מעשה בא' שידע על שניים שמרבים לדבר עליו לשה"ר, ועלה בדעתו הרי בלא"ה מדברים ומה יועיל קפידתי, וע"כ החליט בליבו "הריני מתיר דמי כלפי אותם שניים ואם רצונם לדבר, הנני נותן רשותו ומחילה מראש לדבר עלי ביניהם ככל העולה רוחם ולא יענשו בסיבתי".
וכן בדידי שאלה כעין זה שאני רוצה לטפל באיזה בעיה של פלוני, ובשביל לעזור לו אני יצטרך לדבר הרבה לשה"ר, וכידוע קשה לצמצם שיהיה כל דיבור עפ"י הכללים ובאמת לתועלת ובלי לקבל וכו'. ע"כ הנני רוצה לפני כן לבקש ממנו שיתיר לי לדבר בלא הגבלות...
גבי הציור הראשון שמעתי לדון שאין זה מחילה כלל דענינו שמוחל ומסיר כעס וקפידה מליבו אבל בצורה זו כן מקפיד ואינו רוצה בזה, אבל הכא מקפיד ואינו מתרצה אלא שמבקש שלא יענשו, וזה אין בידו להחליט מה יהיה משפטם [חשבתי להביא ראיה מר' רחומי בכתובות שאיחר לביתו ואשתו הורידה דמעה והוא נח נפשיה. והלא ודאי מחלה ולא הקפידה ואמאי נענש. אבל באמת י"ל דשם שאני דלא מחלה מיד אלא כדרך העולם שמוחלים אח"ז ובמקרה שלה לא מחלה עד שנח נפשיה].
מה דעת הצדיקים דק"ק אוצה"ח ת"ו ?