד בבין השמשות, ולא חשבינן ליה כיום ודאי כפי סברת ר"ת וכו'. עכת"ד. והביא דבריו מרן החיד"א במחזיק ברכה (ס"ס רסא). והוסיף בקונטרס אחרון שם, ועתה ראיתי למורינו הרב מהר"י הכהן בשו"ת בתי כהונה ח"ב (סי' ד) שכתב ג"כ דסוגיין דעלמא דלא כר"ת, ופשטה ההוראה בכל תפוצות ישראל כדברי החולקים, ואף שלפי הספרים הנמצאים בידינו רוב הראשונים ס"ל כר"ת, מ"מ הואיל ובמספר הדורות סוגיין דעלמא דלא כוותיה, אית לן למימר שמאז ומקדם גמרו אומר רוב הראשונים דלא כר"ת, אלא שלא זכינו לדבריהם בכתובים, וכמ"ש כיו"ב מהריק"ו (שרש נ"ד) וכו'. וכ' ע"ז, והגם שיש להשיב ע"ז קצת במ"ש שהראשונים גמרו אומר וכו', שהרי מרן ז"ל כל יקר ראתה עינו רוב דברי הראשונים, וחזינן דפסק כר"ת, שמע מינה דבימיו לא פשט מנהג זה בכל העולם, וגם אין לומר שגמרו אומר הראשונים דלא כר"ת, וכאילו דבריהם שגבו ממנו, ולא דמי לנידון מהריק"ו וכו'. אלא דקושטא הוי שמנהג העולם דלא כר"ת, וכמ"ש הגאון מהרח"א שהיה קרוב לזמן מרן. ואולי שגם מרן ידע שמנהג העולם דלא כר"ת, ולרוב קדושתו בהיות הדבר נוגע לגופי תורה לא רצה לומר סוגיא דעלמא היכי אזלא ופסק כר"ת. עכ"ד. ולע"ד אכתי לא אפרק מחולשא, שאלו ידע מרן דסוגיין דעלמא אזלא דלא כר"ת, לא היה לו להתעלם לגמרי משיטת החולקים, והיה לו להביאם לחוש להם לחומרא, והוא ז"ל לא כן עשה, אלא פסק בפשיטות כר"ת, שיוצא מדבריו קולא יתרה, שבערב שבת מותר לעשות מלאכה גם לאחר שקיעת החמה במשך כל זמן שלשה מיל ורביע (חוץ מאיזה רגעים לתוספת), ולדעת הגאונים החולקים יש בזה איסור סקילה וכרת. אלא ודאי שבזמן מרן נהגו באמת כרבינו תם אף להקל. ושו"ר בספר אורות חיים (עמוד רסב) שתמה כן על מרן החיד"א הנ"ל, והוכיח במישור מדברי האר"י בשער הכוונות (דף סד ע"ג) בד"ה וזה, שהיה מנהגם כר"ת. עש"ב. וצ"ל שאח"כ נשתנה המנהג ונהגו כדברי החולקים, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"א (סי' מט), שנראה שגם בארץ ישראל הגאונים האחרונים הנהיגו כהמהר"ם אלשקר, אבל בזמן מרן הב"י עדיין היה המנהג פשוט כר"ת, אף להקל, וכדמוכח ג"כ מתשובת הרדב"ז ח"ד (סי' רפב), שלא החשיב דעת החולקים אפילו לספק, ופסק בפשיטות כדעת ר"ת וכו'. ע"ש. ועכ"פ הכל מודים שבזמן האחרון פשט המנהג כדעת החולקים על ר"ת, וכ"כ הגר"י מאלצאן בעל שביתת השבת בשו"ת פרי יצחק ח"ב (בקונט' אחרון סי' ט, דף פד רע"ג). ע"ש. וכן מבואר ג"כ בד' הרב פרי האדמה ח"ד (פ"ה מהל' שבת הלכה כ), שרוב העולם תפסו כמ"ש מהרלנ"ח (בפ"ב מה' קידוש החודש) שלדעת רבינו הרמב"ם פירוש שקיעת החמה היינו מיד אחר שנכסית השמש מעינינו, וכתב שם שכן דעת הרי"ף, וכ"נ מהרא"ש שלא הביא דברי ר"ת כלל. אולם לדעת מרן ודאי שצריך להחמיר כר"ת. ע"כ. ובנוגע להרא"ש כבר כתבנו שבפ"ק דתענית (סימן יב) הביא דברי הראב"ד שכתב כר"ת, אלמא דהכי ס"ל. ודברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. וסיום דבריו אינם מדוייקים כל כך, שלדעת מרן הלכה כר"ת אף להקל, (ושלא כמ"ש הגרח"א גאגין בהסכמתו לס' דברי יוסף שמרן לא כתב כר"ת אלא להחמיר, ולא להקל, לעשות מלאכה בע"ש אחר השקיעה וכו', והובא בס' פקודת אלעזר ח"ב (סימן רסא דף פו ע"ג) ד"ה כתב. ע"ש. דליתא). אלא שאנו צריכים בודאי להחמיר במוצ"ש כדעת ר"ת, וכמו שהעלתי בשו"ת יביע אומר שם. +והנה ראיתי להרה"ג רבי שלום משאש שליט"א בשו"ת תבואות שמש (חיו"ד ס"ס צב) שכתב, שתמיד היה מוקשה לו על שיטת רבינו תם ומרן הש"ע שאינה מתאימה עם המציאות, לדון ששלשה מיל ורביע אחר השקיעה הוא יום גמור בזמן שאנו רואים בחוש שהוא לילה גמור, והשמים מלאים כוכבים וכו', ואחר זמן רב מצאתי במנחת כהן (מאמר ב' פרק ה) שהסביר שלא דיבר ר"ת אלא במקום שיש הפרש זמן גדול בין השקיעה לצאת הכוכבים כשיעור ד' מילין, ובזה אולי גם הגאונים יודו לר"ת, אבל באופק שאין הפרש כל כך, גם ר"ת יודה שאין לעשות שיעור שלשה מיל ורביע כיום גמור, אלא מסלקים שלשת רבעי מיל סמוך לצאת הכוכבים, לזמן בין השמשות, והנשאר רביע שעה או חצי שעה הוא יום גמור. ע"ש. וא"כ במקומות אלו שאין הפרש בין השקיעה לצאה"כ אלא כשיעור מיל, פשוט שגם ר"ת יודה שזמן ביה"ש מתחיל קרוב מעט לשקיעה, שלא דיבר ר"ת במקומינו וכו', ובאמת כי חרה לי על המתחסדים שמחמירים שלא להוציא את השבת עד ד' מילין אחר השקיעה, ותולים זאת בדברי ר"ת, והיא חומרא טפלה וטעות גמורה, וח"ו אם יעלה על דעת ר"ת לפסוק כן במקומינו, אלא די כפי הדין בעשרים דקות אחר השקיעה שאז הוא זמן צאה"כ. והרוצה יחמיר עוד עשר דקות להוציא הספק מלבו. עכת"ד. ותמיהני עליו, איך לא ראה מקור דברי ר"ת בספר הישר (סימן קפא), והובא בתוס' שבת (לה א), שהקשה, דהכא אמרינן אליבא דר' יהודה דמשעת שקיעת החמה עד הלילה אין אלא שלשת רבעי מיל, והא ר' יהודה גופיה בפסחים (צד א) סבר דמשקיעת החמה עד צאה"כ איכא ד' מילין, וצאה"כ הוא לילה (מגילה כ ב), ואומר ר"ת ששתי שקיעות הן, ובפסחים מיירי בתחלת שקיעה, והכא מיירי בסוף שקיעה אחר שנכנסה בעובי הרקיע. ע"ש. והרי ר' יהודה התנא בודאי דמיירי לפי אופק ארץ ישראל, (כדאמרינן שבת עג: תנא בא"י קאי), ולדבריו הדרא קושיא לדוכתה, שהרי עינינו הרואות שאחר שיעור מיל או מעט יותר השמים מלאים כוכבים. ועוד הרי מרן השלחן ערוך איתן מושבו היה בארץ ישראל, וכותב דברי ר"ת כפסק הלכה, וכי דיבר רק ליושבי אירופה שהנשף מתאחר עד צאת הכוכבים? הלא ודאי עיקר דבריו גם לתושבי ארץ ישראל. ואעפ"כ לא חשש לקושיא זו, שכאילו זהו נגד המציאות, אלא ודאי דה"ט כמ"ש התוס' (שבת לה א), שהקשו במאי פליגי הני תנאי ואמוראי, הא משעת צאה"כ הוי לילה, ותירצו, משום דאמרינן לקמן לא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא קטנים הנראים בלילה, אלא בינונים, ור' יהודה מספקא ליה בכל הכוכבים הנראים אחר שקיעה עד שהכסיף העליון אם הם בינונים אם לאו וכו'. ע"ש. וכ"כ הרא"ש בתוספותיו לברכות (ב ב) בד"ה ואף על פי. ע"ש. (ואף המנחת כהן שם לא כתב אלא שהחילוק הוא בין עיר היושבת במקום גבוה, לעיר היושבת במקום שפל ועמוק, שבאלו אין אור השמש מתמיד כל כך, וכמ"ש ר' יוסי (בשבת קיח ב) יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ועם מוציאי שבת בצפורי. וכפירוש רש"י שם. ובמנחת כהן (מאמר ב' פרק ג), והובא בשו"ת בית דוד (חאו"ח סימן קד), כתב, ששיעור ד' מילין שבין שקיעה לצאה"כ הוא כשהיום והלילה שוים, אבל בקיץ ובחורף משתנה שיעור זה לפי אורך הימים וקיצורם, "וגם זהו דוקא בארץ ישראל וסביבותיה שהם באותו רוחב שבין המזרח למערב", אבל במדינות הרחוקות מן הקו השוה ישתנו שיעורים אלו וכו'. ע"ש). ומעתה בחנם יצא קצפו על החרדים לדבר ה' אשר חוששים מאד לדברי ר"ת ומרן, ואדרבה היה לו לעודדם ולומר להם יישר כח, מאחר שבאמת רוב הראשונים שלפנינו ס"ל כר"ת. וכמו שכתבתי בשו"ת יביע אומר ח"ב (סימן כא), שלא רק שיש מדת חסידות לנהוג כן במוצ"ש, אלא גם חובה קדושה לכל הירא את דבר ה', וכמ"ש גם הגאון ר' יונה נבון בגט מקושר (דף קח ע"ב), שאף שהמנהג כהגאונים, המחמיר כסברת ר"ת תבא עליו ברכה. והנה הפרי חדש שהיה תנא ירושלמאה חיבר קונטרס דבי שמשי, (ונדפס בסוף ספר שמן למאור), והאריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו להוכיח צדקת שיטת רבינו תם אף להקל להלכה ולמעשה, ולא עלה על לבבו הטהור לחלק בין המקומות. גם הרדב"ז בח"ד (סימן רפב) ס"ל שהעיקר כמ"ש רבינו תם, ושכן דעת הרמב"ם. ע"ש. ומשכן כבודו במצרים ובא"י, ולא עלה על לבבו הטהור לחלק בין המקומות. (ולפי מ"ש הרשב"א ריש ברכות, והארחות חיים, שגם רבינו האי גאון ס"ל כר"ת, מוכח ג"כ שאין לחלק בין המקומות). וגם רבינו האר"י שהיה בדורו של מר"ן ס"ל כדעת ר"ת אף להקל, וכדמוכח להדיא בשער הכוונות (דף ס"ד ע"ג). וכן הוכיח במישור בקונטרס בין השמשות (שבסוף ספר דברי חיים מצאנז על ב"מ, אות סז). ושכן הוכיח בספר וזרח השמש (דף י ע"ב). ע"ש. וכ"כ בספר אורות חיים (עמוד רסג). ע"ש. ומשכן כבודו של האר"י היה בצפת, ולא עלה על לבבו הטהור ג"כ לחלק בין המקומות. והגאון מהר"י עייאש בספר מטה יהודה (סימן רצג) הביא להלכה מ"ש הרב חמדת ימים, שכל בני הישיבה נוהגים להמתין מלהבדיל במוצ"ש עד כשעה ומחצה משקיעת החמה, בכדי להוסיף ג"כ מחול על הקודש, והעיר שאף שבארבעה מילין ורביע יש תוספת מרווחת מחול על הקודש. אעפ"כ תפסו שיעור מסויים להחמיר על עצמם, והמחמיר תע"ב. ע"ש. והגאון מהר"י פראג'י אב"ד אלכסנדריא של מצרים, שהאקלים שם דומה לאקלים שלנו, צווח ככרוכיא שיש להנהיג כדעת ר"ת שהיא השטה הנכונה, ושגם הגאונים מודים לו בזה. ושכן הסכים עמו הגאון ר' חיים אבולעפייא, שהיה יחיד בדורו, ואמר שאין ספק שהלכה כרבינו תם. והמהר"ח אבולעפייא גזר בחרם לנהוג כר"ת, בין במוצ"ש, ובין לענין תקיעת שופר במוצאי יוהכ"פ, ובין לענין מקרא מגילה בליל פורים, וכן הנהיג הלכה למעשה בטבריה ת"ו, וכמ"ש בסוף ספר חנן אלהים (אות ח' וכ"ב). וכ"כ הגר"ח פלאג'י במועד לכל חי (סימן ח אות כג, ובסוה"ס דף רעד סע"ב) וכן בכף החיים (סימן לא אות ו). וכ"כ בסידור בית עובד (דף רמא רע"ב) שכן נהגו בעה"ק טבריה להחמיר כר"ת לענין ספירת העומר, וזאת עפ"ד מהרח"א הנ"ל שהיה מרא דאתרא. וכן הגאון רבי שמואל לניאדו אב"ד ארם צובה העלה בתשובה שהובאה בס' חנן אלהים (דקנ"ב ע"א) שצריך להחמיר במוצ"ש כסברת ר"ת, וכן הנהיג וגזר בחרם על כך, וכמו שהוזכר בסו"ס חנן אלהים (בתקנות אות ח). וכ"כ בשו"ת צדקה משפט (חאו"ח סימן ה) בד"ה וא"כ, שכן המנהג בארם צובה גם בסתם תענית, להמתין ד' מילין, וכ"ש בצום יוהכ"פ, ושכן הורה רבינו (הוא המהר"ש לניאדו הנ"ל). ע"ש. וכן העלה במאמר מרדכי (סימן שלא סק"ד). ע"ש. וידוע שהגאון מהרש"א אלפנדארי גם בחוליו היה נוהג להחמיר במוצאי יוהכ"פ כדעת ר"ת, וכ"כ במסעות ירושלים (עמוד ש אות יח). וכן נהג הגאון מהרי"ל דסקין, גם בארץ ישראל, הובא בספר קצות השלחן ח"ג (דף עא ע"א). וכן נהגו עוד כמה גדולים. ואין ספק שהרב תבואות שמש הנ"ל, נעלם מעינו הבדולח כל האמור, ולכן שפך חמתו בחנם על הנוהגים להחמיר ודיבר עליהם תועה בלשון בוטה, וכן לא יעשה. וביותר יש לתמוה עליו מדברי הגאון רבי רפאל בירדוגו בספר תורות אמת ביו"ד (סימן רסו) שהביא מחלוקת מרן הש"ע שפסק כר"ת, עם המהר"ם אלשקר (סימן צו) שפסק כהגאונים, וסיים, שאנו אין לנו אלא פסק הש"ע. ע"ש. והמהר"ש משאש נר"ו הוא המגיה לספר תורות אמת הנ"ל, ומדשתיק אודויי אודי ליה, ואיך כאן שכח מדברי הרב תורות אמת, וחרה לו על המחמירים לנהוג כמוהו עכ"פ לחומרא. והוא פלא. ואחר זמן רב ראיתי להגאון ר' אלעזר בן טובו, ראב"ד לעדת המערבים בירושלים, בספר פקודת אלעזר (ח"א סימן נח, דף פו ע"א, בהערה) שהביא דברי הרב דברי יוסף שכתב, ואם תקשה שאיך יעלה על הדעת שרבינו תם לא ידע המציאות שאין בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים זמן גדול כזה, ואען ואומר ידוע תדע כי ר"ת היה במדינת צרפת בחלקה הצפוני, שהנשף מתקופת ניסן עד תשרי ארוך ביותר בערך שעתיים ושלש וכו', וכל דבריו הם ע"פ המציאות אשר לפניו במדינה ההיא אשר ישב בה. וכתב ע"ז הגהמ"ח, אמר הצעיר אלעזר, ומה נתרץ על כמה גדולי עולם ראשונים ואחרונים ומהם מרן ז"ל שפסק כדעת ר"ת בלי שום חולק, אף על פי שהיה דר בא"י וכו'. ע"ש. ובשו"ת פרחי כהונה (חאו"ח סימן ז דף ו' ע"א) העתיק כל הדברים הנ"ל, ולהלן (בסי' ח דף יא ע"ג) כתב, וכבר האיר ה' עינינו בדברי הרב דברי יוסף שרבינו תם כתב דין זה לפי מדינתו בחלק הצפוני שבצרפת, שאין כוכבים נראים עד כעבור שעה ושעתיים מהשקיעה, וכן הוא עוד היום במדינות אשכנז הצפוניים, ולכן החת"ס ושאר גדולי אשכנז נהגו כר"ת, משא"כ בני א"י וכן בני האקלים שלנו שכעבור רבע שעה או יותר מעט הכוכבים נראים ברקיע, קרוב לשמוע דעת הגאונים בכל מצוה הנוהגות בלילה. עכת"ד. ותימה שלא שת לבו להערת הרב פקודת אלעזר, כי מה יענה ביום שידובר בו פסק מרן הש"ע, ושאר גדולי האחרונים הספרדים הנ"ל, שכולם חיו באקלים של א"י וסביבותיה, ותפסו הלכה למעשה כדעת רבינו תם. ובשולי הסכמתי לשו"ת עמק יהושע ח"ב להרה"ג רבי יהושע מאמאן שליט"א, העירותי עליו במה שהביא בספרו הנ"ל (בחאו"ח סימן מ דף קיח ע"ב) דברי הרב פרחי כהונה (סימן ח) הנ"ל בשתיקה, והלא רבינו תם בא לתרץ הסתירה שבדברי רבי יהודה, בשבת (לה א), לפסחים (צד א), ותירץ ששתי שקיעות הן וכו', ולא יעלה על הדעת לומר שדבריו של רבי יהודה נאמרו על אקלים של צרפת ואשכנז, דהא תנא בארץ ישראל קאי. והוספתי להקשות גם מדברי המבי"ט בקרית ספר (פ"ג מהל' שבת), והמהרי"ט בחידושיו לשבת (כג א), והרב בעל ספר חרדים בפירושו לירושלמי (ריש ברכות), שכולם תפסו כדברי ר"ת אף שכולם גאוני ארץ ישראל הם. וכן מכל גדולי האחרונים רבני ספרד מוכח שאין לחלק בין המקומות. ושם תמהתי ג"כ על הרה"ג רבי שלום משאש במ"ש בשו"ת תבואות שמש (חיו"ד ס"ס צב) כנ"ל. (וע' בדברי הרב המחבר נר"ו שם שהעיר ג"כ מדברי הפקודת אלעזר הנ"ל). וגם הלום ראיתי להגאון האדמו"ר מקלויזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם שליט"א בתשובה שהובאה בקונטרס בין השמשות (שבסוף דברי חיים מצאנז על ב"מ, עמוד נא והלאה), שנשאל מת"ח אחד שאולי באמת לא כתב ר"ת כן אלא לגבי חו"ל שנמשכת השקיעה כשעה וחומש עד לצאת הכוכבים, משא"כ בא"י שעינינו הרואות שאחר כעשרים דקות לאחר השקיעה נראים היטב הכוכבים ברקיע, ולא יתכן לומר שעדיין יום הוא ולהכחיש את המציאות. והאריך להשיב על זה שהרי עיקר דברי ר"ת הם לתרץ דברי ר' יהודה, ותנא בא"י קאי, ועוד שהרי מרן הש"ע מרא דארעא דישראל פסק כדברי ר"ת, ונמשכו אחריו גדולי הרבנים הספרדים ומהם מהר"ח אבולעפייא ומהר"ש לניאדו ושאר גדולים. והמהר"ח אבולעפייא גזר בחרם חמור להחמיר כר"ת בהיותו רב בטבריה, ואפי' לגבי ספירת העומר דהוי מדרבנן, וכ"ש לענין מוצ"ש שהוא איסור סקילה, וכבר כ' בשו"ת דברי חיים מצאנז ח"ב (חיו"ד סימן מה) כי מי הוא זה בדורינו שיבא להכריע נגד הראשונים, ואין לנו אלא לקבל דבריהם באימה וכאשר עשו מרן והרמ"א בעלי הש"ע. ולכן אין לנו לזוז מפסק הש"ע מחמת איזה קושיא כידוע לנו שפלות דעת דורות האחרונים וכו'. ע"ש. וע' בערוך השלחן (סימן רסא ס"ח) שכתב, רבים מגדולי עולם חלקו על ר"ת מכל וכל, ומהם הגר"א והגר"ז בסידורו ועוד גדולים, והחליטו שמיד אחר השקיעה מתחיל זמן ביה"ש, ואחר שיעור שלשת רבעי מיל הוי לילה. וכן נהגו כל ישראל להחמיר בע"ש, אבל במוצ"ש נוהגים כדברי ר"ת להחמיר. ע"כ. הרי שאף במקומות שנהגו כהגאונים מ"מ במוצ"ש מחמירים כסברת ר"ת. וע' בהגהות מצפה איתן ר"ה (יד ב). ודו"ק+.

