ספק ברכות ל... - האם מברכים על מצוה שקיומה מוטל בספק?

[איש רגיל]

כתב השו"ע (סי' קנט ס"ח): אם הכניס ידיו לתוך כלי של מים ושכשך ידיו בהם וכו', ואם אינו מחובר לקרקע, י"א שעלתה לו נטילה, וי"א שלא עלתה לו, ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים, ואם אח"כ נזדמן לו ליטול בדרך נטילה, נוטל בלא ברכה.
וכתב המג"א שם (סקט"ו): צ"ע, דעל כרחך אנטילה ראשונה לא יברך כיון שיש מחלוקת בדבר וכו'. ואפשר כיון דמותר ליטול בו בשעת הדחק יברך עליו, דחשיב אצלו כהתירא, דאל"כ איך אוכל בלא נטילה, וכן משמע בב"י.
והקשה הגרעק"א (על הגליון שם) איך כתב המג"א שאחר שסומך על המקילים יכול אף לברך, הלא בסימן יב כתב המג"א (סק"ז) דאף דמקילים בשעת הדחק כדעת ר"י לילך עם ציצית שלא נשתייר בה אלא כדי עניבה מהגדיל, מ"מ לא יברך על ציצית זו.

אני מחפש חומר על נושא זה בכלל, האם כשסומכים על דעת המקילים, יכולים אף לברך.

יבורכו המסייעים.

[בברכה המשולשת]

למיטב זכרוני יש על כך תשובה של הרדב"ז

[קשר של קיימא]

אני הקטן כתבתי בזה כמה מילי, אשמח לקבל הערות או מ"מ נוספים [הדברים נכתבו בתור 'רשימות' וכנראה מלאים בט"ס וכדו', עמכם הסליחה]

