פורום אוצר החכמה

וא"ת מ"ש מההיא דפ' הקומץ רבה אמר רבי שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ואמר לי רבי טרפון לך קח מן השוק ועשר עליו אבל מטבל גמור לא היה יכול לעשר עליו. דהתם שאני כיון שנתערב בטל ליה הטבל מדאורייתא אבל בההיא דחלה כיון דשאור עביד לטעמא לא בטיל וגם אותם ככרות חשיבי ולא בטילי כרבי עקיבא דאמר אף ככרות של בעל הבית הלכך יכול להפריש מטבל גמור עליהן

מיללער כתב:המאנס את אשה האסורה לו מדברי סופרים אסור לקיים את ה'ולו תהיה לאשה' שהוא מ"ע מה"ת.

ויש לדון אם זה משום שלא מיקרי אשה הראויה לקיימה או שעקרו חז"ל מ"ע בשוא"ת

רון כתב:לכבוד הלומדים שליט"א
הר"מ בפ"א מהלכות נערה בתולה ה"ה פסק דמצות ולא תהיה לאשה ליתא במי שבא על השניות. ונחלקו שם בטעם הדבר, ע' במשנה למלך בשם מהר"א ששון דהוא משום דהעמידו חכמים דבריהם בשוא"ת, והמשנה למלך נחלק דהוא מטעם דלא קרינן ביה "ולו תהיה לאשה" דבעינן ראויה לקיימה, וזו אינה ראויה. ומוכח דגם איסור דרבנן מיקרי אינו ראוי כלפי האיסור תורה.
וכמובן שזה א"ש טפי לשיטת הר"מ דבכל האיסורי דרבנן יש גם לא תסור, דאז ודאי מובן שבכל איסור דרבנן מיקרי גם מהתורה לא ראוי שכן התורה ציותה לשמוע לרבנן ושפיר מיקרי אינו ראוי מן התורה

רון כתב:לכבוד הרב צולניק שליט"א
מה שהעיר מר שיחי' לדמות דברי הקו"ש לנידו"ד וכפי הנראה לפו"ר החיבור של הדברים יצא מתחת ידי קולמסו של הקו"ש. אך זה אינו כפי המבואר למעיין שם ואדרבא לכאורה אינו מן הדומה כלל. שהרי שם הנידון הוא אם איסור ארוסה בבית חמיו שרבנן אסרו, הוי "איסורי ביאה" או דהוי "איסור אגברא", וכמו שחקר לעיל מיניה על חמץ דרבנן, אם שם חמץ עליה, או דהוי איסור אגברא גרידא. וע"ז הוא שהוכיח הקו"ש דאם חשיבא שאינה מנוקה מעון , והלא בעינן עון דאיסורי ביאה ולא מה שסתם עברה איסור, ואשר לכן מוכח דהוי בגדר איסורי ביאה.
אך כאן הלא דנים לענין שמיקרי "אין ראוי לקיימה", בזה לא צריך שום דין ושם על האשה, רק צריך שבפועל לא תהיה ראויה לקיימו, ובזה ודאי שמסתבר שסגי במה שאיכא לאו דלא תסור לאשווי שאינה ראויה לקיימו.

מיללער כתב:כ' הרמב"ם (ממרים פ"ו הי"ב) מי שאמר לו אביו לבטל מ"ע אפי' של דבריהם הרי זה לא ישמע לו. וכ' הכס"מ שמקור דבריו הוא משום דקיי"ל שכל הדרבנן אסמכוהו אלא תסור וממילא הרי הוא ככל התורה.

איש טלז כתב:שיטת הרשב"א בתשובה במיוחסות סימן קט' שכתב דלא מצטרפי תרי בע"ד לפסול את הנשבע שני פעמים או ע"א ובע"ד וכתב בתו"ד דאם איתא כל שנשבע ע"פ ע"א נעשה חשוד ופסול וכו' א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו והתורה האמינתו ופטרתו בשבועה או בתשלומי השבועה עד שאמר רב ולקח בעליו ולא ישלם וכו' הרי שנקט מכח דינא דרב דגם לדידן נאמן בשבועה ואינו יכול לחייבו ומבואר מדבריו דגם כלפי שבועת היסת איתא נמי לדינו דרב [וסותר למ"ש במיוחסות סימן צ' דבשבועת היסת לא מהני דינא דולקח בעליו ולא ישלם ]
ומבואר מדבריו חידוש גדול דהא דאינו נפסל ע"פ שבועתו אינו רק דין דרבנן בעלמא אלא דין גמור הוא ומהני נמי לקולא ואף לדאוריתא והגם דכל חיובא דהיסת אינו אלא מדרבנן מ"מ הנאמנות דולקח בעליו ולא ישלם לא נאמרה בלוקח שבועה מה"ת אלא אף בלוקח שבועה המחויבת רק מדרבנן וצ"ע