ג) והנה הכנה"ג (סי' שלא בהגה"ט) כתב, תינוק שנולד בע"ש אחר שקיעת החמה קודם שנראו שלשה כוכבים בינונים, כתב מהר"ם אלשקר סי' צו שאין למול אותו עד יום ראשון. והרדב"ז (בסי' רפב) כתב, שאם בודאי נולד בין תחלת שקיעה לסוף שקיעה נימול לשמנה דהיינו ביום ששי, אבל אם היה הדבר ספק דשמא נולד אחר סוף שקיעה, נימול ביום ראשון. ע"כ. וכתב על זה בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' קכו) שנראה שהכנה"ג פוסק כהרדב"ז, שהביא סברתו באחרונה, ומ"מ למעשה נראה לפסוק כהמהר"ם אלשקר, חדא דמהש"ע יו"ד (סי' רסו ס"ט) מוכח דס"ל הכי, שכתב: "בשיעור בין השמשות אפליגו תנאי ואמוראי בסוף פרק במה מדליקין, וכתב בעל העיטור, ומספקא לן הלכה כדברי מי, הילכך אי אתיליד ינוקא משתשקע החמה, ספק הוא, עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי, ונימול לעשרה. ואי אתיליד במוצ"ש משתשקע החמה עבדינן לחומרא כדרבה". אלמא דס"ל כהמהר"ם אלשקר. וכן נראה מדברי הרמ"א שלא הגיה עליו כלום. והוי הרדב"ז יחיד לגבייהו, ועוד שאם נתיר למולו ביום ששי כהרדב"ז יבאו לטעות, כי מי יודע לכוין שיעור שלשה מיל ורביע, שהוא קודם סוף שקיעה, ולא יחלקו בין זה לזה. ואף שבס' הלכה ברורה פסק כהרדב"ז, וכן פסק בשו"ת הב"ח (סימן קנד), מ"מ נראה לי כמו שכתבתי. ושוב חקרתי אצל הנשים הרגילות לעמוד בזה, ואמרו שאם אין רואים שמש באיזה כותל אף על פי שנראית בראש האילנות הגבה למעלה מונין להבא. ונ"ל שאין ראוי לעשות כן, אף על פי שכן דעת הר"א ממיץ שבין השמשות היינו קודם שקיעת החמה, שלשת רבעי מיל לפני השקיעה, מ"מ מכיון שמן הדין חשיב יום אפי' אחר השקיעה כדעת ר"ת, ומה שאין אנו נוהגים כן אינו אלא משום מנהג להחמיר, דיינו להחמיר בזה מאחר שקיעה ראשונה, אבל קודם שקיעה לא, ועוד שאין זה קצבה ידועה לחלק בין כותל לאילן, אלא כל שנראית שמש כל שהוא אפי' בראש הדבר הגבוה ביותר שבעיר, מונין מאותו יום, וכשאין רואים השמש כלל מונין להבא. ומעשה היה שנולד תינוק ביום מעונן, ושאלו לאנשים הבקיאים במורה שעות, ואמרו שלפי סדר מורה שעות, היה עדין קודם שקיעת החמה, והורתי שיש לסמוך עליהם, ואין לנו לחוש לטעות, כיון שהמנהג שנוהגים שלא למנות מאותו יום (לאחר שקיעה) אינו אלא חומרא בעלמא. עכת"ד. ויוצא לנו מדבריו שכאילו מרן חזר בו ביו"ד (סי' רסו) וס"ל כהמהר"ם אלשקר, שמיד לאחר שקיעה ראשונה נחשב בין השמשות ונדחית מילתו ליום א'. וכדבריו ראיתי גם להגאון מהר"ם בן אדרת בספר דברי משה (סימן קטז) שכתב ע"ד מרן הש"ע א"ח (סימן רסא), יש לתמוה שכאן פסק כר"ת שכל שלשה מיל ורביע אחר שקיעה עדיין יום גמור הוא ויכול לעשותו חול, ואילו ביו"ד (סימן רסו) לגבי מילה בבין השמשות, כתב, שבין השמשות הוא מהשקיעה ואילך, וא"כ למה לא הביא כאן אותה סברא, ומאי דעתיה להקל בשבת יותר ממילה, והרי השבת חמיר טפי שיש בו איסור סקילה. ע"כ. ובמחכ"ת, הדבר ברור שגם כוונת מרן ביו"ד כמ"ש באו"ח, ופירוש "משתשקע החמה" היינו סוף שקיעה, וע"ז כתב שהוא ספק, [וכלשון הזה כתב מרן הש"ע (סימן תרעב ס"א) בפירוש הגמ' שבת (כא ב) שמצותה משתשקע החמה, דהיינו סוף שקיעה]. וסמך על מה שביאר להדיא באו"ח (סימן רסא) כי שם ביתו, וילמד סתום מן המפורש. וכן מצאתי להרב מנחת כהן (מאמר ב פרק א) שפירש כן דעת מרן בפשיטות. ע"ש. וכן פירש המג"א (סימן שלא סק"ב) בכוונת דברי מרן הש"ע הנ"ל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הב"ח (סימן קנד) בדעת מרן. ע"ש. ועוד שהרי מקור דברי מרן ביו"ד, הוא בעל העיטור, והוא לפנינו בהל' מילה (שער ג' חלק ג', דף נא ע"ב) ככתבו וכלשונו. ושם (דף נא ע"ג) הביא להלכה כל דברי ר"ת, דמשתשקע החמה שאינה נראית ברקיע לאו בין השמשות הוא, דהא אמרינן (בפסחים צד א) שמשתשקע החמה עד צאת הכוכבים יש ארבעה מילין, ובין השמשות לא הוי אלא שלשת רבעי מיל, אלא ביאת אורו הוא הסמוך ללילה, שאע"פ ששקעה החמה יש שהות עד הלילה וכו'. ע"ש. הא קמן דס"ל כר"ת. ובע"כ דמ"ש "משתשקע החמה" היינו סוף שקיעה. [ומצאתי שהרב בית דוד הדר תבריה לגזיזיה (בהל' פסח סימן ריט), שכתב, שאע"פ שמהר"ם אלשקר האריך לדחות סברת ר"ת, נראה שדעת ר"ת עיקר, דחזינן למרן הב"י שלא הביא אלא סברת ר"ת, וה"ט שאף שאמר רבי שנראים דברי חכמי אוה"ע, לא קי"ל כוותיה נגד חכמי ישראל, שהרי לא מצינו שחכמי ישראל חזרו בהם והודו לחכמי אוה"ע, וכן הנוסח בתפלה, האל הפותח בכל יום שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע וכו'. ושו"ר שכן העלה הרב מנחת כהן שדברי ר"ת עיקר, ודחה דברי המהר"ם אלשקר וכו'. ע"ש]. גם ראיתי להגאון רבי יעקב אלבעלי בספר קהלת יעקב (בתשובה א' דף סח ע"ב), שתמה על הרב בית דוד הנ"ל, שאיך כתב שמרן הש"ע פסק כהמהר"ם אלשקר, והרי בש"ע יו"ד לא פסק לדחות המילה אלא בנולד בבין השמשות שאחר שיעור שלשה מיל ורביע, ומ"ש בשם בעל העיטור שמשתשקע החמה ספק הוא, היינו מסוף שקיעה, שהוא בתוך שיעור שלשת רבעי מיל הסמוך לצאת הכוכבים. שאל"כ יהיה מרן סותר מדידיה אדידיה, שהרי באו"ח (סימן רסא) התיר לעשות מלאכה בין שקיעה ראשונה לשניה, וכ"ש מילה. גם מ"ש הבית דוד שהכנה"ג מסכים להרדב"ז שהביאו באחרונה, ליתא, שכלל זה לא נאמר בדברי הרב המאסף, שהרי ביו"ד לא הביא אלא דברי מהר"ם אלשקר וכו'. (ושם פסק להלכה כדברי ר"ת דרובא דרבוותא ס"ל כוותיה, שעד שיעור שלשה מיל ורביע אחר שקיעה, יש למולו בע"ש). עכת"ד. גם הגאון רבי אליהו שמאע בספר מכשירי מילה (פרק יב אות יד), הביא דברי הרב בית דוד הנ"ל, וכתב, ואני תמה בדבריו, דמהיכא שמיע ליה דמרן בש"ע יו"ד ס"ל כמהר"ם אלשקר, והרי לא פירש כלום בדבריו שם אי ס"ל כר"ת או כהחולקים עליו, וילמד סתום מן המפורש באו"ח (סימן רסא) שפסק להדיא כר"ת, ומ"ש ביו"ד "משתשקע החמה", היינו סוף שקיעה. וכן פירש דבריו להדיא הרב בית חדש, וכן בתשובה (סימן קנד). ושו"ר שכן כתב להדיא הרב מנחת כהן במבוא השמש (מאמר ב פרק א'). ולכן אף שלדעת מהר"ם אלשקר חשיב בין השמשות מיד בשקיעה ראשונה, ודוחים מילתו ליום א', מ"מ למרן דס"ל כר"ת יום גמור הוא ונימול בזמנו. וכן המנחת כהן שם בנידון המהר"ם אלשקר חלק עליו להלכה ולמעשה ע"ש. וע"ע בס' אבן שלמה על הראב"ן (דף ג ע"ב), שהביא מ"ש הגר"ז בסידורו, שבעל העיטור חולק על ר"ת, ותמה עליו, שבאמת מפורש לפנינו בדברי בעל העיטור דבין השמשות היינו אחר שקיעה שניה דהיינו ביאת אורו הסמוך ללילה, הא קמן דלהדיא ס"ל כר"ת, (ומ"ש בש"ע בשמו שמשתשקע החמה ספק הוא, היינו סוף שקיעה). ע"ש. (וראיתי הלום בספר שואל ומשיב מזוז הנד"מ בסי' נא, שהרב המחבר תמה על מ"ש הבית דוד, שמרן חזר בו בש"ע יו"ד, ופסק כמהר"ם אלשקר, ודלא כר"ת, ודחה דבריו, שפירוש משתשקע החמה שכתב מרן הש"ע היינו סוף שקיעה, ולעולם דס"ל כר"ת, וכמ"ש בש"ע או"ח (סימן רסא). ושכן ראה בס' קהלת יעקב אלבעלי ובס' מכשירי מילה הנ"ל, וע"ז השיב לו רבו מהר"א הכהן, שאף שכ"כ גם הרב מנחת כהן, מ"מ לשון "משתשקע החמה" לא משמע כן, שאם כי יש לפרש כן בלשון הגמרא, אבל בלשון הפוסקים אין לפרש כן, אלא הוא כפשוטו. ע"ש. ואשתמטיתיה שבעל העיטור שהוא מריה דהאי דינא ס"ל במפורש כדעת ר"ת, ובע"כ שנתכוון לסוף שקיעה. וכנ"ל). וכן מצאתי עוד להגאון רבי רפאל בירדוגו בספר תורות אמת יו"ד (סימן רסו) שכתב, שפירוש מ"ש בש"ע שם "משתשקע החמה" היינו שקיעה שניה, והביא מ"ש המג"א (סימן שלא סק"ב) שאם נולד ביום ו' אחר שקיעה קודם שלשת רבעי מיל מן הלילה, יש למולו ביום ו', שהרי אפי' לענין מלאכה מקילים לחושבו יום גמור וכו'. וסיים על זה, ומ"ש הש"ך בשם תשובת מהר"ם אלשקר, הוא היפך ממ"ש בש"ע, ואנו אין לנו אלא פסק הש"ע. עכת"ד. (וע"ע בסידור בית מנוחה דף רנט ע"א). ובספר משמרת שלום מקיידנאו (דף לו ע"א) הביא מ"ש הגר"ז בסידורו שמרן המחבר חזר בו בש"ע יו"ד, וכתב, ואני איני רואה שום חזרה, דמ"ש שם שמשתשקע החמה ספק הוא, בודאי שכוונתו על סוף שקיעה, וכמו שמפרש ר"ת לשון משתשקע החמה שבגמ' וכו'. (וסיים, אך מ"מ יש לתמוה על מרן הש"ע שפסק כר"ת ולא כהגאונים והרי"ף והרמב"ם וכו'. ע"ש. ולק"מ, שכבר הבאנו לעיל דברי מהר"י פראג'י ודעמיה שאדרבה הרי"ף והרמב"ם ס"ל כר"ת, וכ"כ הרדב"ז. וכן בס' שערי דעה על יו"ד (סימן רסו דמ"ח ע"ב) תמה על מ"ש המהר"ם אלשקר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש חולקים על ר"ת, כי אנה מצא שהם חולקים על ר"ת, ואדרבה מבואר בהרא"ש פ"ק דתענית דס"ל כר"ת, וכ"כ בבית יוסף. וכ"כ הב"ח בתשובה (סימן קנד), שאם נולד תינוק בשבת אחר שקיעה בתוך ג' מיל ורביע נימול בשבת, שהרי אנו עושים מלאכה בע"ש בזמן הזה. וכן ראוי להורות. ע"ש. ואכמ"ל). וגם הלום ראיתי בשו"ת ארץ צבי פרומר (ס"ס פו) בד"ה וככה, שכתב, שמרן הש"ע סותר את עצמו, שבאו"ח (סימן רסא) פסק כר"ת, ובש"ע יו"ד פסק כהגאונים. ע"ש. ולפי האמור ליתא, שאין כאן סתירה כלל בדברי מרן הש"ע. וכן העיר לנכון בספר אורות חיים (פרק ט' עמוד רמ"א) על דברי הגר"ז והבית דוד בזה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת להורות נתן ח"ב (סימן יד אות ו). ע"ש. וכעת נדפס ספר דברי חיים להגאון מצנז על ב"מ, ושם בסוה"ס בקונט' בין השמשות (דף כה ע"ב) הובאה תשובה מהגאון ר' משה יהודה ליב שפירא, וכתב, אודות הסתירה שבין ש"ע הגר"ז למ"ש בסידורו, נ"ל שאין צריך לפנים, שההגהה שבסידורו לאו מר בריה דרב אשי חתים עלה, ולא יצאה מתחת ידו של הגר"ז בעל התניא אלא מאיזה מגיה שכ' כן. ע"ש. וע' מ"ש עליו הגאון ממונקאטש, בס' נימוקי א"ח (סימן רסא). ע"ש.