- בתוס' מנחות סו. ד"ה זכר כ' דאם ספר בביה"ש יצא יד"ח מעיקר הדין דספירה מדרבנן וספק לקולא ויכול אף לברך על ספירה זו, וכ"פ במ"ב סי' תפט סקי"ג. ויל"ע ממש"כ במ"ב סי' תרנב דביו"ט שני אם לא נטל לולב עד ביה"ש ונוטלו אז, לא יברך דהוי ספק מצוה וממילא סב"ל. וכ"כ בסי' תקפה גבי לא תקע ביו"ט שני עד ביה"ש שאינו מחויב לתקוע דהוי ספק מצוה דרבנן אבל אם תוקע לא יברך דסב"ל. ואמאי לא נימא דכיון שיצא המצוה מספק ה"נ יברך. ובאמת יש לחלק בפשטות דגבי ספה"ע שסופר בביה"ש שלפני הלילה, הספק דרבנן מכריע דכבר יצא ותו לא מחויב לספור שוב בלילה, וממילא יכול לברך אז כיון שעי"ז בעצם יצא. אך בנוגע ללולב שיש ספק שמא כבר הגיע לילה, הספק דרבנן הכריע שאין כאן חיוב מצוה דרמיא עליה, וע"כ אפי' ירצה להחמיר ליטול, מ"מ לית הכא מצוה והאיך יברך עליה (וכן יש לבאר מה שכ' המ"ב תרפז סק"ה). ואין לומר דגם כשבא לספור לפני הלילה בביה"ש אזי הספק דרבנן מכריע דאין עתה מצוה דרמי עליה וא"כ נימא דלא שייך לברך, דכלפי החיוב שיהיה רמי עליה בלילה אהני ליה ספירה שספר בביה"ש, וא"כ חזינן בזה שהיה אז מצוה גמורה ושפיר מברך עליה. שו"ר בבני ראם סי' טו ססק"א חילוק זה.
ונמצינו לפי דברי המ"ב הנ"ל דכל ספק מצוה שעושה שאהני ליה לפטרו מחיוב אותו המצוה, שפיר מברך עליה. ובדומה לזה מצינו בהל' נט"י שכ' המג"א בסי' קנט סקט"ו שהנוטל באופן שעלתה לו הנטילה משום ספק דרבנן, מברך עליה. וביאר דאם שרינן לאכול על סמך נטילה זו א"כ חשיב כודאי וע"כ מברך עליה [וכן פסק בהלק"ט ח"ב קכט]. אך בגלי' הגרע"א שם תמה דהא דשרי לאכול כי ספק דרבנן לקולא אבל הברכה הוא נידון בפ"ע ובה אמרי' סב"ל. והוסיף דאף המג"א גופיה בסי' יב כתב איפכא דציצית שכשרים משום ספק דרבנן אינו מברך עליהם והתם נמי מתירים לו עי"ז ללבוש הציצית [ויש שהעירו שהגרע"א גופא בתשו' ע בנידון ס"ת ספק פסול כתב שיוצאים בו משום ספק דרבנן, ומשמע שם שיכול גם לברך עליה. אך למעי' באמת אינו מוכרח דהא לא נחית שם לענין הברכה, וגם מסתימתו שלא העיר גבי ברכה אין להוכיח דבסוף התשו' כתב דלא יוצאים כה"ג יעו"ש].
עוד כעין זה מצינו במ"ב סי' קס סי"א ובביה"ל בשם פמ"ג דמים שספק אם נעשו בהם מלאכה שכ' המחבר שיכול ליטול בהם, ה"ה דיכול לברך עליהם. אלא דבחזו"א סי' כג סקי"ב כ' ע"ז דהנוטל ידיו במים מסופקים אינו מברך על נטילה זו דמוכח מכמה דוכתי שאינו טהור ודאי אלא דטהרו הידים מספק ולא יברך על ספק טהרה. אך בסוף כתב להוכיח מהראשונים לברך ואלא דאינו מוכרע ונשאר בצ"ע.
וגם בזה יש לחלק, דאף אם נימא דמוכח בקמאי שהביא שכן לברך, מ"מ שאני נט"י דכך תיקנו חז"ל שכל הספיקות הם כודאי יעו' חזו"א סי' כג יג. אמנם מוכח מיהת דהוה פשוט ליה לחזו"א לא לברך על מצוה שיוצא בה משום ספק דרבנן.