איש טלז כתב:לבעל העושה חדשות
לענין ישוב הסתירה כמדומה שצריך לומר כך
אמנם עיקר יסוד הרשב"א שכח השבועה היא כח מברר זהו נשען על דינו של רב אבל אינו ממש דינו של רב,
וע"כ זה מתחלק לענין עיקר דינא דרב דשבועה קונה בזה לא מהני שבועה דרבנן ולא יהני לפטור אפילו נגד עדים אלא רק בשבועה דאוריתא שהיא אלימא טפי
אכן בעיקר היסוד דמהני שבועה שמשום הא אינו נפסל לשר עדויות זה נאמר גם בדין שבועה דרבנן ואכמ"ל בביאור יסוד זה [אמנם לפלא שלא ראיתי שעמדו בגוף הסתירה]

פרי יהושע כתב:עי' מנ"ח מצוה כ"ד אות ב' אי ע"י תחומין מדרבנן אלפים אמה לא יכול כבר לערב לי"ב מיל כי מדרבנן עכ"פ אינו יכול למשקילה משם אין עירובו עירוב עי' שם.

מיללער כתב:

פרי יהושע כתב:עי' מנ"ח מצוה כ"ד אות ב' אי ע"י תחומין מדרבנן אלפים אמה לא יכול כבר לערב לי"ב מיל כי מדרבנן עכ"פ אינו יכול למשקילה משם אין עירובו עירוב עי' שם.

כמובן כ"ז אם "עירובי תחומין" מהני מה"ת, וידועים דברי הרמב"ן בזה

אבןטובה כתב:בסנהדרין ע: אכל דבר מצוה אינו נעשה סורר ומורה מאי דבר מצוה תנחומי אבלים אפילו שהוא רק תקנתא דרבנן מתמעט מהא דאינו שומע בקולינו ולא בקולו של מקום

אבןטובה כתב:בשב על עבירה דרבנן אי מקיים מצות תשובה מה"ת כבר חקר בזה האדר"ת זצ"ל וראה עוד בס' איפה שלימה

אוצר החכמה כתב:לענ"ד להיפך. אין סיבה שלא מקיים בזה מצוות תשובה מן התורה. מצוות תשובה הוא במה ששב ומתקרב לקב"ה אחר שהתרחק וזה מה קורה בכל מקרה.

אברכון כתב:מאמר שכתבתי בנושא של תשובה. אשמח לביקורת.

...ונראה לבאר, דהנה בס' זכרון אברהם דוד (מובא בס' הליקוטים בסוף רמב"ם הוצאת פרנקל) בריש הל' תשובה הביא להקשות, דאי אמרינן דתשובה הוי מצות עשה, א"כ מדוע לוקין על כל לאו והא הוי לאו הניתק לעשה של תשובה, (ועי' בהקדמה לברכת שמואל בח"ב שהקשה כן). ותי', דיש חילוק בין תשובה ללאו הניתק לעשה, דענין לאו הניתק לעשה הוא, דע"י העשה הוא מתקן את הלאו עצמו, וכמש"כ רש"י במכות י"ד ע"ב בד"ה כל ל"ת, דהעשה הוא ענשו ותיקונו של הלאו, אולם בתשובה אין התשובה מתייחסת לעצם החטא עצמו, אלא רק כלפי האדם והגברא שחטא לפני ה', ולכן לא חשיב לניתוק ללאו. וכמש"כ בשערי תשובה בריש דבריו, מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו. ומשמע מדבריו, דהתשובה אזלא על הגברא שחטא, ולא על מעשיו הרעים.
ולפי דבריו פשיטא דתשובה מכפרת גם על עבירות מדרבנן, דסו"ס גם בעבירות דרבנן ודאי דהוא עצמו חשיב לחוטא, וכיון שהתשובה מתייחסת לגברא ולא למעשה החטא, א"כ ודאי דאף על עבירות דרבנן מועיל תשובה מדאורייתא.
וא"כ אפ"ל, דהשו"מ פליג בסברא זו, וסבר דהתשובה היא על החטא עצמו ולא רק על הגברא שחטא, וא"כ בעבירה דרבנן לא יועיל תשובה מדאורייתא, כיון שמדאורייתא אין כאן חטא כלל...