[איש רגיל]

יביע אומר ח"ז או"ח סי' מא (חלק ב):

ד) ועינא דשפיר חזי למרן החיד"א בברכי יוסף (סימן שלא סק"ז), שהביא מ"ש הרב בית דוד (סימן קכו) הנ"ל, שכל שנראית שמש אפי' משהו, ואפי' במקום הגבוה ביותר אשר בעיר מונים מאותו יום, ונימול בשמיני, וכשאין שמש נראית מונים להבא. וכתב על זה, וכן נתפשט המנהג בעיר קדשנו ירושלים ת"ו, וכן בעיר עוז לנו חברון ת"ו, מזמן גאוני הדורות שלפני דורינו. עכ"ל. ובמחזיק ברכה (שם סק"ח) רמז עוד בזה למ"ש המהר"י אלבעלי בספר קהלת יעקב (בדף קח ע"ב) להשיב ע"ד הב"ד, וס"ל כר"ת, וכתב ע"ז, ולי נראה שהנכון כמנהג ארץ ישראל, וכהוראת הרב בית דוד, וכן מוכח מדברי מורי הרב בגט מקושר (דף קח ע"ב). ע"כ. וכ"כ הרב פרי האדמה ח"ד (פ"א מהל' מילה הי"ב), שהמנהג בירושלים ת"ו כמ"ש הרב בית דוד הנ"ל, שאם יש שמש אפי' משהו במקום הגבוה ביותר בעיר מונים מאותו יום, ואם לאו נימול להבא. ע"כ. וכן הסכים הגאון מהר"י מאיו בשו"ת שפת הים (סימן א), והובא בשו"ת לב חיים ח"ב (סימן קלד). ע"ש. ופשוט שבאומרם: "ואם לאו נימול להבא", כוונתם לומר, שאם היה הדבר בשאר ימות החול נימול למחר, שהוא ליום תשיעי, ואם היה כן בע"ש דוחים מילתו ליום ראשון, שהוא ליום עשירי, כדין הנולד בבין השמשות. ולאפוקי ממ"ש הרה"ג ר' אהרן בן שמעון בספר נהר מצרים (בהל' מילה אות יב דף קג ע"ב), שמנהג מצרים בזה כמנהג א"י, שאם נראית שמש אפי' משהו על מגדל הגבוה שבעיר מונים מאותו היום, ומלין אותו בערב שבת, ואם לא נראית שמש כלל בשום מקום, מונין להבא, "ומלין אותו בשבת". כן כתב גאון עוזינו החיד"א בברכי יוסף סימן שלא. ע"כ. ושגגה פלט קולמוסו, שהרי כיון שסברא זו היא כסברת הגאונים, הו"ל כדין נולד בבין השמשות, שנדחית מילתו ליום ראשון. וזה פשוט וברור. וכן הוכיח במישור הרה"ג רבי אלעזר בן טובו בספר פקודת אלעזר (ח"ב סימן שלא דף צ ע"א והלאה). ע"ש. וכ"כ בפשיטות הכף החיים (סימן שלא ס"ק לה). ע"ש. וע"ע בשו"ת מעשה אברהם (חאו"ח סימן נ), בתשובה למר אביו הגאון רבי רפאל אשכנזי זצ"ל, אודות תינוק שנולד ביום חמישי בערב לאחר השקיעה, וכתב, שמכיון שנולד בשעה שלא נראית שמש במרומים כלל, והואיל והנהו סרכין תלתא, הרב גט מקושר, והרב מחזיק ברכה, והרב פרי האדמה, הסכימו כולם להלכה ולמעשה כהוראת הרב בית דוד, ושכן מנהג א"י, יש להורות למולו ביום הששי. וכן הסכים הגאון מהר"י חזן (בעל החקרי לב). וכן העלה בשו"ת שפת הים (סימן א). עכת"ד. וע"ע בזה בשו"ת תפארת אדם (חאו"ח סימן יא) ובשו"ת ויאמר יצחק ח"ב (דף ריג ע"א) בד"ה הרי. ובספר ישרי לב (דף יא ע"ד). ע"ש. והנה אף על פי שהמהר"א שמאע במכשירי מילה (פרק יב סוף אות טו) הביא מ"ש הרב מנחת כהן והפרי חדש שהעיקר כסברת ר"ת וסיעתו, וכמו שפסק מרן הש"ע, וכתב, אך מה נענה ביום שידובר בנו את אשר העד העיד בנו מופת דורינו מהר"ח אזולאי בברכי יוסף ובמחב"ר על מנהג ירושלים וחברון מזמן גאוני הדורות שלפני דורינו, שהוא כמ"ש הרב בית דוד, שהוא מתנגד לפסק ר"ת ומרן, ולא ידענא מאי אידון ביה. ע"כ. ושם בסעיפים שלאחר מכן צדיק עתק מדברי המנחת כהן והפרי חדש מה ששיך לדינים אלו בהל' מילה, והכל לפי שיטת ר"ת ומרן. ע"ש. אולם באמת שכבר העיד מרן החיד"א במחב"ר (ס"ס רסא) בשם רבו בגט מקושר, שהמנהג בא"י כסברת הגאונים, שתיכף ומיד לאחר השקיעה מתחיל זמן בין השמשות ונמשך שלשת רבעי מיל, ונוהגים להקל ג"כ במוצ"ש כסברת הגאונים בשלשת רבעי מיל, ומוסיפים עוד רבע מיל למצות תוספת מחול על הקודש, ושמנהג ישראל תורה הוא, והמחמיר במוצ"ש כדעת ר"ת. תע"ב. ע"ש. וכ"כ עוד שם בקונט' אחרון (סימן רסא) בשם הרב בתי כהונה. וכנ"ל. ונמצא שהמנהג ברור בא"י כדעת הגאונים אף להקל, וסרה מהר הערת הרב מכשירי מילה. ואף הרב בית דוד דס"ל שמעיקר הדין הלכה כר"ת, מ"מ כתב, שהמנהג בזה לדחות המילה להבא כדעת הגאונים. ופסק כפי המנהג. וידוע שכמה גדולי עולם פסקו שהעיקר כדעת הגאונים, ומהם, המהר"ם אלשקר, והש"ך ביו"ד (סימן רסו), והגנת ורדים בתשובה שהובאה בברכי יוסף. וגם הגר"א בביאוריו (לאו"ח ס"ס רסא וליו"ד סימן רסב סק"ט) האריך למעניתו בזה, ופסק שהעיקר כדברי הגאונים. (וע"ע לו בס' שנות אליהו ריש ברכות). וכ"כ הגאון האבני נזר (חאו"ח סימן תצז), ושכן דעת הגאון מהר"ל מפראג בספר גור אריה (שבת לד ב). ע"ש. וכן העלה בשו"ת מהרש"ג ח"א (ס"ס כא), שהעיקר כהמהר"ם אלשקר בשם הגאונים. ושכן הורה הלכה למעשה בהיותו דיין ומורה צדק במונקאטש. והניף ידו שנית ביתר שאת ויתר עוז בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סימן צה). ע"ש. וע"ע בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן כד). ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ח (דף קעז ע"ב והלאה). ואכמ"ל.