ועוד מצינו בגמ' ברכות נג. וכ"נ בשו"ע סי' רחץ ס"ז דאם היה אור מגיע מעיר הסמוך ואינו יודע אם הוא מישראל או עכו"ם, והיו באותו העיר מחצה על מחצה, יכול לברך עליה, ובראשונים (עי' שיטמ"ק ומאירי) כ' דהטעם שמברך דאיכא ס"ס שמא של ישראל ואף אם של גוי שמא לא נעשה בעבירה (ומקרי נר ששבת). וכתבו דלשמא נעשה שלא להאיר לא חיי' דלא שכיחא וגם אם שכיחא ספק דרבנן לקולא. ומסוף דבריהם מוכח לכאו' דכל שיוצא המצוה מספק יכול אף לברך עליה. אמנם בפר"ח יו"ד קיד סק"ו הקשה הא ספק ברכות ותי' דבמחצה גוים מסתמא אית בהו דהיתרה נמי שהדליקו במוצ"ש מישראל וא"כ יש לדונו כעיר שהוא רוב ישראל. ובא"ר סקי"ז ג"כ הקשה איך יברך מספק, ותי' דמ"מ אף אם אינו יוצא אבל כיון שנהנה לא הוי ברכתו לבטלה (כן נראה כוונתו במה ששלח לסי' רצז. אך צ"ע אמאי לא הוי ספק הפסק בין פה"ג לשתייה הואיל ואולי אינו יוצא בו המצוה. וא"כ הוי כמברך ברכת נהנין או שבח דעלמא בין בפה"ג לשתייה). ומשמע דלדינא הפר"ח והא"ר לא נקטו לברך מצד שסגי במה שיוצא יד"ח המצוה מספק ורק מטעמים השייכים רק גבי נר.
ונראה לחלק לא דמי דין זה לשאר מצות שיוצא בהם מספק. דהכא אין המצוה הנר אלא הברכה שמברך היא המצוה ואלא דיש תנאים על מה יכול לברך, וכל שיש ספק אזי הוא ככל ספק ברכות וכמי שמסתפק אם לברך שהחיינו וכדו'.
ויעו' ביה"ל סי' תכב ס"ו בשם רי"ו דאם אינו יודע באיזה מקום טעה יחזור לראש הפרשה שנפל לו הספק. ודן אמאי ל"א דספק דרבנן לקולא (מצות אמירת הלל) ואינו צריך לחזור ולומר היכן שמסתפק. וכ' לבסוף לתרץ דכיון שמברך ויש בזה משום חשש דלא תשא וגו' אם לא יחזור ויקרא והוא כעין ספק בדאורייתא וצ"ע, עכ"ל. ומבואר דס"ל דלא אמרי' דהספק דרבנן הכריע שיצא ודאי וממילא ראוי לברכה, אלא דבמצות דרבנן סגי במה שיהיה עכ"פ ספק, ומ"מ אינו מברך עד שיצא בודאי. וזה לכאו' דלא כמש"כ בעצמו בכמה דוכתין שהבאנו לעיל וצ"ע [ולו"ד היה מקום לומר דס"ל לרי"ו דנהי שיוצא מחמת ספק דרבנן אבל כיון שאין הפסד אם יחזור מספק ואפשר לעשות כן בקל למה לסמוך על ספק דרבנן].
עוד צ"ע דבסי' יב העתיק דברי המג"א שלא לברך על ציצית שכשרים מחמת ספק דרבנן ומאידך כ' בסי' קס סי"א בביה"ל לברך על מים שספק נעשו בהם מלאכה וכן כאשר יש בהם עוד ספיקות. ולדברי הגרע"א הנ"ל יש סתירה בין הדברים (ומה שיש ליישב בדברי המג"א יישב גם סתירה זו במ"ב).
[ומש"כ בסי' רסא ס"א בביה"ל בשם מג"א לברך על עירוב חצירות שעשה ביה"ש, אינו נוגע לפה שכתב שם דהקילו בדברים אלו בער"ש להחשיב ביה"ש כיום ודאי].
וסיכום דברים הנ"ל דבעיקר הדין לברך על ספירה בביה"ש, לכאו' בפר"ח וא"ר ורע"א ובחזו"א מבואר לא כן, דאין לברך כי אם ביוצא המצוה בודאי ולא מחמת ספק דרבנן לקולא. וכן מבואר בדברי הביה"ל גופיה בסי' תכב במה שביאר דינו של הרי"ו. אלא דבאמת דין זה מתוס' ומוכח דשרי לברך גם אם יוצא המצוה רק מספק. וכן מוכח בשיטמ"ק ומאירי ואולי גם בראשונים שהביא החזו"א גבי נט"י וצ"ע.