ה) והנה לפי מה שנתבאר בספר גט מקושר (דף קח ע"ב) הנ"ל, שבא"י שנהגו כסברת הגאונים, מותר לעשות מלאכה במוצ"ש אחר שיעור מהלך מיל, שלשת רבעי מיל מהשקיעה עד צאת הכוכבים, ורבע מיל למצות תוספת מחול על הקודש, יוצא לנו שאחר שלשת רבעי מיל, שהוא שלש עשרה דקות וחצי, אם נולד בע"ש נימול בשבת, כיון שאז הוא לילה ודאי. וכן כתב הגאון הקדוש רבי יעקב ענתבי זצ"ל, רבה של דמשק, בכתב יד קדשו, והובא בשו"ת שערי עזרה טראב (חאו"ח סימן כג דף כג ע"ד), שכל תינוק שנולד בערב שבת או בערב יום טוב בתוך שלש עשרה דקות וחצי מהשקיעה, הרי זה נולד בבין השמשות. ודוחים מילתו לאחר השבת ויום טוב, ואם נולד אחרי זה הזמן, הרי זה ודאי לילה, לדידן דנהגינן כסברת הגאונים אף להקל, ויש למולו בשבת או ביום טוב או ביום הכפורים. ע"כ. וכ"כ כיו"ב הגאון מהר"א מני בתשובה שהובאה בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סימן יט) לענין תפלת מנחה, שאע"פ שמותר להתפלל מנחה בבין השמשות, אם עבר זמן שלש עשרה דקות וחצי, שהם שלשת רבעי מיל, נחשב ודאי לילה, ואסור להתפלל עוד מנחה בזמן הזה. ע"ש. וכ"כ בבן איש חי (פרשת ויקהל אות ט). ע"ש. והן אמת שעדיין יש לנו לדון לפי שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (פסחים פ"ג מ"ב) שכתב, ששיעור מהלך מיל הוא שני חומשי שעה, (עשרים וארבע דקות), וכ"כ הרע"ב שם. וכ"כ להחמיר הכרתי ופלתי (סימן סט ס"ק יז). והחכמת אדם (כלל ל סימן ט). ובשו"ת חינוך בית יהודה (סימן ס). וכתב בש"ע הגר"ז (סימן תנט סעיף י) שהעיקר כסברא זו. ע"ש. גם החק יעקב (סימן תנט סק"י) העלה ששיעור מיל הוא כ"ב דקות וחצי. וכן הסכים בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סימן פ, וחאה"ע ח"א סימן סג). וכן כתב בשו"ת לחם שלמה (חיו"ד סימן צג אות ח). ע"ש. ונהי דאנן בדידן בעלמא נקטינן כמ"ש מרן הש"ע (באו"ח סימן תנט ס"ב, וביו"ד סימן סט ס"ו) ששיעור מיל הוא שמנה עשרה דקות, ומקורו מהתרומת הדשן (סימן קסז). ע"ש. וכן כתב רב סעדיה גאון בסידורו (עמוד כט). ובחידושי החתם סופר שבת (לה א) הביא שכן מוכח ממ"ש בספר כפתור ופרח (פרק יא דף סח ע"ב) בד"ה נשוב לירושלים, שמירושלים עד עזאזל הוא מהלך כשלש שעות, והם מאה ושמנים דקות. ומכיון שמירושלים להרי עזאזל עשרה מילין, אליבא דר' יהודה ור' יוסי ביומא (סז א), יוצא לכל מיל שמנה עשרה דקות. והרב ז"ל ידע ומדד בדקדוק גדול וכו'. ע"ש. וכן כתב בשו"ת בית יהודה ח"ב (סוף סימן נז), וכ"כ החזון איש (סימן יג אות ג) בד"ה והנה. ע"ש. מ"מ בנ"ד הרי יש ס"ס להחמיר, שמא הלכה כר"ת שכל שלשה מיל ורביע אחר השקיעה, יום, ואת"ל כהגאונים שאחר שלשת רבעי מיל מהשקיעה הוא לילה, שמא הלכה כהפוסקים האומרים שהמיל עשרים וארבע דקות, וממילא שלשת רבעי מיל הוא שמנה עשרה דקות. וכבר ידוע מ"ש בזבחי צדק (סימן קי ס"ק קנח) דעבדינן ס"ס אפי' נגד מרן והמנהג. ע"ש. וכל שכן שסברת ר"ת ששיעור בין השמשות מסתיים רק לאחר ד' מיל מהשקיעה, היא סברת מרן הש"ע להלכה. וחזיא לאצטרופי לס"ס להחמיר. (וי"א שעושים ס"ס להחמיר, גם כשספק אחד מהם הוא נגד מרן). הילכך נראה דבעינן שמנה עשרה דקות כדי לקבוע שהוא לילה ודאי, לפי סברת הגאונים, ואם נולד בליל שבת לאחר י"ח דקות נימול בשבת. וע' בספר שמירת שבת כהלכתה ח"ב (פרק מו הערה מה) בשם הגאון מהרש"ז אוירבך שליט"א, לפי מה שתיקן בדברי הגאון מהר"ש סלאנט זצ"ל, לגבי מילת תינוק שנולד בליל שבת, שלא למולו בשבת, אא"כ עבר זמן שבע עשרה דקות מהשקיעה הנראית לעינינו, וחלילה להקל בזה אם נולד לפני כן. ע"ש. ואפשר שזהו ע"פ שיטת החק יעקב והחת"ס הנ"ל ששלשת רבעי מיל הוא בקירוב שבע עשרה דקות. וע"ע להלן בסמוך.

ו) ואנכי הרואה להסמ"ג (לא תעשה רנז) שכ', כהן טמא אסור לאכול בתרומה (עד שיטהר). ואינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו, ויצאו שלשה כוכבים בינונים, וזה העת הוא כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה, שנא' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, והיינו עד שיטהר הרקיע מן האור, כדאיתא בריש ברכות. ע"כ. ונראה טעמו במ"ש שהוא כמו שליש שעה, לחוש לסברת ר' יוסי שסובר שאין בין השמשות מתחיל אלא אחר גמר בין השמשות דר' יהודה, דהכי איתא בשבת (לה א), אמר רב יהודה אמר שמואל, בין השמשות דר' יהודה, כהנים טובלים בו לר' יוסי, פשיטא, מהו דתימא בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה (שהוא נכלל בסופו, וכשנשלם ביה"ש דר' יהודה לילה הוא אפי' לר' יוסי, והטובל בסוף ביה"ש דר' יהודה הרי אין לו הערב שמש. רש"י). קמ"ל דשלים ביה"ש דר' יהודה והדר מתחיל ביה"ש דר' יוסי. (כלומר שכל ביה"ש דר' יהודה, יום הוא לר' יוסי, וכשר לטבילה, ואח"כ מתחיל ביה"ש דר' יוסי, והוא הערב שמש. רש"י). וגרסינן תו התם, אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת, והלכה כר' יוסי לענין תרומה, בשלמא הלכה כר' יהודה לענין שבת לחומרא, אבל לענין תרומה מאי היא, אילימא לטבילה ספקא היא, אלא לאכילת תרומה, דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים ביה"ש דר' יוסי. ומבואר שצריכים להחמיר ולהמתין במוצ"ש עד שיושלם זמן ביה"ש דר' יוסי. שיש הפסק ושהות בין סוף ביה"ש דר' יהודה לביה"ש דר' יוסי, וכמ"ש הרמב"ן בתורת האדם (ענין אבלות ישנה, דף פד ע"ד). וכ"כ בחידושי הריטב"א (שבת לה ב ונדה נג ב ד"ה הדר). ע"ש. והתוס' (שבת לה ב ד"ה אלא) כתבו, קשה דמשום שיעורא פורתא דר' יוסי דהוי כהרף עין זה נכנס וזה יוצא לא הוי ליה לר' יוחנן למפסק כר' יוסי, וליכא למימר דביה"ש דר' יוסי דהוי כהרף עין אינו מיד אחר ביה"ש דר' יהודה, ומתאחר הרבה אחריו, דא"כ הא דאמר שמואל ביה"ש דר' יהודה כהנים טובלים בו, מאי איריא ביה"ש, הא אחר ביה"ש דר' יהודה נמי כהנים טובלים לר' יוסי. וי"ל שאינו מתאחר כל כך שיהא שיעור טבילה בינתים. א"נ ספק היה להם אם ביה"ש דר' יוסי מתחיל מיד אחר ביה"ש דר' יהודה או שהוא מתאחר הרבה, ולהכי איצטריך למפסק דלא אכלי כהנים תרומה עד דודאי שלים ביה"ש דר' יוסי. עכ"ל. והרא"ש (שם סי' כג) הביא שני תירוצי התוס' וכתב, ומסתברא כתירוצא קמא דאית לן לקרובינהו כמה שנוכל, הילכך איכא למיקם נמי אשיעורא דביה"ש דר' יוסי, ששיעור טבילה נ' אמה, כדמוכח מדתנן (פ"א דזבים מ"ה) וכו', נמצא שמשתשקע החמה לאחר מהלך אלף ות"ק ומ"ט אמה, מותר לעשות מלאכה במוצ"ש. ע"ש. וכ"כ הרשב"א בחידושיו לשבת (לה ב) וז"ל: וכתב מורי הרב ז"ל דמסתברא דבין השמשות דר' יוסי אינו מתאחר לאחר ביה"ש דר' יהודה כשיעור טבילה, מדאמר שמואל ביה"ש דר' יהודה כהנים טובלים בו לר' יוסי, ומדלא אמר לבתר דשלים ביה"ש דר' יהודה נמי כהנים טובלים לר' יוסי, מוכח שאין הפסק ביניהם כשיעור טבילה שלם, ושיעור טבילה הוא פחות מחמשים אמה, דתנן (זבים פ"א מ"ה) וכו'. ע"כ. ולפי מ"ש הכנה"ג (בכללי הפוסקים אות יט) וז"ל: אני מקובל שתירוץ הראשון שכותבים התוס' פשט הוא העיקר, משפטי שמואל (סי' קכ). וכ"כ המהריק"ו (שרש עב) ומהר"י הלוי (סי' א). ע"כ. גם התוס' כאן ס"ל עיקר כמ"ש הרא"ש והרשב"א. (וע' ביד מלאכי כללי התוס' אות יג ובשאר ספרי הכללים). ולפ"ז נראה שהסמ"ג שכתב, שצאת הכוכבים הוא כמו שליש שעה מהשקיעה, ס"ל כדעת הרמב"ם ששיעור מיל שני חומשי שעה, ונמצא ששלשת רבעי מיל הוא י"ח דקות, ובצירוף עוד חצי דקה לסיום זמן ביה"ש דר' יוסי, (וכמ"ש ג"כ המשנ"ב בשער הציון ר"ס תקסב), הוא מתקרב לשיעור שליש שעה, הילכך אחר עשרים דקות הכוללים תוספת שבת מותר לעשות מלאכה במוצ"ש. ואם נולד תינוק אחר עשרים דקות מהשקיעה בליל שבת, מילתו דוחה שבת. ואין להחמיר לדחות המילה ליום ראשון דהוי חומרא הבאה לידי קולא, שמבטל מ"ע של מילה בזמנה. ואנו סומכים בכל דבר על השעונים שלנו שהם מדוייקים מאד לכל דבר, וכמ"ש הרב בית דוד (ס"ס קכו), בזמנו. שסומכים על השעון, וכ"ש בזמנינו שהדיוק הוא להפליא אפילו בשניות של הדקה. וע"פ החישוב הנ"ל נראה שבנ"ד שהתינוק נולד עשרים דקות אחר השקיעה בע"ש, יש למולו בשבת. וע"ע בס' מנחת כהן (מאמר א פרק ט). ודו"ק.

ז) אמנם ראיתי להרה"ג רי"מ טוקצינסקי בהערותיו לספר אורות חיים (עמוד רצז) שכתב, שרק אם נולד התינוק עשרים וחמש דקות אחר השקיעה בליל שבת, יש למולו בשבת, ומשום שבמקום חשש ביטול מצות מילה בזמנה יש לנהוג כשיטת הגאונים, ואין להחמיר בזה כר"ת. ע"ש. ופירש שיחותיו בספרו בין השמשות (דף מט), ע"פ מ"ש בספר דברי יוסף, שבירושלים נראים ג' כוכבים בינונים אחר כ"ח דקות מהשקיעה, וג' כוכבים קטנים ארבעים דקות מהשקיעה. ובשאר ערי הארץ על פי רוב ההפרש הוא דקה אחת, ובכדי שלא תהיה סתירה ע"ז מהגמ' (שבת לה א) דביה"ש דר' יהודה הוא שלשת רבעי מיל, ואחריו ביה"ש דר' יוסי כהרף עין, ולאחר מכן הוא צאת הכוכבים, צ"ל דביה"ש דר' יוסי אינו סמוך לביה"ש דר' יהודה אלא מופלג ממנו, וביה"ש דר' יוסי הוא סמוך ממש להופעת הכוכבים כפי השיעורים הנ"ל. ע"ש. וע"פ זה החמירו כמה אחרונים בדורינו וכתבו שזמן צאת השבת הוא כ"ד או כ"ה דקות אחר השקיעה. וכמ"ש בספר שמירת שבת כהלכתה ח"ב (פרק מו אות מה) בשם הגרש"ז אוירבך שליט"א שנהגו להחמיר ולהחשיב זמן ביה"ש במוצ"ש עד כ"ה דקות. (והוסיף בשם ספר אמרי יושר, שהחזון איש היה "מיקל" בנולד שלשים וחמש דקות אחר השקיעה בע"ש). ע"ש. ובשו"ת זבחי צדק (ח"ב חיו"ד סימן יז, עמוד סו, והגיעו כפול בח"ג סימן קד עמוד קצח) כתב, שמנהגם כל שעבר במוצ"ש שליש שעה מן המגרב, יכולים לעשות מלאכה, ואוכלים במוצאי תענית, שהוא לילה ודאי. והמגרב הוא שבע דקות אחר שקיעת החמה, ויוצא איפוא שעשרים ושבע דקות אחר שקיעת החמה אז לא נשאר שום ספק שהוא ודאי לילה. ע"ש. וכ"כ בספר בן איש חי (פרשת ויקהל אות ד), ושכן קיבלו מהגאון מר זקנו רבי משה חיים זצ"ל. ע"ש. וכ"כ הרה"ג ר' יעקב רוזינטל שליט"א בספרו משנת יעקב ח"א (עמוד שנט) בשם זקני ירושלים, שאם נולד התינוק בע"ש לאחר כ"ד דקות מהשקיעה, נימול בשבת. ע"ש. והרה"ג ר' יעקב סופר ז"ל בכף החיים (סימן שלא ס"ק לה) הפריז על המדה, וכתב, שאין מלין בשבת אא"כ נולד אחר צאת ג' כוכבים בינונים, שאז הוי לילה ודאי, "וזמנם הוא שני שלישי שעה" אחר השקיעה שנכסית השמש מעינינו. ע"כ. ומלבד שמדברי הסמ"ג מבואר שצאת הכוכבים הוא קרוב לשליש שעה, דהיינו כעשרים דקות, גם מדברי מרן הש"ע (סימן רסא) שתפס כסברת ר"ת, ופסק בסכינא חריפא שאחר כלות שלשת רבעי מיל של זמן ביה"ש, הוא לילה ודאי, ולא חשש כלל לספק של ביה"ש אליבא דרבי יוסי, מוכח שהוא סמוך ממש לסיום ביה"ש דר' יהודה (פחות מחצי דקה), וכדברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל, וכתירוץ הראשון של התוס'. וכ"כ מרן הב"י (סימן רצג). וכ"כ הב"ח והפרישה שם. (וראה לשון מרן הש"ע בסי' תרכד ס"ב). וכן תפס במושלם הגאון מהר"י עייאש במטה יהודה (סימן רצג סק"א). ע"ש. ובאמת שהגאון ר' יונה נבון בגט מקושר (דק"ח ע"ב) לא חשש ג"כ להזכיר הספק דביה"ש של ר' יוסי, ומוכח שהוא זמן קצר מאד אחר סיום ביה"ש דר' יהודה, וכלל אותו עם רבע מיל של התוספת. וכן צ"ל לדעת הגאון מהר"י ענתבי הנ"ל. וכל השיעורים של אחרוני דורינו שהם ע"פ ראיית כוכבים בינונים נוגדים למ"ש הרא"ש והרשב"א, שביה"ש דר' יוסי הוא סמוך מאד (כחצי דקה) לסוף ביה"ש דר' יהודה. ומצאתי את שאהבה נפשי, הוא הגרא"ח נאה זצ"ל בספר קצות השלחן ח"ג (דף סט ע"ב) שהביא מ"ש הרה"ג רי"מ טוקצינסקי הנ"ל, וכתב להעיר עליו, שמכל הפוסקים ומכללם הסמ"ג והרא"ש הנ"ל מוכח להדיא שסמוך לסיום שלשת רבעי מיל הוא זמן צאה"כ, והוי לילה ודאי, וכ"כ הבית יוסף והבית חדש והפרישה, וא"א לדבריהם להפליג ולהרחיק ביה"ש דר' יוסי יותר ממ"ט אמה (שהוא כחצי דקה), ומה שחוקרי זמנינו לא ראו כוכבים בינונים גם כעבור עשרים דקות מהשקיעה, אלא כעבור כ"ה דקות או יותר, י"ל שזהו משום שאין הסימן של כוכבים מסור לכל אדם, וכמ"ש אדמו"ר הגר"ז "שאז נראים ג' כוכבים בינונים לזכי הראות מהאצטגנינים", ומשמע מדבריו כי מי שאינו אצטגנין או שאינו זך הראות אינו יכול לראות אותם. וכ"כ הפני יהושע (שבת לה א) שאין הסימנים דהכסיף התחתון והכוכבים מסורים לרוב בני אדם. והגר"א בביאוריו (סימן רסא) כתב, שצריך בקיאות גדולה לידע שיש שלשה כוכבים לבד והם בינונים. והקצות השלחן שם האריך עוד להשיב על כל דברי הרי"מ טוקצינסקי בס' בין השמשות. והעלה לדינא ע"פ המתבאר בסידור הגר"ז, שאחר עשרים דקות מן השקיעה בימים השוים בא"י, כגון בניסן ותשרי, הוא זמן צאת הכוכבים, ויש להוסיף ע"ז במוצ"ש תוספת מחול על הקודש. ע"ש. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים. שבודאי שאין לעשות חומרות על חשבון דחיית מצות מילה בזמנה. וכמו שהורה לנכון הגאון מהר"י ענתבי הנ"ל. ועם צירופי החומרות של שיעור מיל, ובעיקר החומרא של צירוף זמן ביה"ש דר' יוסי, שבגמרא חששו בהדיא לסברתו להחמיר לענין אכילת תרומה, וכ"ש לענין שבת בנ"ד, וכ"כ המשנה ברורה בביאור הלכה (ס"ס תטו), שמעיקר הדין נראה שהלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה, כדאמרינן (בפסחים ב א ובמגילה כ ב) דקי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא, אלא דמחמרינן כר' יהודה לענין שבת. כדאיתא בשבת (לה סע"א). ע"ש. (וכ"כ עוד המשנה ברורה בשער הציון סי' רלג ס"ק כא, וסי' תקסב סק"א. וע"ע בביאור הלכה סימן רסא ס"ב בד"ה ושיעור זמן ביה"ש, ובסי' שלא בד"ה ביה"ש, ובסי' שמב ד"ה ביה"ש. ודו"ק) עכ"פ לא יעלה על שיעור תשע עשרה דקות, הילכך תינוק הנולד בע"ש אחר עשרים דקות מהשקיעה שפיר מלין אותו בשבת. ומה שחשש בשו"ת שבט הלוי ח"ד (סימן קלד אות ג), שקשה לסמוך על שעון בדיוק של דקה או שתים, הנה בזמנינו בדרך כלל מדייקים השעונים הן בדרך הטלפון והן על ידי הרדיו מדי שעה בשעה, ואין לחוש בהם לאי דיוק, וכמ"ש הרב בית דוד (סימן קכו) עוד בזמנו, וכ"ש בזמנינו. ומ"ש עוד בשבט הלוי שם, שאם הוא מחמיר במוצ"ש כדעת ר"ת, פשוט שאסור לו למול בשבת תינוק שנולד לו בתוך ארבע מילין, משום דלדידיה הוי כנולד בע"ש. במחכ"ת דבריו תמוהים, שהרי המנהג פשוט בא"י כסברת הגאונים, שנהגו כן ע"פ גאוני עולם, וא"כ מה בכך שהוא נהג להחמיר כדברי ר"ת, אטו בידו לעשות מנהג חדש בביטול מצות מילה בזמנה, הרי עליו להתנהג כמנהג כל העולם בא"י לענין מצות מילה, ולא שייך בזה חומרא כלל, שהיא חומרא הבאה לידי קולא בביטול מצות מילה בזמנה. ודו"ק. +ותבט עיני בשו"ת עמק הלכה (סימן קח) שהביא מ"ש מרן הב"י יו"ד (ס"ס רסב) מדברי הגהות מיימוני (פ"א מהל' מילה) בשם הסמ"ג: "שאם לאלתר אחר שהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו שלשה כוכבים בינונים, יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפילו אם למחר שבת, ונימול בשבת, אבל אם שהו לאחר מכן, אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בעת הוצאת ראשו, אין להם אלא מה שעיניהם רואות, ויהא נימול לשמיני, אפילו אם יארע בשבת". וכתב, ומשמע מדבריו בסיפא דמיירי שנולד במוצ"ש ונראה להם שהיה יום, וקשה, דהא אם נולד בביה"ש נדחה לתשיעי, וא"כ גם אם שהו ניחוש שנולד בביה"ש של ר' יהודה, שהוא במשך שלשת רבעי מיל, אלא נראה דס"ל להסמ"ג דהא דקי"ל שאם נולד בביה"ש נימול לתשעה, אינו אלא בביה"ש של ר' יוסי, שאין אדם יכול לעמוד עליו, אבל בביה"ש דר' יהודה לא מספקא לן, דהוי ספק ספיקא, שמא הלכה כר' יוסי וא"כ עדיין יום הוא, ואפי' לר' יהודה שהוא ביה"ש, הו"ל ספק יום ספק לילה, והוי ספק בגוף המעשה וספק בפלוגתא דרבוותא דחשיב שפיר ס"ס. ובכה"ג הלכה כר' יוסי להחמיר במצות מילה בזמנה שתהא דוחה שבת, וראיה לכך מהא דאמרינן בשבת (קלג ב), באוקימתא דרב אשי, לעולם אומן (מוהל), וכגון דאתא בבין השמשות דשבת, ואמרו ליה לא מספקת, ואמר להו מספקינא, ועבד ולא איסתפק, ואשתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת. ובביה"ש דר' יהודה לא שייך לומר דא"ל לא מספקת, דהא שהות טובא איכא, א"ו דבביה"ש דר' יוסי קאמר, ולאו דוקא בביה"ש ממש אלא קצת קודם, דבלא"ה ליכא כרת, דהא ספק הוא, אלמא דעכ"פ לא קפדינן אספק לילה נגד מצות מילה בזמנה, וש"מ דביה"ש דר' יהודה לא מספקא לענין מילה שעדיין אינו ענוש כרת, דהא ספק הוא לר' יהודה, וקודם ביה"ש ודאי שלא התחיל שהיאך יאמרו לו לא מספקת. ומוכח דלא חיישינן לספקא דביה"ש כר' יהודה לענין מצות מילה בזמנה וכו'. עכת"ד. והנה ז"ל הרמב"ם (פ"ב מהל' שגגות ה"ט): "אומן שבא למול ביום השבת לפנות היום, ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול, ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת, ונמצאת חובל בשבת ולא עושה מצוה, ואמר רגיל אני וזריז ובמהרה אמול, אם לא השלים עד יציאת השבת הרי זה חייב חטאת, שהרי התרו בו". עכ"ל. ומבואר שבא למול ביום השבת עצמו קודם ביה"ש, אלא שנתעכב במילה ולא הספיק לגמור המצוה עד שיצא השבת, וכבר מצאנו בכמה מקומות בש"ס לשון "בין השמשות", והכוונה היא בסוף היום. כמו בביצה (יט א) דקא רהיט ואזיל בבין השמשות, ופירש רש"י, קודם יציאת היום. וכן בב"ק (לב א). ובב"מ (מב א). ע"ש. וכן מצאתי בשו"ת הגאון רעק"א (סימן קעד), שהביא הסוגיא דשבת (קלג ב) הנ"ל, וכתב, דהא דאמרינן כגון דאתא בביה"ש, נ"ל דלאו דוקא בביה"ש, שא"כ היאך חייב כרת הא הוי ספק לילה, א"ו דהוי סמוך לביה"ש, וא"ת א"כ הרי בזמן ביה"ש שהוא שלשת רבעי מיל בודאי שיש שהות לגמור המילה, ואמאי חייב כרת, דילמא ביה"ש יום הוא ושפיר עבד במה שהתחיל למול סמוך לביה"ש, כיון שיכול לגמור בביה"ש. לק"מ, דאף דקמי שמיא גליא דביה"ש יום, מ"מ כיון דאנן לא ידעינן, דשמא לילה הוא, מוכרח הוא להפסיק למול בביה"ש, דשמא לילה הוא ואינו יכול למול בלילה, וממילא שלא כדין עשה במה שהתחיל סמוך לביה"ש, ובאמת שכל זה באופן שהפסיק למול בביה"ש, אבל אם באמת גמר המילה בביה"ש, היאך יתחייב כרת, דילמא יום הוא, ומל הכל בשבת, אלא על כרחך דמיירי שלא גמר המילה, ונתחייב כרת. עכת"ד. וכיו"ב כתב בשו"ת חבלים בנעימים כרך א' (בתשובה סימן יח דצ"ה סוף ע"ד). ע"ש. ולפ"ז נדחית ראית העמק הלכה מההיא דשבת. (וע' בשו"ת מהרא"ל (חיו"ד סימן ט אות ו) בד"ה עוד ראיתי, שלשון בין השמשות יפול על זמן "מן המנחה ולמעלה", כלשון התרגום של בין הערבים "בין שמשיא" וכו'. ע"ש. וע"ע במנחת עני הנד"מ ח"ב (עמוד קפו). ע"ש. וע"ע במש"כ בזה בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סימן כג אות ה). ודו"ק. ובעיקר חידושו של הרב עמק הלכה הנ"ל שאין להשגיח בספק של ביה"ש דר' יהודה במקום מצות מילה בזמנה, יש להעיר שלא זכר שר ממ"ש הרדב"ז בתשובה ח"ד (סימן רפב) בדין תינוק שנולד בע"ש אחר שקיעה, ואחר שהעלה שהעיקר להלכה כדברי ר"ת שבתוך שיעור שלשה מיל ורביע אחר השקיעה יום גמור הוא, ורק אח"כ נכנס בין השמשות, כתב, שגם אם יש ספק אם התינוק נולד בתוך זמן ביה"ש של ר"ת, או נולד קודם לכן, שאז יש ספק ספיקא, שמא נולד קודם ביה"ש, ויום גמור הוא, ונימול בע"ש. ואת"ל שנולד בביה"ש, שמא ביה"ש יום הוא, מ"מ אין זה ספק שקול, כי שמא ביה"ש יש בו מן היום ומן הלילה וכו', הילכך יש לדחות מילתו ליום ראשון. ע"ש. (ובשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סימן כג אות ד כתבתי להעיר בזה ע"ד הרדב"ז הנ"ל, ושו"ר כעת שכן העיר גם בשו"ת שבט הלוי (חאו"ח סימן מט) בד"ה להלכה. ע"ש). ומבואר להדיא דחיישינן לביה"ש של ר' יהודה, ואף לספק דביה"ש שי"ל שמא נולד קודם לכן, בכל זאת דוחים מצות מילה בזמנה משום כך. והנה בספר תוספת שבת (ר"ס רסא) כתב דה"ט דלא חשיב ספק ספיקא כנ"ל, משום שאע"פ שהספק של ביה"ש הוא ספק לכל העולם, אבל הספק דשמא נולד קודם ביה"ש הוא ספק חסרון ידיעה דלא חשיב ספק. ע"ש. אולם הנה המנחת יעקב (בקונט' הספקות אות לד, ובתורת השלמים אות מד) כתב בשם המשאת בנימין (סימן נ), שגם אם ספק אחד הוא מחסרון ידיעה, מ"מ אם נצטרף אליו עוד ספק יש להתיר מטעם ס"ס. והסביר בשו"ת בית שלמה (חיו"ד סימן קסב), משום דהא דספק חסרון ידיעה לא חשיב ספק, אין זה אלא מדרבנן, אבל מה"ת ספק גמור הוא, ובהצטרף ספק נוסף חשיב שפיר ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן ולקולא. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א (סימן סח) בד"ה ועכ"פ. וכן במשמרות כהונה (טהרות פרק ד משנה ה). ע"ש. וה"נ שספק ביה"ש הוא ספק לכל העולם שפיר חזי לאצטרופי לס"ס. אך הרב מחצית השקל (ר"ס רסא) כתב דחשיב ס"ס משם אחד. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סימן קמה) ושכ"כ בס' שלום ירושלם. (וע"ע בס' חקר הלכה ח"א דמ"ג ע"ג). אולם בשו"ת רבינו יוסף מסלוצק (סימן ט) כתב לדחות טעם זה בשתי ידים, שמכיון שהספק הראשון מוסיף על הספק השני לא חשיב ס"ס משם אחד, וגדולה מזו כתב הנוב"י קמא (חיו"ד סימן מא) בד"ה ואנן. גם כתב לדחות הטעם דחסרון ידיעה, שהרי לא שייך זה ביום המעונן, שהוא ספק לכל. ע"ש. וכן בשו"ת ארץ צבי פרומר (סימן קה ובהשמטות) העלה דס"ס הנ"ל לא הוי בכלל ס"ס משם אחד, ושפיר יש לסמוך עליו להקל. ע"ש. וכבר כתב כן בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן רל) דשפיר חשיב כה"ג ס"ס להקל. וכבר כתבתי כן בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סימן כג אות ד), והנפתי ידי שנית בספרי טהרת הבית ח"ב (עמוד רסח - רסט) דבכה"ג חשיב שפיר ס"ס, והבאתי כן מדברי גדולי האחרונים. ע"ש. אמנם ראיתי להגאון הפלאה בסוף פ"ק דכתובות (טו א) בד"ה ובזה תירצתי, שהביא קושית התוס' (שבת קלה א) דלמה לי קרא ערלתו ודאי ולא ספק, למילף שאין ספקו דוחה שבת, תיפוק ליה דמספקא לא מחללינן שבתא, ותירץ שיש נפקא מינה להיכא דאיכא ספק ספיקא למולו בשבת, וכיון שהתורה מיעטה ספק להדיא אפי' ס"ס אסור. ע"ש. ולפ"ז נראה שאם נולד בשבת אחר שקיעה, וספק אם הוא בתוך ביה"ש של ר"ת או קודם לכן, אין למולו בשבת משום ספק ספיקא. והנה בספרי לוית חן (סימן צז עמוד קסג) הבאתי מ"ש בשו"ת בית יצחק (ח"ב מיו"ד סימן צה אות ג) להעיר על מ"ש הגאון מליסא בדרך החיים, שבספק אם נולד בביה"ש בע"ש סמוך ללילה, או שמא נולד בליל שבת, יש למולו בשבת, משום ספק ספיקא, שמא בלילה נולד, ושמא ביה"ש לילה הוא, ועוד שיש חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה, והעיר הבית יצחק, דהכא לא מהני ס"ס למולו בשבת, דקי"ל (שבת קלה א) ערלתו ודאי ולא ספק. וכל שהתורה אסרה ספק, אף ס"ס לא מהני, כדין ספק טומאה ברשות היחיד, שכל שאתה מרבה ספקות וספקי ספקות ספקו טמא. עכת"ד. ושם העירותי עליו ממ"ש התוס' (שבת קלה א) להקשות דלמה לי קרא דערלתו ודאי ולא ספק, תיפוק ליה שאין לחלל שבת מספק, ותירצו דאסמכתא בעלמא הוא, ואם איתא לדברי הרב בית יצחק נימא דקמ"ל קרא שאף ספק ספיקא לא מהני. והן עתה בראותי דברי ההפלאה הנ"ל שבאמת מתרץ כן קושית התוס' הנ"ל, אין הכי נמי שגם הרב בית יצחק יאמר כן לקושטא דמילתא, ומ"מ אין מקום להקשות על הגאון מליסא מכאן, שהוא יסבור כהתוס', דשפיר מהני ס"ס למולו בשבת. וראיתי בשו"ת מהר"ם יפה (ס"ס יט) שסמך סמיכה בכל כחו ע"ד ההפלאה דלא מהני ס"ס למולו בשבת. ע"ש. וזה שלא כמו שפשוט לו להרב עמק הלכה שבנולד במוצ"ש בביה"ש דר' יהודה, איכא ס"ס למולו בשבת, שמא הלכה כר' יוסי שעדיין יום הוא, ושמא ביה"ש יום הוא. ונימול בשבת, ושכן דעת הסמ"ג, ולפי האמור י"ל דלא מהני ס"ס בזה. וצ"ע+.