[הוה אמינא]

איני יודע אם יש קשר לנידון, אבל זה קשור למה שכתוב בשאלה שבכותרת:

בסימן שפ"ב סעיף א' בסוף ביאור הלכה ד"ה צריך שישכירו, מבואר שאם עושה עירוב לפני ששוכר רשות הגוי אסור לברך על העירוב מחמת הספק שמא הגוי לא ישכיר לו. אמנם אם הגוי השכיר לו אח"כ העירוב שעשה קודם חל, אבל על הספק אין לברך.

[אוצר החכמה]

לא הבנתי את הקשר. אם יתברר שהגוי לא משכיר הרי אין כאן עירוב כלל והברכה לבטלה וודאי. נושא הדיון היה שלעניין דין נטילת ידים אנו סומכים להחשיב את זה כן כנטילת ידים ואז השאלה היא אם אפשר לומר שבכל אופן לעניין הברכה לא נחשיב את זה כנטילת ידים.

עכשיו אני מבין שלזה התכוונת שאינו קשור לנידון אלא רק לנוסח הכותרת ולא לכוונתה.

[איש רגיל]

למיטב זכרוני יש על כך תשובה של הרדב"ז

יישר כחך.

שו"ת רדב"ז חלק א סימן רכט

שאלת ממני אודיעך דעתי בכל המצות שיש מחלוקת פוסקים אם יברך על עשייתן או לא.

תשובה כל מחלוקת שהוא בברכות עצמן יש לנו להקל כי שמא יוציא שם שמים לבטלה אבל מחלוקת בעשיית המצוה צריך לברך שהרי לדעת אותו פוסק שפיר מקיים המצוה. תדע שהרי מצות תפילין יש בה מחלוקת ולא ראינו מימינו מי שנמנע לברך עליהם ואפי' שלדעת ר"ת התפילין של רש"י ז"ל פסולין וכן לרש"י של ר"ת ז"ל פסולין לא ראינו לשום פוסק שיפקפק בברכה. וכן נהגו לברך על מקרא מגילה ביום אעפ"י שהר"ש חולק ואין זה דומה לספק ברכות ולא למחלוקת בברכות דהתם עיקר הספק או המחלוקת בברכה הילכך אזלינן לקולא אבל בעיקר עשיית המצוה לא נחלקו אלא מר אמר הכי הוא עשייתה ומר אמר הכי הוא ואנן כיון דנקיטנן כחד מינייהו זו היא עיקר המצוה ומברכין עליה ואפי' החולק מודה שאין זו ברכה לבטלה כיון דלדעת החולק זו היא עיקר המצוה ושמור עיקר זה שאם לא תאמר כן ברוב המצות לא נברך כיון דשכיח בהו פלוגתא דרבוותא.

שוב ראיתי שכתב כן בעל כפתור ופרח וכתב שהסכים ה"ר ברוך ז"ל ואף על גב דהמברך על אתרוג פסול או לולב פסול או ציצית פסול הוי ברכה לבטלה שאני התם דהוי פסול לדעת העושה המצוה אבל היכא דעושה המצוה כתיקנה לפי דעתו אעפ"י שיש חולק אין זו ברכה לבטלה. ולמד בעל הספר מהקדמה זו שהמתקן פירות שקנה אותם מן העכו"ם בארץ ישראל צריך לברך על תיקונם כיון שנמצא הרבה פוסקים מחייבין פירות העכו"ם ולבי מהסס בקולא זו וחוששני לברכה לבטלה אלא עיקרן של דברים לפי דעתו שכל שנהגו ישראל כאחד מהפוסקים או דהוי אתריה דמר העושה מצוה לדעת אותו מנהג חייב לברך שחזר הדבר כאלו הוא תורה ומי שירצה לעשות כנגד זה לפי שרוצה להחמיר אין לו לברך דכיון שנהגו כאותו פוסק או כאתריה דמר חוזר הדבר אצלם כאלו אין בו מחלוקת כלל הילכך כיון שהרמב"ם ז"ל פסק דפירות העכו"ם פטורין ונהגו כמותו ואתריה דמר הוא כל הבא להחמיר על עצמו ולתקן אותם אין לו לברך וכן כל כיוצא בזה. אבל היכא דאין מנהג ולאו אתריה דמר הוא ומקצתם עושים כדעת המיקל ומקצתם כדעת המחמיר בזה וכיוצא בו צדקו דברי בעל הספר שיש לו לברך ואינה ברכה לבטלה: ומזה הטעם הנהגתי אני כשימצא ס"ת פסול שקורא בספר השני בלא ברכה כדעת הרמב"ם ז"ל אף על פי שאני חושש לדעת הרשב"א ז"ל לחזור לקרות מתחילת הפרשה בזה לא הפסדנו כלום והצבור מוחלין על כבודם אבל לענין הברכה אעפ"י שהרשב"א ז"ל סובר שצריך לחזור ולברך אני חושש לדעת הרמב"ם ז"ל דאתריה דמר הוא ולדידי איכא ברכה לבטלה ומזה הטעם איני מטריח לעלות אותם שכבר עלו או אחרים אלא קורא ש"ץ מתחלת הפרשה עם אותו שעלו הטעות בגורלו אפי' אם הוא המשלים: ועכשיו נהגו שמשלימים הקריאה ממקום שנמצא הטעות.