ח) וחזות קשה הוגד לי בראותי להגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סימן קלד) שכתב, וכשאני לעצמי נ"ל שבמקומינו גם כשעברה חצי שעה אחר שקיעת החמה עדיין אין הכוכבים נראים כי אם כעבור עוד חמש או עשר דקות, דהיינו שלשים וחמש דקות או ארבעים דקות אחר השקיעה, שאז נראים כוכבים בינונים. ומרן הש"ע (סימן רצג) כתב, שצריך להזהר מלעשות מלאכה במוצ"ש עד שיהיו שלשה כוכבים קטנים, ולא יהיו מפוזרים אלא רצופים, א"כ אם נולד התינוק בע"ש אחר שקיעת החמה כל עוד אינו לילה ודאי דהיינו שנראים שלשה כוכבים בינונים רצופים ולא מפוזרים, אין למולו בשבת, ואם הוא יום מעונן צריך עד שיצא הספק מלבו דהיינו כארבעים דקות אחר השקיעה, הלא"ה נימול ליום ראשון. וזהו מנהג עירנו איזמיר, וכן ראוי לנהוג. ע"כ. והנה מה שהצריך שיהיו שלשה כוכבים בינונים "רצופים ולא מפוזרים", במחכ"ת אינו מחוור, שהרי מבואר בבית יוסף (סימן רצג) בשם הר"ן (שבת לה א) ע"פ הירוש' דברכות, שצריך שיהיו שלשה כוכבים רצופים, אבל מפוזרים אסור בעשיית מלאכה, משום תוספת מחול על הקודש. ע"ש. וא"כ גבי תינוק שנולד בליל שבת, בודאי שא"צ שיהיו הכוכבים רצופים, אלא גם במפוזרים שפיר דמי למולו בשבת. וכן מתבאר במג"א ובמטה יהודה שם. ומה שהרחיק לכת להצריך שלשים וחמש דקות או ארבעים דקות אחר השקיעה, אפשר שזהו כדי שיהיו רצופים, ולפי האמור שא"צ רצופים די בפחות מכן. וצ"ע. ועכ"פ לא יעשה כן במקומינו, שהרי התנאים והאמוראים דיברו על אופק ארץ ישראל ובבל, וע"פ המבואר שבין השמשות דר' יוסי סמוך ונראה לביה"ש דר' יהודה (בשיעור חצי דקה של הפרש ביניהם), די בעשרים דקות אחר השקיעה בע"ש. ובימי חרפי אירע שנולד בן לאחד מהחברים ז"ל בע"ש עשרים דקות אחר השקיעה, וחשב לדחות הברית מילה ליום ראשון ע"פ דברי הרב לב חיים הנ"ל, ונומתי לו שאין לבטל מצות מילה בזמנה בשביל דברי הרב לב חיים, כי הרב במקומו דיבר, אבל בא"י יש למולו בשבת, ואסור לדחות המילה ליום א', ואחר שהצעתי דברי הנ"ל לפני גדולי הרבנים לקדושים אשר בארץ המה, נמנו וגמרו להסכים לדברי לעשות המילה בשבת, וכן נעשה מעשה. והמוהל היה הרה"ג הצדיק רבי צדקה חוצין זצ"ל. וקי"ל מעשה רב.

ט) ועדיין אנו צריכים למודעי, כי הנה ראיתי עתה מ"ש ידידנו הגרב"צ אבא שאול שליט"א, בשו"ת אור לציון (חיו"ד סי' י עמוד קלח), אחר שהניח במונח שיש מנהג שלא למול בשבת תינוק הנולד בליל שבת אלא אם כן נולד לאחר כ"ז דקות משקיעת החמה, וכתב, שהטעם לכך משום שאנו רואים בחוש שמהשקיעה עד צאת הכוכבים יש בערך כ"ה עד כ"ח דקות, ואין הכוכבים נראים לפני כן, וזה שלא כמו שאמרו בגמרא (שבת לד ב) שזמן בין השמשות מהשקיעה עד צאה"כ הוא שלשת רבעי מיל, שהוא י"ג דקות וחצי, ולכן אנו צריכים להחליט ולומר, או שזמן השקיעה שלנו נכון, וזמן צאה"כ הנראה לעין אינו נכון, או להיפך, שזמן צאה"כ נכון, וזמן השקיעה אינו נכון, כי יש להסתפק מה היא השקיעה האמור בגמרא, האם היא כשגלגל החמה שוקע ונעלם מעינינו, או שמא אין השקיעה אלא כשהאדמומית הנראית במערב תעלה למעלה ותיעלם, ומשום ספק זה י"ל שאפילו אם נולד אחר כ"ד דקות הוי ספק בין השמשות עד אחר כ"ז דקות וכו'. עכת"ד. והנה בשבת (לד ב) איתא, ת"ר איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון (השחיר תחתון של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ. רש"י) ולא הכסיף העליון בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה. ואמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל, כרוך ותני, איזהו ביה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הכי קתני משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר, כמה שיעור בין השמשות, אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת רבעי מיל, ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל שני שלישי מיל. ואיכא בינייהו פלגא דדנקא, (אחד משנים עשר במיל). ומעתה אפילו רב יוסף דאמר שכל זמן שפני מזרח מאדימין יום הוא, אף שהוא מודה לרבה שעם כלות שיעור שלשת רבעי מיל מהשקיעה הוא לילה, שאז הוא זמן צאת הכוכבים, ואין המחלוקת בין רב יוסף לרבה בשיעור אחד מי"ב במיל אלא על הזמן שאחר השקיעה עד תחלת בין השמשות, שלדעת רבה מיד עם השקיעה ביה"ש הוא, ולרב יוסף עדיין יום הוא, וכעבור אחד מי"ב במיל מתחיל ביה"ש. אבל על זמן סיום ביה"ש והתחלת הלילה לכ"ע אם עבר זמן שלשת רבעי מיל מהשקיעה הוא זמן צאת הכוכבים, ולילה ודאי הוא. ולהלכה קי"ל כרבה, וכמ"ש הרי"ף שם, וז"ל: והא דפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת לא איבריר לן כמאן מנייהו פסק אי כרבה או כרב יוסף, ועבדינן לחומרא, דספק איסורא לחומרא, ועוד דסוגיא דכוליה תלמודא כל היכא דאיפלגו רבה ורב יוסף הלכה כרבה, בר משדה ענין ומחצה, הילכך משתשקע החמה איתקדיש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה. ע"כ. וכ"כ בספר העתים (עמוד כב) בשם גאון. וכ"כ הרא"ש שם, אלא שכתב בשם רבינו יונה לדחות ראית הרי"ף, דשאני הכא דפליגי אליבא דאחריני, ומ"מ עבדינן לחומרא. ע"ש. (וע' בספר יד מלאכי סימן תקצו ותקצז). ובשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן צו) הביא תשובה מרב שרירא גאון ורב האי גאון, שכיון שנחלקו בזה רבה ורב יוסף לענין שבת דהוי איסורא דאורייתא אזלינן לחומרא. ע"ש. והנה מבואר ג"כ בתשובת רבינו נסים גאון, שהובא בשו"ת מהר"ם אלשקר שם, שכאשר תפול עגולת השמש למטה היא שקיעת החמה, ומשקיעת החמה עד צאה"כ הוי בין השמשות. וכ"כ רבינו אברהם בן הרמב"ם, שכאשר תערוב השמש הוא זמן בין השמשות, ואפילו אם שקע רוב השמש באופק ולא נשאר ממנה כי אם דבר מועט הרי הוא יום, כל עוד שלא תשקע כל עגולת השמש בכללה וכו'. ע"ש. ומעתה הרי מבואר שאין לנו שום ספק שפירוש השקיעה היינו משגלגל החמה שוקע ונעלם מעינינו, ואז מתחיל ביה"ש ונמשך כשלשת רבעי מיל, ובסיומו לכ"ע הוי לילה ודאי, (בתוספת זמן ביה"ש דר' יוסי, שהוא כחצי דקה לאחר מכן, ולדעת הגר"ז בסידורו ביה"ש דר' יוסי נמשך שתי דקות, ועכ"פ אחר עשרים דקות מהשקיעה הוי לילה). וכ"כ הגאון מהר"י נבון בגט מקושר (דק"ח ע"ב) שתיכף ומיד אחר שקיעת החמה שנכסית מעינינו מתחיל זמן בין השמשות, ונמשך שלשת רבעי מיל, ולכן כל ששוהים במוצ"ש כשיעור מיל יוצאים ידי חובת ספק בין השמשות וגם ידי חובת תוספת מחול על הקודש. ע"ש. וכ"כ בביאורי הגר"א (סימן רסא), והובא ג"כ במשנ"ב בביאור הלכה שם בד"ה מתחת השקיעה, שמיד אחר שקיעת גוף השמש מתחיל ביה"ש דר' יהודה וכו', וכ"כ הגאון הקדוש רבי יעקב ענתבי בכת"י, והובא בשו"ת שערי עזרה טראב (חאו"ח סימן כג דכ"ג ע"ד) שמיד אחר שקיעת החמה מתחיל ביה"ש ונמשך שלשת רבעי מיל שהוא י"ג דקות וחצי. ע"ש. וכ"כ עוד אחרונים ההולכים אחר שיטת הגאונים, דנהגינן כוותייהו, וא"כ אין כל שחר לדברי האור לציון הנ"ל, שאומר דלא הוי לילה ודאי אלא אחר כ"ז דקות מהשקיעה, שהוא היפך פסקי רבותינו הראשונים והאחרונים, ומה נדע מה שלא ידעו הם, ומה שאין הכוכבים נראים לנו בסיום שלשת רבעי מיל מהשקיעה, הוא מפני שצריך בקיאות רבה להבחין בהם, וכמ"ש הגר"ז בסידורו שצ"ל אדם בקי ואצטגנין וזך הראות, והסביר דבריו לנכון הקצות השלחן כאמור. וע"ע בחי' הרשב"א שבת (לד ב) ובתוס' רי"ד שם. ואפשר שדברי הרה"ג רי"מ טוקצינסקי בספר בין השמשות גרמו להאור לציון הנ"ל לנטות מקו האמת. וכיו"ב כ' גם בס' ישראל והזמנים (עמוד נז) בשם ספר אור מאיר, שגם להגאונים אין ביה"ש מתחיל מיד עם השקיעה, ושרק הגר"א סובר שמיד עם שקיעה"ח מתחיל זמן ביה"ש וכו'. ע"ש. וליתא, וכמבואר מדברי רבינו נסים גאון ורבינו אברהם בן הרמב"ם הנ"ל. [ומכאן תשובה גם למ"ש בשו"ת אור לציון (חאו"ח סימן כ) ע"פ היסוד הנ"ל שמותר להתפלל מנחה עד כ"ה דקות אחר השקיעה, כי עד אז יש להסתפק שמא יום הוא, ולכן בדיעבד אפשר להתפלל מנחה בעת ההיא. ע"ש. ולפי האמור אין לסמוך על יסוד רעוע כזה גם לגבי מנחה דרבנן. כי בנפול היסוד נפל הבנין, והגם שהרב אור לציון אהובינו האמת אהובה יותר]. וע' בשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סימן כג), ובשו"ת קנין תורה ח"א (סימן צו). וי"ל ע"ד. ודו"ק.

י) מסקנא דדינא שתינוק שנולד בערב שבת עשרים דקות אחר השקיעה, בימי ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים, נחשב לילה ודאי, ונימול בשבת, שהיא מילה בזמנה ודוחה שבת, אבל אם נולד קודם לכן, יש לדחות המילה ליום ראשון שאחר השבת. והנלע"ד כתבתי.

[אפרקסתא דעניא]

לפי מסקנתו זמן ר"ת הוא רק חומרא בעלמא. לא כן?

[פנימי]

בתשובה על ר"ת במוצ"ש הוא כתב ש"חובה קדושה" להחמיר כך. ובילקוט יוסף הבין שאין כוונתו שכך ההלכה מעיקר הדין אלא שחובה להחמיר את החומרא הזאת.

כך שטכנית אתה צודק, זה רק חומרא, אבל זה חומרא שחייבים להחמיר אותה.

[אוהב אוצר]

אפשר להבין את כל זה בלי סימני הקריאה הרבים וסימני השאלה וההדגשות.
לשם מה צריך את כל זה?
במיוחד בקטעים שהוא חולק על גדולים [כמו הרב משאש זצ"ל] , אז אלו שרוצים לעשות למרן 'נחת רוח' חייבים להדגיש עד כמה אותו גדול טעה ושיבש.....
למה לא? ככה מוסיפים 'צבע' ו'חיות' לפסק.
חייבים? חייבים? חייב לעשות סימני קריאה על הרב משאש שהוא טועה? הקורא לא מבין שכך אמר מרן זצ"ל? למה להתנהג כמו עמי הארצות? זה לא זיכוי הרבים, זה 'זיכוי' עצמם!

[פנימי]

מדובר הרי על שיעור מוקלט, יש לי הרגשה שהכותב רצה להעביר את הנימה שנאמרו הדברים.

אבל באמת בנושא הזה אין צורך בשיעור, יש תשובה על זה ביבע אומר, ששם הוא כותב שזה חובה קדושה כמו שציטטתי

[סגי נהור]

ועל כך היה האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל מתאונן במר נפשו על רבבות מבני ישראל העומדים בתענית ובתשובה שלימה בכל יום הכיפורים ובעת נעילת שער כי פנה יום זמן מועט לפני צאת היום הם מחללים אותו רח"ל באכילה ושתיה ומלאכה....

מחללים את יום הכיפורים כי פוסקים כהגאונים ולא כר"ת, כהכרעת רבים מגדולי הפוסקים?!

[בן החבורה]

בוקר טוב

[אוהב אוצר]

יש לי הרגשה שהכותב רצה להעביר את הנימה שנאמרו הדברים.

ברור! לא עלה על דעתי אחרת!
רק תסביר לי ע"פ מה הוא קבע כמה סימני קריאה לשים אחרי כל דבריו על הרב משאש?
שים לב ששם יש הכי הרבה סימני קריאה!
גם שמרן זצ"ל זועק שצריך לפסוק כמו מרן הוא שם סימן קריאה אחד, וכשהוא אומר על הרב משאש שיבוש, ושהוא טעה, הוא שם 3 סימנים, זו התנגהגות של 'עמי ארצות' גמורה והתלהבות של ילדים!

[פנימי]

אם אפשר לדבר בכבוד על יהודי שאני לא מכיר וכנראה מתכוין לטובה.
מסתבר שאיסור לשה"ר חל גם עליו, ואין היתר לבזות אותו ולומר שהוא ע"ה ושהוא מתלהב כמו ילד.

[אוהב אוצר]

1. זו התחמקות.
2. כבודו של הרב משאש יותר חשוב.
זו דרכם כסל למו, פה בפורום ביזו ת"ח הן שנפטרו והן אשר פה עמנו ועוד ת"ח ואנשים חשובים ואין פוצה פה, וכאן שמגיבים על איזה אדם/אברך? כבר נזעקים...

[יאיר]

מה זה קשור, פנימי לא ביזה אף אחד וכואב לו גם על זה.

[אוהב אוצר]

זה קשור וזו עוד בעיה שלא מבינים מה כתוב פה. ואני לא מדבר על פנימי בדווקא.
קראת את הפסק הלכה? ראית את העריכה הנפלאה, סימני הפיסוק וסימני הקריאה והשאלה?
נראה לי משאם הרב משאש היה רואה את הפסק ה'ערוך' הזה בטו"ט בטוח היה חוזר בו 'מטעותו'...
[מהפחד של סימני הקריאה...]

[אוהב אוצר]

הבאתי את דבריו מילה במילה כרצונו,

כולל סימני קריאה כרצונו...

[לזיכוי הרבים]

יש לי הרגשה שהכותב רצה להעביר את הנימה שנאמרו הדברים.

ברור, לא עלה על דעתי אחרת.
רק תסביר לי ע"פ מה הוא קבע כמה סימני קריאה לשים אחרי כל דבריו על הרב משאש.
שים לב ששם יש הכי הרבה סימני קריאה.
גם שמרן זצ"ל זועק שצריך לפסוק כמו מרן הוא שם סימן קריאה אחד, וכשהוא אומר על הרב משאש שיבוש, ושהוא טעה, הוא שם 3 סימנים, זו התנגהגות של 'עמי ארצות' גמורה והתלהבות של ילדים.

תודה על ההערה יישר כוח!

לענייננו; שים לב איך זה לקרוא ולהבין את רצונך ללא סימני קריאה (הסרתי אותם לשם המחשת והבהנת העניין), ברור שאתה רואה הבדלים!
שנית; ישנם אנשים שאם לא יכתבו להם כך לא יבינו את דעתו זצ"ל כדבעי! כידוע.
שלישית; המשחק בסימני הקריאה והשאלה היא לא מדעתי אלא לפי עוצמת הדברים - איך שהרב התבטא היינו חזק או חלש או התבטא בצורת שאלה, או בדרך קביעת עובדה וכדומה. (באותם המקומות שיש הרבה סימני קריאה ומודגש - שם הרב התבטא בעוז ותקיפות ודפק חזק על השלחן - כאות שהוא לא מסכים כלל וכלל עם אותו הדבר, או כקובע שכך הדין הגמור!)
רביעית; עברנו על ההקלטה; עשרות פעמים! ובמספר אופנים שונים! ועם כמה אנשים! ובמשך כמה ימים! - וכל זה לדייק מאוד מאוד לפי הצורה של הדברים איך שנאמרו, היינו לפי הטון, לפי הרוח, לפי העת, לפי המצב הכולל וכו', והכל בשביל להחיות את השיעור כמות שהוא בלי שינוי עד כמה שניתן!