[נוטר הכרמים]

תשו"ח לכותבים כאן שהעשירוני בנושא זה, חמרא למריה. וטיבותא לשקייה - הרב הסגן שהפנני לכאן.

כמה תיקו"ס לאמריו המחוכמים של 'קשר של קיימא'.

א) המשנ"ב בהל' שופר (תקפה, ה) לא מיירי בספק של תקיעה בבין השמשות, אלא בספק בעלמא אם שמע קול שופר.

ב) החילוק מדברי הביאור הלכה ריש סי' רסא לגבי עירוב תחומין הוא מוכרח ומבואר בדבריו שם, אכן שכח לציין שהביה"ל בהל' נט,י (סי' קס סעיף יא [ואין ע"ז במשנ"ב סקי"א שם, וט"ס נפל בדבריך]) מציין לדבריו בסי' רסא, וזה צריך תלמוד.

[צולניק]

לענין נטילת ידים במים ספק כשרים, יעוי' בקונטרס דברי סופרים סי' א אות מד שתלה חיוב הברכה בגדר ספק דרבנן לקולא, אם הוא מתורת ודאי או מתורת ספק.
ולענין מעשה, בביאוה"ל (סי' קס ד"ה מים) נקט שיכול לברך, ובחזו"א (סי' כג ס"ק יב) נקט שלא יברך.

[צולניק]

לענין ספירת העומר שכתבו ראשונים שיוכל לברך בביה"ש, בזכרוני שראיתי בזה ביאור בברכת מרדכי ואינו לפני לעיין בו פעם שניה, אך תורף דבריו [בערך ובלי שום אחריות....] שמצוות ספה"ע אינה חובת היום [שאזי ברור שביה"ש הוא ספק יום ולא שייך לקיים בו את מצוות היום הנכנס], רק ענינה חובה למספר כל יום ויום מימים אלה, אשר לפ"ז יתכן והיה שייך למספר את יום המחר, אלא שאין שייכות בין דבורו של היום ליום המחר, משא"כ בביה"ש שכבר יש שייכות ליום הנכנס שפיר יוכל לספור בו.

[מה שנכון נכון]

. ובאמת יש לחלק בפשטות דגבי ספה"ע שסופר בביה"ש שלפני הלילה, הספק דרבנן מכריע דכבר יצא ותו לא מחויב לספור שוב בלילה, וממילא יכול לברך אז כיון שעי"ז בעצם יצא. אך בנוגע ללולב שיש ספק שמא כבר הגיע לילה, הספק דרבנן הכריע שאין כאן חיוב מצוה דרמיא עליה, וע"כ אפי' ירצה להחמיר ליטול, מ"מ לית הכא מצוה והאיך יברך עליה.

החלוק שכתבת כמעט מפורש במ"ב הלכות לולב.
וז"ל בסימן תרנב ס"ק ב וכל היום כשר לנטילת לולב - ואם לא נטלו עד ביה"ש ביום ראשון מחוייב אז ליטלו דספיקא דאורייתא הוא ובלי ברכה (דהברכות הם דרבנן) והאחרונים הסכימו דבשאר הימים אף שהוא דרבנן ג"כ נכון ליטלו דאין בו טרחה ורק יזהר שלא יברך אז על הנטילה. עכ"ל.

[מה שנכון נכון]

המשנ"ב בהל' שופר (תקפה, ה) לא מיירי בספק של תקיעה בבין השמשות, אלא בספק בעלמא אם שמע קול שופר.

ראה במ"ב סימן תקפח סק"א ובשעה"צ ס"ק ב ומפורש שאינו מברך בביה"ש על תק"ש.

[אבוה דמאיר]

וכל זה ועוד תמצאו בספר הגדול בר אלמוגים סימן ב