בכל מקרה אחרי כל הערה שמעירים לי בנושא אני הולך שוב לבדוק ולחקור את העניין עוד הפעם בשביל שאולי לא דייקתי מספיק הייטב, או שאולי לא צריך כדבריך (על אף שהרב התבטא בצורה ובטון ובנימה הזאת) וכדומה. ותודה רבה לך ויישר כוח!

[פנימי]

זו דרכם כסל למו, פה בפורום ביזו ת"ח הן שנפטרו והן אשר פה עמנו ועוד ת"ח ואנשים חשובים ואין פוצה פה, וכאן שמגיבים על איזה אדם/אברך? כבר נזעקים...

אני מאד מאד כואב כשמבזים ת"ח.

דוקא כאן בפורום קיבלתי רושם שלא מקובל לעבור כאלה עבירות. הרוב כאן אנשים רציניים שחבל להם על העוה"ב שלהם.

היה לי אפילו צד להעלות כאן את כל המחלוקת האחרונה בבחירות מבחינה תורנית, כדי למצוא מקום שאפשר לדון בו בצורה מכובדת על הנושאים התורניים שבמחלוקת, בלי שיתערבו כל מיני מתלהמים ומבזי ת"ח.

אבל נראה לי שזה מוגזם, ותמיד יבוא איזה לץ ויתערב, ואין לי ענין להכשיל אף אחד.

[זיל בתר רובא]

מי שקורא מה שכתוב רואה שהתשובה ביביע אומר היא שמעיקר הדין יש לנהוג כדעת הגאונים, והשיעור המובא כאן אומר הפוך וממילא יש סתירה בדברי הרב, וכבר היה לעולמים סתירות כאלה. וכל הפלפולים שכוונתו שזה חומרא שצריך לנהוג בה, אינם נראים כך בשיעור, ויותר טוב שתהיה סתירה מלדחוק בתירוצים כאלה.

אמרו הראשונים לא כל מה שנאמר צריך לכתוב, ודבר זה נכון גם על הסגנון. לרב היה סגנון עממי בדבורו לקרב את הדברים לציבור, אבל הוא עצמו לא כתב כך אלא כתב בלשון חכמים צחה ומליצית כדרך כתיבת רבותינו בכל הדורות. כך שלהדפיס את דבריו הנאמרים בלשונם יש בזה דרך שאינה ראוייה.

[פנימי]

לדעתי כדי לא להיתקל במה שאתה מעיר, מספיק להדגיש שזה נאמר בשיעור, ואז הקורא מרגיש שהוא שומע בשיעור, ומתייחס בהתאם.

כשהייתי בחור הייתי הולך לשיעור של הרב זצ"ל אע"פ שכבר למדתי את הנושא מתוך הספר שלו, כדי לנסות לדייק את דבריו ולמצוא עוד חידושים, אבל לאחר כמה שיעורים הבנתי שא"א לעשות כך. וכשהרב מדבר זה לא כמו שהוא כותב, ואסור לדייק כל מילה.

[אפרקסתא דעניא]

בתשובה על ר"ת במוצ"ש הוא כתב ש"חובה קדושה" להחמיר כך. ובילקוט יוסף הבין שאין כוונתו שכך ההלכה מעיקר הדין אלא שחובה להחמיר את החומרא הזאת.

כך שטכנית אתה צודק, זה רק חומרא, אבל זה חומרא שחייבים להחמיר אותה.

אני לא יודע מה זה "טכנית". אם הוא התיר למול בשבת תינוק שנולד עשרים דקות אחרי השקיעה הראשונה, הוא סבר שהדין עם הגאונים לכל דבר! מכאן והלאה, מי שרוצה שיחמיר, אבל מה פירוש "חובה להחמיר"? לו הייתה חובה להחמיר היה מחויב בה גם המוהל.

[אוצר החכמה]

צודק. ובכלל מה פירוש חובה להחמיר. אנחנו מכירים מושג של כל בעל נפש יחמיר, או כל בן תורה יחמיר. אבל אם יש חובה לכולם להחמיר (למשל כי זה ספיקא דאורייתא) אז זה לא חומרא אלא דין.

בתשובה ביביע אומר כתב חובה קדושה לכל הירא את דבר ה' שזה ביטוי מובן ומקובל, ובפרט שבעיקר בא לגעור בזה במי שמתקיף את המחמירים.

[פנימי]

אני קיבלתי רושם שחייבים להחמיר כל זמן שאין בזה קולא, ולכן במוצ"ש חובה קדושה להחמיר, ובמילה שיש בזה קולא וא"א להחמיר, אין להחמיר.

אין כ"כ ענין להתווכח על לשון, למעשה נ"ל שלדעת הגרע"י צריך לעשות כן,
זה לא סתם חומרא ש"עדיף כך", ותבוא עליו ברכה, אלא צריך לעשות אותה

ומצד שני א"א לומר שמי שלא עשה כך עבר עבירה וצריך לחזור בתשובה.

[לזיכוי הרבים]

כשהייתי בחור הייתי הולך לשיעור של הרב זצ"ל אע"פ שכבר למדתי את הנושא מתוך הספר שלו, כדי לנסות לדייק את דבריו ולמצוא עוד חידושים, אבל לאחר כמה שיעורים הבנתי שא"א לעשות כך. וכשהרב מדבר זה לא כמו שהוא כותב, ואסור לדייק כל מילה.

אבל טון הדיבור והריתחא דאורייתא ידוע שזה משמעותי כשהוא עושה כך. היינו אין זה בחינם שהוא כל כך מדגיש ומעצים (ובפרט שזה כל שנה שהוא חוזר ומדגיש). אחרת אין כל סיבה לכך.
אם זה רק חומרא בעלמא...

[לזיכוי הרבים]

ובפרט שבעיקר בא לגעור בזה במי שמתקיף את המחמירים.

פעם גער במישהו שבא לצלם לפני זמן ר"ת - שלא יצלם.
-----
בספרו יביע אומר חלק ב' סימן כא בסיכום התשובה כתב וז"ל (העיקרית):

מסקנא דדינא שראוי לכל חרד לדבר ה' להחמיר כשיטת ר"ת ורוב הפוסקים, שלא לעשות כל מלאכה במוצאי שבת, עד שיעבור שיעור ד' מילין, דהיינו שעה וחומש. וכמו שכן פסק גם מרן ז"ל בשלחנו הטהור. ושיעור זה הוא בשעות זמניות. ולכל הפחות יאזור חיל להחמיר כשיטה זו באיסורים של תורה. (וכן שלא לאכול במוצאי יוהכ"פ עד השיעור הנ"ל.) ומצוה לפרסם ולהודיע זאת ברבים ללומדים ויודעי ספר המחזיקים בתורת ה', ולהסביר להם חומר הדברים.ואלמלי שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלים. ומי שאינו יכול למחות באנשי ביתו ולהנהיגם להמתין כ"כ להדלקת הנרות במוצ"ש מאיזה סיבות, עכ"ז בעל נפש יחוש לעצמו, וימנע עצמו ממלאכה עד השיעור הנ"ל. ויקיים אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי. כמ"ש מהרי"ף. והיא "חובה קדושה" לכל אשר נגע אלקים בלבו. עכ"ל.

שימו לב למשפטים המיוחדים פה ונסו להבין האם דעתו שזה רק חומרא בעלמא או יותר מכך...:
1. שיטת ר"ת ורוב הפוסקים.
2. שכן פסק מרן השלחן ערוך.
3. ולכל הפחות שיאזור חיל להחמיר בדאורייתא.
4. מצווה לפרסם ולהודיע זאת ברבים.
5. להסביר את חומרת העניין (שהדבר אינו פשוט כפי שנראה).
6. אם יש באפשרותו; שימחה באנשי ביתו! (כך משמע מדבריו).
7. שגם אם אחרים אינם נשמעים לו, שלפחות לכן לא ימנע מלהחמיר על עצמו בדבר.
8. והיא חובה קדושה.

אם כן לפי הנ"ל, ברור שהמילה "חומרא בעלמא" לא נכנסת בדבריו. ושאחרי הכל זה לא עוד איזה חומרא...
וכן כל המעיינים בספריו סביב הנושא נוכחים לדעת, שאין דעתו שזה 'חומרא סתם'. אלא חובה גמורה! - במקום שאפשר להחמיר.

[לזיכוי הרבים]

בתשובה על ר"ת במוצ"ש הוא כתב ש"חובה קדושה" להחמיר כך. ובילקוט יוסף הבין שאין כוונתו שכך ההלכה מעיקר הדין אלא שחובה להחמיר את החומרא הזאת.

כך שטכנית אתה צודק, זה רק חומרא, אבל זה חומרא שחייבים להחמיר אותה.

אני לא יודע מה זה "טכנית". אם הוא התיר למול בשבת תינוק שנולד עשרים דקות אחרי השקיעה הראשונה, הוא סבר שהדין עם הגאונים לכל דבר! מכאן והלאה, מי שרוצה שיחמיר, אבל מה פירוש "חובה להחמיר"? לו הייתה חובה להחמיר היה מחויב בה גם המוהל.

הפירוש חובה להחמיר: כלומר שבמקום שאין סיבה להקל - חייבים שלא לעשות מלאכות. אך החיוב לא נובע מן הדין אלא מן הספק. היינו מספק פלוגתא אנו מחמירים. אך במקרה שצריך להכריע (כמו לגבי מילה), שם אין ברירה ועושים כהכרעת המנהג (כלומר סומכים על המנהג).

ויש דוגמאות רבות כיוצא בזה בהלכה שיש את "עיקר הדין" ויש "החמרה על הדין", שאנו מחוייבים שלא להיכנס לכתחילה למחלוקת ולכן מחמירים. אלא אם כן נקלעים למצב שצריכים את הדין עצמו שלא יכולים אחרת. אז עושים כן. וזה כוונת מרן זצ"ל בעצם.

[ביני עמודי גרסי]

בספרו חזון עובדיה חנוכה,"הדלקת נרות חנוכה במוצאי שבת", דף קפו;

"ולכן אומר אני שגם במוצאי שבת של חנוכה "חייבים" להמתין שיעור מהלך ד' מילין (72 דקות כר"ת) כדי להדליק נרות חנוכה!" עכ"ל.

מה כוונתו "חייבים"?
חומרא, חובה או משהו אחר.

[אפרקסתא דעניא]

הרב לזיכוי הרבים,

שותא דמר לא גמירנא.

קטונתי.

[יעקב כהן]

בהליכות עולם חלק ג פרשת ויצא אות א כתב וזה לשונו ובטרם כל שיח אבאר כוונתי במש"כ כנ"ל, שאין הפירוש של "חובה קדושה" שכתבתי, כפשוטם של דברים, רק דברה תורה כלשון בני אדם, שנוהגים לומר כן אפילו על דבר שאינו לא מן התורה ולא מדרבנן, אלא הוא דרך זירוז לשמירת השבת. ולכן כתבתי שם, שראוי לכל חרד לדבר ה' להחמיר כשיטת ר"ת ורוב הפוסקים שלפנינו, ואם היתה כוונתי לפסוק הלכה כר"ת לחומרא, לא היה לי לכתוב בלשון הנ"ל, שראוי לכל חרד לדבר ה', שההלכה אחת היא לכל ישראל כגר כאזרח יהיה. ופוק חזי מ"ש הגאון מהר"י פראג'י בשו"ת מהרי"ף (סי' מז) הנ"ל, שסיים, שחומרא זו כר"ת תקרב הגאולה. והנה מזקנים אתבונן כי עיני ראו ולא זר כמה גאוני קשישאי שהיו ממתינים במוצאי יוהכ"פ שלא לטעום כלום עד לאחר שיעור ד' מילין כדעת ר"ת ומרן, עם כל חולשתם מן הצום. וא"כ בודאי שבני תורה ראוי להם להחמיר בזה בכל מוצאי שבת, ועובדא היא שמשעה שפרסמתי הדברים בשיעורי תורה ובישרתי צדק בקהל רב, וזיכני ה' שיהיו דברי נשמעים לרבים מישראל, התחילו רבים וכן שלמים לנהוג להחמיר בכל מוצ"ש ובמוצאי יוהכ"פ כד' רבינו תם, אשריהם ישראל, השומעים לקול מורים. אבל מעולם לא מחיתי ביד הנוהגים להקל, רק דברי באו להסביר בדרכי נועם דברי רבותינו הקדושים, ועל צבאם מרן הקדוש. ואשרי המדבר על אזן שומעת, וכל שכן על אזנים קשובות המחבבים את דברי התורה הקדושה. ומכאן תשובה מוצאת גם על מ"ש בשו"ת שמש ומגן ח"ב (סי' עח) להעמיד דבריו על המנהג, וחזר כמה פעמים על מ"ש ששיטת ר"ת נגד המציאות, וכאילו מרן הש"ע שהיה מרא דארעא דישראל, נעלם מעיני קדשו המציאות שבא"י ח"ו. עכ"ל

[ידידיה]

תוקן עקב בקשה מח"א שלא לסטות מנושא האשכול.